להחליף תפקידים

חילופי תפקידים

אביטל ואנוכי עמדנו באמצע הרחוב, מחליפות חוויות ורשמים מן העבר. עשר שנים בערך לא התראינו. הפעם האחרונה היתה כשלראשה היתה מטפחת קטנה וחצאית כהלכה. למתבונן מהצד נדמה היה כי החלפנו תפקידים

רונית שיינפלד

יצאתי מחנות הנעליים כשבאמתחתי שני זוגות מגפיים חדשים. מיהרתי כל כך הביתה, ולא שמתי לב שהיא פוסעת לעברי. "היי, רונית", שמעתי קול דק קורא בשמי. הרמתי את ראשי מבעד לכל השקיות. "כמה שנים לא ראיתי אותך", קראתי בהתרגשות. אביטל ואנוכי עמדנו באמצע הרחוב, מחליפות חוויות ורשמים מן העבר. עשר שנים בערך לא התראינו. הפעם האחרונה היתה כשלראשה היתה מטפחת קטנה וחצאית כהלכה. למתבונן מהצד נדמה היה כי התחלפנו בתפקידים. לפני תקופה ארוכה גרנו בשכנות. היא ובעלה החלו לחזור בתשובה, ונדמה היה כי מצאו את דרכם, על כל המשתמע מכך. שררו בינינו יחסי שכנות טובים עם עזרה הדדית ובישולים משותפים, אך מכאן ועד להיות חלק ממארג של שיעורי תורה ומצוות  הדרך היתה ארוכה. לימים עברנו דירה, ושמעתי שאביטל ובעלה התגרשו. הוא התקדם להיות רב מכובד וסופר סת"ם והיא חזרה לימים שלפני החזרה בתשובה. ועכשיו, במרחק של זמן ואורך בגדים, אני עומדת מולה פנים אל מול פנים, תוהה מה קרה בתוכנו כל השנים הללו. איך ייתכן ששתינו עשינו שינוי גדול כל כך, מהותי ושלא לומר מהפכני. קשה לשים את האצבע על הנקודה שגרמה לכל אחת מאיתנו לסובב את המחוג האישי שלה במאה שמונים מעלות. לא אמרתי לה על כך מילה, מאחר והבנתי את המארג העדין שיש לכל נשמה ונשמה. הבטנו אחת לשנייה בעיניים, ודיברנו ללא קול. כל אחת שאלה את השנייה ללא אומר "למה?", "מתי?", "איך?"... כשנפרדתי ממנה לדרכי, משהו משום מה הציק לי, הטריד אותי כמו ציפורן חודרנית. ההגדרה הקרובה ביותר שמצאתי למה שהרגשתי היתה עצבות. עצבות מהולה בהחמצה. מההיכרות שלי איתה היתה לי תחושה שאביטל הרימה ידיים. היא פשוט ויתרה לעצמה ונכנעה. היא לא האמינה בכוחה שתצליח לעבור את המשוכות הרבות המשחרים לפתחם של החוזרים בתשובה. אם הייתי מצליחה להחזיר את גלגל הזמן אחורה, עם הידע שיש לי היום בוודאי הייתי מסבירה לה שכולנו מתחילים מאותה נקודת מוצא. והנקודה הזו היא יום הלידה. מיום שבו אנו מגיחים לאוויר העולם נשמעת יריית הפתיחה הקוראת לנו להתחיל לפסוע ולמצוא את המטמון. למצוא היכן טמונה האמת לאמיתה. חלקם מתעלמים לגמרי מהקריאה, חלקם לא מבינים מה היא רוצה מהם בכלל. יש הזוכים להכירה כבר ביומם הראשון, ויש מצטרפים בהמשך הדרך. וישנו חלק קטן שלא ישמע את הקריאה הזו לעולם. החזרה בתשובה קשה כקריעת ים סוף, אבל קשה יותר זה לשמור על הקיים. לשמור על ההישגים הרוחניים שהצלחת להשיג. לשמור על המקום שבו הספקות רק מכרסמים את השכבה הראשונית מבלי לחדור פנימה ולפעור חורים. אין לי ספק שהסוד להצלחה בתהליך התשובה הוא להתקדם. להתקדם בקצב של צב זקן, אבל להתקדם. תמיד להישאר בתנועה ולהמשיך לצעוד. לא להסיט לרגע את המבט מהמטרה. לא להוריד לרגע את העיניים משמו של הקדוש ברוך הוא. גם נפילה רוחנית היא חלק מההתקדמות, כל זמן שאתה עושה הכל בכדי לשמור על הגחלת שלא תגווע. בסופו של דבר, נפילה רוחנית תקרב אותך עוד צעד לבורא עולם בתנאי שאתה מודע למה שקורה איתך. התבלין המיוחד שאני מוסיפה לתבשיל האישי שלי זה התזכורת שהחיים האלו זמניים. לחיים שלי יש חיי מדף קצרים שיגמרו במקרה הטוב אחרי 120 שנה. חיים שיסתיימו להם עם שמי כתוב בדייקנות בתוך מסגרת שחורה. מסגרת שאומרת שגם אני, יחד עם כל הגשמיות הזו, לא אשאר לנצח. חזרתי בימי חיי אחורה מספיק פעמים, חזרתי בשביל לגלות שלפסוע לאחור זה הכי קל. חזרתי והבנתי שהקלות הזו אינה נסבלת אם אתה רוצה להגיע למקום ריאלי ברשימה של הטובים והמובחרים בעבודת השם. נכון שעבודת השם מייגעת ולעיתים מתסכלת, אבל בחישוב קר למדי היא הכי משתלמת. לכל אלו שגילו את האור הנמצא בנתיב המוביל בית א-ל אסור להסכים לחיות חיים בינוניים. אסור להסכים לחיות בפשרה עם הנשמה שלך. צריך להילחם שהנשמה תקבל את הטוב ביותר עבורה, והטוב ביותר אומר ללכת עד הסוף בלי לפחד כלל. הטרידה את מנוחתי העובדה שאביטל לא נלחמה. היא העבירה מראש את השליטה על נכסיה לאויב. היא לא ידעה שחיים בקדושה מצריכים מלחמה. מלחמה כפשוטו. מלחמה שבה אתה קורא תגר על כל אלו האומרים לנפשך. מלחמה פירושה להילחם עד טיפת דמך האחרונה, גם אם האויב שעומד נגדך הוא יצר הרע. מלחמה פירושה להשתמש בתחבולות ומניפולציות והעיקר להשיג ניצחון במערכה אחר מערכה, בלי להתחשב באויב שנמצא מולך, בלי להתחשב באויב הזה שנקרא - אתה עצמך.

ליגת הצנועות

בס"ד

ליגת הצנועות

אולי זה ישמע הזוי, אבל אחרי שקיבלתי על עצמי את כללי הצניעות - הרגשתי שצמחו לי כנפיים. הבנתי שלהיות לבושה בצניעות זה לחיות בליגה אחרת

רונית שיינפלד

"הי סיוון, מה שלומך מתוקה?", התקרבתי לעברה, מנסה להבין למה היא מתחמקת ממני, "הכל בסדר אצלך?", הרגשתי כמו במשחק תופסת. "אני פשוט מעדיפה להישאר מאחורי המכונית, שלא תראי אותי", חיוכה הנבוך הבהיר לי שהיא רצינית. "הלבוש שלי ממש לא צנוע, אני מתביישת". לא האמנתי למה שאני שומעת. "את אמיתית?", נגשתי לחבק אותה. "לא נולדתי ככה, לא כל חיי התלבשתי בצניעות", ניסיתי להסביר לה. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות למראה פניה של סיון. נפגשנו בחטף בחניה של הסופר השכונתי ולא היה לי זמן להעביר לה שיעור מאלף על צניעות, ועל כך שהבושה שהיא חשה צריכה לעודד את רוחה כי היא מעידה על כיוון חיובי. מצחיק שחושבים שמיום לידתי הייתי בכסותי הנוכחית. למען האמת אתוודה כי בנושא הזה ביקרתי בשערי טומאה וחטאתי רבות כלפי שמיא. כמה שפחות- היה טוב יותר. הצניעות היתה ממני והלאה. כשבורא עולם החליט ביום בהיר אחד לגעת לי בלב, לא הבטחתי לו שיהיה קל, ובמיוחד בנושא הרגיש והאהוב עלי כל כך. נושא הביגוד, האופנה, החצאיות הקצרות, שלא לדבר על החולצות נטולות השרוולים שכל כך אהבתי. מעולם לא הצלחתי להבין את ההיגיון שעומד מאחורי בגדים ארוכים. לדידי לא היה להם קשר אליי בכלל. כל שיעורי התורה שהלכתי אליהם חדרו את מעטה השריון שלי בעבודה על המידות, שמירת השבת, כיבוד הורים, רק לא בנושא הזה. פה היה תלוי שלט גדול ואדום "אין כניסה". עשיתי חריש מקצועי ופנימי והתחלתי להכיר את עצמי מבפנים, לדעת מי אנוכי באמת, ולמרבה הצער התאכזבתי לגלות שיש בי הרבה לתקן. נדרשה ממני כמות לא מבוטלת של אומץ להודות ביני לבין עצמי כמה הצליחה החברה להשפיע עלי, התחוור לי שמאוד חשוב לי מה אומרים עליי ואיך מתרשמים ממני. בסיכום ביניים מהיר הגעתי למסקנה העגומה אך המתבקשת שיש בי הרבה חוסר בטחון. ככל שחפרתי עמוק יותר באיבריה הפנימיים של נשמתי השתוממתי להיווכח שחוסר בטחון עולה בקנה אחד עם חוסר צניעות. הבנתי על בשרי שהלבוש שלי היה ביטוי לדימוי עצמי נמוך, נמוך מאוד. לא היה פשוט להודות קבל עם ומדינה שאני, רונית, חסרת בטחון. הרי לעיני כל הייתי בעלת קריירה משגשגת, לבושה במיטב האופנה האחרונה, מגדלת ילדים לתפארת, אבל בפנים, בקרביים, רק בורא עולם ידע את האמת. אמת שאפילו אני לא ידעתי על קיומה. המשכתי להתקדם ולצמצם פערים באישיותי. להיות מודעת ליתרונות שהשם יתברך נתן לי. להרגיש בכל רגע נתון את מלך מלכי המלכים בעצמותיי. הבנתי שהמתנות שניתנו לי על ידו אינן חייבות להיות חשופות לעיני כל בכדי לקבל ערך כלשהו מהסביבה. קיבלתי תובנה אדירה שהערך הזה נמצא בתוכי, והוא לא יכול להיות מושפע מגחמה של "קובעי דעת קהל" למיניהם או ממחמאה שקיבלתי מחברה לעבודה. הערך הזה הרבה יותר נשגב. הוא פשוט נמצא אצלי, והכי חשוב - משחרר אותי מלחץ חברתי! אולי זה נשמע הזוי, אך הרגשתי שצמחו לי כנפיים. הרגשתי שמערכת שלמה של כבלים השתחררה ממני. כבלים דמיוניים שקשרתי והוספתי ככל שלא הייתי מרוצה מעצמי. לאט לאט פינו הגופיות בארון את מקומן לחולצות ארוכות לבנות. החצאיות הקצרות נעלמו כלא היו ואת מקומן תפסו חצאיות פרחוניות, מתוקות וראויות. המלתחה שלי כולה עברה מתיחת פנים חגיגית. העולם בחוץ הגניב לעברי מבטים, כולם חשבו שאיבדתי את השפיות. נערכו הימורים וירטואליים כמה זמן ייקח לי לחזור לסורי, אך אני המשכתי בשלי. המשכתי בעקשנות להתמסר אך ורק לקולה של נשמתי. ידעתי שעברתי מהפך מרגש שרק התורה יכולה לעשות. התורה הקדושה יצקה לתוכי ולגופי תוכן רוחני. תוכן רוחני שמילא אותי מכף רגל ועד ראש עד שלא הייתי זקוקה למשהו אחר. לא הייתי צריכה חיזוקים ומחמאות, ולא הייתי צריכה להרשים בעבור כמה מילים יפות.

כל הביזיונות שעברתי וחוסר האמון שהופגן כלפי לא עצר בעדי מלהמשיך הלאה. הייתי מבליגה ובולעת את עלבוני בשתיקה. תמיד האמנתי שמורא שמיים חשוב הרבה יותר מבשר ודם. והיום, שנים אחרי, אוכל לומר בוודאות שלהיות לבושה בצניעות זה לחיות בליגה אחרת. זה מעיד על תוכן נפשי, על שלמות מסוימת. שלמות של החלטה, החלטה ששינתה את חיי - ללכת בדרכו של השם.

אבקש להודות ליוצרי ובוראי שבחסד גמור שינה את דרכי. שהאיר לי בדעת ובהשכל איפה יש בי חולשה. אותה חולשה שהופכת אותי לקורבן של החברה. אשתחווה לפניו בשמחה על שהאיר לי בחכמה לראות איך חייתי כל השנים במציאות שגויה. אודה לקדוש עליון על רחמיו העצומים, ועל שהוא באהבתו מלביש ערומים.