לצאת לאור הגנוז

בס"ד

חוסר צניעות מטשטש את הרצון, מטשטש את ההבנה

מטשטש את החתירה הבלתי מתפשרת להגיע לתכלית

שלשמה באנו לעולם,

ההתעסקות בחיצוניות פשוט מעייפת אותי ומסיטה

אותי מהמטרה שלשמה הגעתי הנה בכלל.

ולעומתה, אחותה המופנמת, הנחבאת כל כך,

מבליטה עבורי את מה שחשוב,

את מה שנסתר ולא לעיני כל גלוי,

היא מוציאה לאור הגנוז, אותי, את הווייתי,

את עצם קיומי,

תודה לך בורא עולם על הדרך שבחרת ללמד אותי

שצניעות היא אמת.

לבנות גן עדן אמיתי

בס"ד

"אדם יכול לבנות את גן העדן הפרטי שלו 

רק על שברי הגיהנם"

לעיתים אנו מביטים אחורה בתחושת החמצה על כל מה שהיה יכול להיות אחרת,

על כל מה שלא הספקנו לעשות,

על טעויות מטופשות שלקח לנו שנים להתאושש מהם,

על רגעים שבהם נהגנו בחוסר דעת, בחוסר מחשבה,

צריך לזכור שכל הטעויות כולן הן שכר לימוד,

הטעויות הן הדלק שאיתו נצליח בסופו של דבר להתקדם,

כי רק על השברים של חיינו, נוכל לבנות גן עדן אמיתי.

צריך רק דבר אחד...

בס"ד

לחזור בתשובה מצריך רק דבר אחד -

אומץ !

המפגש עם עצמך ועם כל המטען שאספת מיום היוולדך

לא בהכרח ימצא חן בעיניך,

וזה בדיוק הרגע לעשות מפנה, לעשות שינוי,

לשוב למקום הכי טהור, ליום שבו נולדת,

נקי מחטא ועוון, נקי מחומות וצביעות נרכשת,

נקי מלכלוך רוחני שהצטבר בעקביות בכפות הידיים

ההחלטה אם לשוב למקום הזה, הזך, האלוקי כל כך,

תלויה אך ורק בך ובשאלה האם אתה מספיק אמיץ.

כעץ שתול על פלגי מים

בס"ד

תמיד טענתי שלחזור בתשובה זה לעשות לעצמך ניתוח לב פתוח בלי הרדמה, ולצאת משם חי. מידי פעם אני נשאלת בשיחות של אחד על אחד מה גרם לי לחזור לחיק היהדות, איך ייתכן שאפשר להשאיר חיים שלמים מאחור בלי להניד עפעף ועוד להיות מאושר מזה?

נדמה לי שאין באפשרותי להצביע על נקודה מסוימת שבה אומר "זה מה שקרה לי". סבורני שמדובר בשרשרת של אירועים שמעוררים אותך לחשוב, מעוררים אותך לשאול מה גורם לך לחיות את חייך כפי שהם.

בתחילה כשחיפשתי את המענה לשאלות שלי, אודה על האמת, לא דייקתי בתשובות, לא הייתי מספיק כנה עם עצמי. חיפשתי תירוצים שונים ומשונים לבחירות שלי, לשגיאות שלי. היה לי זכויות יוצרים בללמד זכות על עצמי השכם וערב. הצדקתי את משנתי בכל תוקף, וכולם הסכימו איתי פה אחד. הפה שלי.

לאט לאט בורא עולם החל לכרסם חורים בתוך הבועה הזאת, לאט לאט החלו לנקר במוחי מחשבות אם אני בכלל משהו מוחשי, אם יש משהו אחד בתוכי שאני אוכל לומר בוודאות שזה אמיתי. איך ייתכן שכל כך הרבה שנים עברו בלי שהייתי במודעות, בלי שלקחתי אחריות.

ברגע שכפתור האמת נדלק אצלי, הקדוש ברוך הוא לא בזבז זמן. כמי שצריך להביא לנו את המשיח בימינו, הוא העדיף ללכת איתי בשיטת ה"זבנג וגמרנו", בנוק אאוט מפתיע של אלופים. לך תבין.

ניסיתי לשוחח עם השם, לכתוב לו , לקבל ברכה. לא עזר לי כלום. הוא בשלו, איתן בדעתו. בזה אחר זה התחילו להגיע הייסורים, אבי שבמרומים הודיע לי חד משמעית שהגיע הזמן לעצור ולעשות בדק בית.

קיבלתי מתנה בדמותה של מחלה משונה, שגרמה לי לסבל רב. סימני המחלה היו ניכרים בכל גופי. כל מפגש עם המראה גרם לי לבדוק אם יש לי קירבה משפחתית לברבאבא, כן, כן, זה שגדל בגינה.

שנה שלמה שכבתי לסירוגין. לא יודעת את נפשי מצער וכאב, זעקתי וקראתי למלך מלכי המלכים שיגאל אותי, שיגיד לסבל די. ספר התהילים היה מונח דרך קבע על הכרית שלי. ישן איתי בלילה, קם איתי בבוקר. מידי פעם שר לי שיר ערש תוך כדי שהוא מלטף לי את הלחי הרטובה.

היתה לי תחושה שהספר נכתב עלי, כל מילה ומילה היתה חקוקה בליבי, בבשרי המדמם והפצוע. תמיד טענתי, שאם הספר היה יכול לדבר, הוא היה מספר על דמעתי, כאבי, וקריאתי החרישית בלילה. תמיד טענתי שאם הוא היה יכול לדבר הוא היה מספר על כל מה שהתחולל בנפשי, ועל הפחד המעיק שלא פעם שיתק את כולי.

הייתי פותחת את הספר מראשיתו, מהפסוק הראשון שאומר "אשרי האיש .." , מהפרק שמכריז מיהו הצדיק. בפרק, דוד המלך מסביר שצדיק משול לעץ. לעץ ששתול על פלגי מים, לעץ שמחובר לאור הגדול, עץ שמחובר לאור האינסוף.

מישהו האיר את עיני לכך שמחלה זה אותיות חמלה. אז עוד לא הבנתי כמה רחמי שמיים היו בחולי שלי. הפכתי והפכתי בדבר, וניסיתי להבין מדוע אני נמצאת שם, למה אני נמצאת במקום שכל כך רע לי, למה אני נמצאת במקום שכל כך קר לי? גופי בגד בי עד שלא הכרתי אותו, נפשי בכתה מהשבר שנוצר בו.

הבנתי שאני כרגע עוברת סוג של ניקוי, סוג של התפכחות מטלטלת, סוג של סופת חול שלוקחת איתה את הכל, בלי לשאול, בלי לחמול, בלי להרים את הראש. מעין חושך סמיך שאפשר למשש בידיים ולהרגיש אותו סביבך.

ובתוך כל התוהו והערפל רציתי להיות כמוהו. כמו העץ שעליו דוד המלך דיבר. לדעת את מקומי, לחדד את רצוני, לדעת בעצם מי אני. להבין מהם השורשים שלי, ואם יש לי כאלה בכלל. לדעת מה תפקידי בעולם ואם יש לי כזה דבר. להיות נטועה עמוק עמוק באדמה, בלי להיות מושפעת מסופה נודדת חזקה.

ביקשתי משוכן מרומים לדעת מתי הסתיו ייגמר ואיתו השלכת, איך אוכל לבנות את עצמי מחדש, איך מתיישרים כשהגב שפוף כל כך. פחדתי לחשוב שככה זה יישאר, לא העזתי לחשוב שמגיע לי קצת יותר. שכחתי לרגע שאחרי השלכת מגיע החורף, ומיד אחריו ממתין האביב., שבו העץ את פירותיו יניב.

ככל שחפרתי למצוא את שורשיו של העץ, למצוא את הזהות של חיי, הבנתי שהתרחקתי. הבנתי שהתרחקתי אלפי מיילים מעץ החיים. אותו עץ שהזין אותי ואת בני עמי אלפי שנים, אותו עץ עם השורשים העמוקים ביותר, אותו עץ עם הצמרת הגבוהה ביותר, הצמרת שמביטה למעלה, אליו, אל השם יתברך.

התרחקתי כי מצאתי מפלט בעצות של רשעים, התרחקתי כי ישבתי מחויכת במושב של לצים, התרחקתי כי ברוב טיפשותי עמדתי שעות בדרכם של חטאים. התרחקתי עוד ועוד, כי.... הרשיתי לעצמי לחיות בלי כבוד.

אין לי להלין אלא על עצמי, אין לי להלין כי אם על איוולתי. ידעתי שהגיע הזמן לקום מהשינה, הגיע הזמן למתוח את האיברים ולצאת מהמיטה. "קמתי אני לפתוח לדודי, וידי נטפו מור" הרהרתי בליבי. "אני יודעת שאתה שם, ממתין שאושיט יד".

לא ידעתי אם יש בי את הכח להתרומם, לא ידעתי אם יש בי את העוז להתקומם. להתקומם מול משפחה, חברים וסתם עוברי אורח. אם יש בי את העצמה להתקומם מול הבל ורוח.

לקחתי את וכלי חפירה, הסתערתי על העץ כיוצאת למלחמה, קברתי תחתיו את כל העבר, ניתקתי את הצינורות שנסתמו וייבשו את ענפי. ריססתי בלי רחם את החרקים שצבעו לי בצהוב את העלים.

הסתבר שהעץ שלי יותר חזק ממה שתיארתי. ממה שדמיינתי. הוא נברא במאמרו של השם. במאמרו של בורא ניב שפתיים, ו"טהור עיניים". שבורא לו חיים בכל יום מחדש, ונותן לו כל רגע ורגע מקודש.

התחלתי להשקות אותו בדברי תורה, התחלתי לנכש סביבו עשבייה שוטה. דישנתי אותו בהרבה אמונה, הוכחתי לו שהוא שווה ים של אהבה. הענפים התחממו מאור השמש המלטף, מתמכרים למגעו הרך. המים הזרימו את החיוניות לשורשים, ואפילו העלים שינו את צבעם לירוקים.

הבנתי, שלעיתים כאב פיזי הוא צעקה של הנשמה, לעיתים מחלה זו הדרך של אבא לומר לך – תעצור. עד כאן. תיכנס עכשיו לתוך עצמך, תעשה היכרות מחודשת איתך, תכיר את כל מה שלא טוב בך, כי הגיע הרגע לעלות כיתה.

בקשיים שאבא הציב בפני הוא קרא לי להדליק את האור. את האור שבפנים, את האור שנגנז בתוכי, להדליק את הנר כדי שלא אבוש, לשמור על הלהבה שלא אכלם, כי רק אז החושך יהיה חייב להיעלם. ההתכנסות הפנימית שנכפתה עלי הבהירה לי שהכל נמצא בי, בתוכי, ממש בהישג ידי.

הרשיתי לעצמי להביט לאחור ולחייך, לכל מה שקברתי מתחת לעץ. בטחתי בשם כי הוא ידע את שמי, נאחזתי בו כי הוא מלכי מחמדי. העץ חי ופורח ממה שקברתי תחתיו, מכל מה שבעצם נשר מענפיו.

אני אסירת תודה, לך, עילת העילות וסיבת הסיבות, שלימדת אותי שיעור גדול בענווה, נתת לי שיעור מאלף בהוקרת תודה, הראית לי איך נכנסים בשער הדמעות, ובחסדך לצאת משער הישועות.

לעיתים אני תוהה איך זכיתי להתייסר כדי לקבל את התורה. איך זכיתי להתבזות כדי להכיר מקרוב אותך, איך זכיתי לחלות כדי לגלות אותך. כמו אוצר יקר שמצאתי בעצמי, מנצנץ לו בשקט בעמקי נשמתי.

שמעתי פעם שכל מי שאי פעם בנה לעצמו גן עדן, שאב לכך את הכוחות מהגיהינום הפרטי שלו, מאותה השלכת שבנתה אותו. ואתה אורי וישעי, שהפחת בי רוח במפרשים בעצם גרמת לי לעלות לנקודת החיים. לנקודה בה עץ ומים נפגשים. לנקודה שבה אהיה כעץ שתול על פלגי מים, לנקודה שבה אין לי גבולות, מלבד השמיים.

כיצד ראוי להתפלל

בס"ד

כיצד שרה אימנו התפללה לתינוק, לילד? שרה אמנו התפללה ואמרה: ריבונו של עולם,

אני חיה שמונים ותשע שנים, ואין לי ילדים. אבל יש כל כך הרבה אנשים בעולם בלי ילדים.

בבקשה ה’, אם אתה נותן לי תינוק, אז אתה צריך לתת לכולם.

אני לא יכולה לסבול שיהיה לי תינוק אם שכנה שלי,

או מישהי בצד השני של העולם אין לה תינוק...

שרה אמנו הייתה האדם הראשון בעולם שהיה באמת שמח כשמישהו אחר היה

שמח ובזה למדה כל יהודי ויהודי כיצד ראוי להתפלל.

היסודות החזקים ביותר

בס"ד

שלשה הם שזכו בתואר: אבות האומה. ואלו הם: אברהם, יצחק, ויעקב. כאשר ביקש הבורא להקים את הבנין האדיר ששמו "עם ישראל", הוא חיפש בנאים - אומנים שיוכלו לצקת את היסודות בעומק רב, כך שהבנין יתנוסס איתן ויציב, בלי שיזדעזע ברוחות העזות של סערת הדורות. משל למה הדבר דומה? ליסודות של בית, שעומקם וחוזקם מתוכננים בהתאם לגובה וכובד הבנין האמור להיבנות על גביהם. גם יסודות איתנים דיים כדי להחזיק בית בן קומה או קומותיים אינם מסוגלים להוות תשתית למבנה בן קומות רבות. אם בדעת האדריכל לבנות בנין רב קומות, עליו לחשב בהתאם לכך את כמויות הברזל והבטון שישוקעו ביסודות.

בנין עם ישראל הוא בנין רם וגבה קומה. בנין זה דורש עמידה עקבית בכל הנסיונות יסודות חזקים. והיה, אם יווצר כשל כלשהו אפילו בניסיון אחרון, שוב לא ניתן יהיה להציב את בנין האומה היהודית על בסיס זה. מעשי האבות ועמידתם בנסיונות בהצלחה, לא היו רק חובת השעה כי אם שורש כל האומה הישראלית., והם שהקנו לגיבוריהם את התואר "אבות". במעשיהם ופעולותיהם הם השרישו בעם את כח העמידה בכל נסיונות העתידים שיתחדשו עליהם כבהיסטורית אבותיהם.

גם העתיד המובטח של עם ישראל, הגאולה השלימה, מכוחם של האבות הוא. משמעות הגלות היא שכוחם של האבות המצוי בנפשות בני ישראל, נסתר ונחבא, ואינו בא לידי גילוי. לכן, כאשר נלבה את אש האמונה בלבבות, כאשר נלך בדרך האבות עד תום, יאיר ה' את עולמו באורה של הגאולה השלימה ונזכה לראות בשוב ה' את שיבת ציון.

הרב יוסי מזרחי

השעה הכי קסומה בשבוע

בס"ד

כולכם מכירים בוודאי את השעה הכי קסומה בשבוע - השעה שבה השבת נכנסת, וכל היקום משנה את קצב נשימתו. בדרך כלל אני מקדימה להגיע לבית הכנסת כדי להתייחד עם היושב במרומים ולהריח את ריח התפילה שספוג בכל פינה. יש לי מקום קבוע בעזרת הנשים, בפינה צדדית, ובדרך כלל הספסל כולו שלי. בלי הפרעות סרק. הפרטיות הזו מאפשרת לי לעצום את העיניים ולהתמכר לניגון חיי.

לתהליך התשובה שלי אני קוראת מסע רוחני שבו למעשה יש לי דיאלוג מתמשך עם בורא עולם. דיאלוג מרוכז ומדוייק להפליא שמביא אותי לתובנות מדהימות. בדיאלוג אני מוכרחת להתבוננות מעמיקה על אנשים, ומוצאת את עצמי מופתעת מטוב לב ומנתינה.

לפני מספר שבועות, בעיצומה של קבלת השבת, שבה נפתחים שערי השמיים לרווחה, יד קטנה נגעה בי. ראיתי מתוך אותיות התפילה את ידה הקטנה מושטת אלי, מקפלת בתוכה סידור קטן. "תראי לי איפה מתפללים", ביקשה. הרמתי את ראשי, וראיתי מבט כחול השייך לילדה קטנה שמביטה בי בביישנות-מה. "אני יכולה לשבת לידך?", שאלה. "כן, כן, בוודאי", השבתי לה.

פתחתי את הספר והצבעתי לה עם האצבע על השורות הנכונות. הבטתי בה. לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים, ותהיתי ביני לבין עצמי מה מביא ילדה בת 10 לבית הכנסת. לבד. בלי אמא או אחות. ככה לבד. כי היא החליטה יום אחד.

מדי פעם היא איבדה ריכוז והציצה לעברי לראות באיזה עמוד אני נמצאת, וכשהיא לא שמה לב הרשיתי לעצמי להתבונן, וראיתי שהילדה המתוקה לובשת שמלה נקייה, לבנה, כמו של חנהל'ה. עם קוקיות זוהרות בשיער. ניכר היה שעשתה מאמץ להגיע מגונדרת ומושקעת כל כך לבית הכנסת.

כמי שעובדת עם ציבור מעל 15 שנה יכולתי להבין שהנעליים שהיו קטנות עליה לפחות ב 2 מידות מעידות על קושי. קושי שלא עצר אותה מלהגיע.

כל אחד מאיתנו יודע כמה קשים הם הימים הראשונים בבית הכנסת, כשאתה לא יודע איך להתפלל, איפה לעמוד, מתי לכרוע. כמה קשה לבסס את העמדה שלך בחברה כחוזר בתשובה. ולפתע באה ילדה אחת עם אמת משלה, ובפשטות טבעית כל כך מבקשת עזרה. בלי שאלות, בלי ספקות. פשוט נוכחת. נחושה בדעתה ללמוד.

עזרת הנשים החלה להתמלא, מנקזת אליה נשים אוהבות, מסורות, שמצטרפות יחד לפיוט הנפלא "לכה דודי לקראת כלה". והיא יושבת לידי מסתכלת סביב. מדי פעם מגניבה מבטים לעברי, ואני משתדלת לנסוך בה בטחון ועונה לה בחיוך.

אנחנו מתקדמים ומגיעים ל"מעריב ערבים ובחכמה פותח שערים", היא קוראת בעיון את מה שכתוב, מנסה להתרכז. החזן מפליא בקולו מעביר בנו רטט, מוליך אותנו ל"ברוך אתה ה, אוהב את עמו ישראל לעד".

לפני קריאת שמע כולנו מסתדרים באי נוחות בספסל, מתוחים, משתדלים לעמוד בקצב. כולם ביחד נאספים לקריאה אחת נחרצת, ואני מביטה בה מרותקת. ילדה מבית קשה יום, שעשתה מאמץ עילאי להגיע בגפה לעזרת הנשים, והכינה את עצמה למפגש עם אבא. ברגע זה ממש לוחצת בחזקה בשתי אצבעות על עיניה וקוראת בקול צעקה את הקריאה שמהדהדת לכל יהודי בנשמה. מעוותת את פניה בחוזקה ואני שומעת אותה קוראת "שמע ישראל, ה אלוקינו, ה אחדדדדדדדד".

היא נשארה ישובה בכסא עוד דקה, יכולתי לשמוע אותה אומרת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". היא לא זזה מהכיסא. ישובה כפופה עם הספר על רגליה. יכולתי להישבע שהקריאה של הקטנה העלתה את כל התפילות שלנו המתפללים למעלה. ישר אליו.

חיממה לי את הלב הידיעה שלא משנה מה יקרה או מה קרה, מאיפה היא באה ולאן היא הלכה, מה היא לבשה ומה היא למדה - היא פשוט התפללה. הזרעים של האמונה נבטו בה בגיל כל כך צעיר.

אני מאמינה שכל אדם שאנו רואים ופוגשים בא ללמד אותנו משהו. רק צריך להעיז ולראות דברים בבירור. ואני מישירה מבט ורואה שלא שמתי לב, אבל בית הכנסת מלא בנערות וילדות שמגיעות לבד.  ואני רואה אותן, את הנערות הצעירות, מסרבות לקבל את המציאות המורגלת בחוץ. לא מפחדות ללכת אחר צו לבן, שמורה להן את הנתיב לבורא עולם. מדלגות על מוסכמות וצווי אופנה, מחליטות שיש דבר גבוה ונשגב ששווה הקרבה.

אלוהים נמצא איפה שתתנו לו להיכנס. רק תאפשרו. לעיתים הוא מגיעה בדמות של אמא או אחות. לעיתים בדמות של רב או שוטר. רק צריך להבין מה הוא באמת אומר. ובמקרה שלי, בדמותה של ילדה קטנה שבאה להראות לי אמונה תמימה, בלי שאלות ובלי לבטים. רק רצון לגבש לעצמך אמת רוחנית בלי קשר לגילך.

והילדה לא נשארה עד הסוף. החליטה שהיא ספגה בדיוק את מה שהיא צריכה. עד היכן שהיא יכולה. ומה שמפתיע הוא ששבוע אחרי זה היא הגיעה באותה השעה, מגישה לי את הספר באותה השיטה. "את מוכנה להראות לי איפה מתפללים?", היא שואלת , ואני ישר מחייכת. "בואי, שבי". , 

וכמו ריטואל  קבוע של שתינו, היא קבעה את מקומה לידי. מגיעה באותה השעה, עוזבת אחרי קריאת שמע. לבושה במיטב בגדיה, עם קוקיות זוהרות בשערה, הסנדלים עדיין קטנים לרגלה.

ואני ? מנסה עדיין להפנים תמימות של אמונה שנמצאת בתוך ילדה, שאיני יודעת אפילו את שמה.

אם תמצאו

בס"ד

אם באמת תמצאו את דודי ורעי, 

אנא תאמרו לו שחולת אהבה אני.

כי ידעת

בס"ד

אשגבך כי ידעת את שמי, 

אהללך כי הרמת את קרני. 

אשבחך כי הארת נרי, 

ומה אשיב לך, אורי וישעי.

אחריך

בס"ד

אלך אחריך רועי וקוני.

אשליך עליך את כל יהבי.

אדבק בך עד יום מותי, 

אמסור לך נפש בכל נשימה באפי.

יענקל'ה תקוםםםםם

בס"ד

לפני מלחמת העולם השניה התאספו כל הרבנים באיזור להחליט מה לעשות, כי ראו שעומד להיות אסון ולא ידעו איך למנוע את זה. אז עשו את האספה של כל גדולי הדור, וכל אחד אמר מה שהוא חושב.

אחד אמר שצריך להגיד יותר תהלים, אחר אמר צריכים לשמור שבת יותר, השלישי אמר שצריכים לדייק יותר על כל מיני דברים אחרים, הרביעי אמר שצריכים ללמוד יותר, וכו'.

האחרון שדיבר זה היה הפונוביז'ר רב, הרב מפונביז' זצ"ל, והוא סיפר שהיתה שריפה בבית של יענקל'ה. יענקל'ה ישן בפנים. וכולם באו לראות מה קורה. האש היתה מאד גדולה, והיה מאד מסוכן, והבינו שיענקל'ה בטח נמצא בפנים.

אז התחילו להחליט מה לעשות. אז אחד אמר שהוא ילך להביא דלי, השני אמר שהוא יביא את המים וגם את הדלי, וכל אחד אמר מה שהוא עומד לעשות. אבל אחד אמר: 'מה אתם מבזבזים זמן?!', תצעק, תצעק: 'יענקל'ה תתעורר! תצא, תצא! יענקל'ה, זו סכנה! תצעק, תצעק!' יענקל'ה – הוא הסביר, זה עם ישראל שנמצא בסכנה. אבל הם ישנים. הבית בוער – אבל יענקל'ה ישן. אז מה לעשות? להתחיל להתקשקש, להגיד יותר תהילים וכו'... תצעקו! תעירו אותו! שיקום על הרגלים, ושיברח מן הסכנה! וזה המצב שלנו היום.

הצילו את עצמכם

בס"ד

מסר מהאוטיסטים לימים אלו:

אנחנו צריכים לבטוח בה' במאה אחוז - ולא בשום דבר אחר , כי נגיע לזמן שלא יהיה לנו את הדברים הבסיסיים. ורק על ידי תפילה וקירבה לאמת, נקבל, ונוכל לשרוד . כמו היהודים שיצאו ממצרים .

יהודי-אמיתי שעמד בהר סיני - הוא יצטרך רק להתפלל לה', לקבל עול מלכות שמים, ולדעת באמת שכל מה שה' עושה לנו זה לטובתינו , ולהשתדל לפתח ברגעים האלה הקשים את הביטחון והאמונה בקב"ה שהוא הכל יכול' .

ואם אנחנו רוצים לשרוד - צריכים לדעת שאנחנו חיים רק בשביל דבר אחד, וזה - לעשות את רצון ה'. לא בגלל שום סיבה אחרת , ואם אנחנו לא משתדלים לעשות את זה - אין לנו שום זכות להיות בעולם הזה. עכשיו הולכים להיות דברים מאד קשים. גם נפילה קשה של הכלכלה בכל העולם. וגם לא יהיה לנו מה לאכול, מה לשתות, -הכל -הכל הכל, החשמל, כל מה שאתם חושבים שהאדם צריך בשביל לחיות – לא יהיה.

העיקר לבטוח בהשם. להיות עם השם , ולבטוח בו – זה העיקר . ולא לשכוח: עכשיו אתם באימונים. מאמנים את עצמכם לזמן הקשה יותר. ואפילו שיש צרות – תבטחו בה . הוא הכל יכול. הוא מביא, הוא נותן לנו צרות רבות - כדי שנעשה אימונים בביטחון בה'. ולא לעזוב, רק לבטוח. צריך לעשות מצוות, וקבלת עול מלכות שמים וכו .

רק אנחנו בעצמנו, חייבים להראות לקב"ה שהרצון הגדול ביותר שיש לנו - זה להיות עבד ה', לחיות בשביל לעשות את רצון ה .' וברגע שנרגיש את זה, ונדע שזו האמת - נהיה מוכנים עם כל המהות שלנו להיות ע ה יבדו שם ועבדי השם . אז הכל יפתח לפנינו, ואנחנו ניכנס לעולם הבא ה, עולם של משיח, בשמחה, בששון , ובהכנעה.

המשיח יוביל אותנו לבית- המקדש והקרבנות, נרגיש את האור הגנוז, ונבין שעד היום לא ידענו באמת מה זֹה שמחה . לא יהיו לנו דאגות, הכל יהיה ברור, לא יהיו ספקות, הכל יהיה טוב.

לא נגמר...

בס"ד

כמו מנגינה שלא נגמרת,

כמו חיבור אחד מדוייק,

כמו כיסוף שאינו כלה לעולם,

כך הנשמה מתגעגעת 

לצור מחצבתה

עוד רגע אחד

בס"ד

עוד רגע אחד להריח את הריח,

להתבשם מהאהבה,

להתאהב מחדש בך,

להתקדש בדבריך, אבא.

מפליגה למרחקים

בס"ד

לאן הולכת את בת מלך,

להיכן את מפליגה בדמיונות,

מפליגה למרחקים, 

מבקשת להגיע לעולם לא לך.

מתרחקת ממני

מתרחקת מליבך

מתרחקת מהבכי החרישי של נשמתך....

הדרך שקוראת לך

בס"ד

תחנת הרכבת בלוד היתה עמוסה לעייפה, ראשו בצבץ לעברי מתוך ערימת החיילים שחיכו בתחנה. זיהיתי אותו מיד. בכל זאת, 19 שנה אני מגדלת אותו בצמוד אלי. המדים שלגופו היו גדולים עליו, וניכר שהוא לא טעם אוכל של אמא בשבועות האחרונים.

רוי נכנס לרכב, נותן לי חיבוק גדול-גדול שמרגיש לי געגוע של שבועיים שלמים בתוך המדבר, רחוק מטעם של בית וחמימות. רחוק מנשיקת לילה טוב. רחוק בכלל.

שמתי לב תוך כדי נסיעה כי את ראשו מעטרת כיפה. כיפה לבנה. מאותו סוג שמחלקים בארוחת ערב שבת בבית מלון, כיפה שאין לי מושג מהיכן הוא קיבל אותה.

בחרתי שלא לומר מילה, לא יודעת אם זו גחמה של רגע, או תוצר של מפגש אקראי עם צדיקים שעצרו אותו כדי להניח לו תפילין. ארשת של התרגשות היתה על פניו האדומות, "החלטתי שאני לא מוריד אותה ממני", והצביע לעבר ראשו, "אני מניח תפילין כל יום, אמא", קולו רעד "מתפלל שלוש תפילות ביום ומרגיש שהשם איתי".

הרגשתי מחנק. כמה שנים חיכיתי לרגע הזה, כמה שנים של תפילות בדמעות. כמה שנים של חלות מתוקות נאפו כדי שאזכה ליום הזה, ועכשיו כשהיום הזה הגיע נאלמתי דום. "אני רוצה לחזור בתשובה", ירה לעברי, ולא הייתי בטוחה שהוא מודע למה שהוא אומר.

הדרך הביתה עברה על שנינו בהרהורים, "אתה מבין מה זה אומר, בן?" שאלתי בלי להמתין לתשובה "זה לא פשוט לחזור בתשובה בעולם הזה שאנו חיים בו, זה מורכב מאוד".

רוי נע בחוסר נוחות בכיסאו, ניכר היה שהוא מרגיש החלטי מאד בדרכו החדשה "אני מרגיש חזק, אמא. יש כאלה שכל הזמן מנסים ללעוג לי ולהוכיח לי כמה שאני טועה, אבל יש גם כאלה שהם בצד שלי ושואלים הרבה שאלות. מה שלא יהיה, אף אחד לא ישבור אותי".

הייתי בטוחה שאני מכירה את הבן שלי מלפני ולפנים, אך מסתבר שטעיתי. טעיתי בגדול. לא שיערתי בנפשי שהוא כבר החל את ההתמודדות שלו עם הסביבה. לא השכלתי להבחין כמה עוצמות יש בו שכבר בגילו הצעיר הוא מוכן לעמוד קבל עם ועולם, וברחל בתך הקטנה לשים כיפה ולהצהיר "יש בורא לעולם, ואני בוחר בו".

לא ידעתי מה התחולל בליבו של בני שגרם לו להתעורר. בדיוק כמו שאמא שלי לא ידעה מה התחולל בתוכי שעה שקיבלתי על עצמי עול מלכות שמיים. זו דרכו של מלך המלכים להסתיר מאיתנו פיסות מידע ולהחביא אותן אצלו. אם אתעמק במחשבה אגיע למסקנה כי גם אני לא יודעת להניח את האצבע על המנגנון הספציפי שהתעורר אצלי יום אחד, וכנראה שלעולם לא אדע.

הרגשתי שמחה מהולה בפחד לאור הבשורה המרעישה, השמחה היתה מובנת מאליה. ידעתי שאם רוי ישכיל לבחור בדרך של תורה ומצוות, מובטח לו גן עדן כבר בעולם הזה. לחיות חיים תורניים זה לצקת תוכן ומשמעות פנימית לכל ההוויה שלו. מובטחת לו חוויה מרגשת לנצח נצחים.

עם כל השמחה שעלצה בי, משהו ניקר בתוכי ולא הרפה, חשש גדול ששינה צורתו לפחד החל לכרסם כמו תולעת חרוצה. לפחד הזה קוראים דאגה. אני מודאגת כי הייתי שם. אחרי חמש שנים של התחזקות אני יודעת מה צפוי לו בתקופה הקרובה.

כל חוזר בתשובה יודע לספר על מבחני האמונה הקשים, על הניסיונות הבלתי נגמרים שהם מנת חלקם. כל מתעורר בראשית דרכו יצטט בעל פה את מבחני הסיבולת ומבחני העמידות שהיה צריך לעבור כדי להוכיח לעצמו וליוצרו שהוא פה כדי להישאר.

לא יכולתי שלא לתאר בפניו את צעדי הראשונים בעולמו הרוחני והמתוק של השם יתברך. איך פעמים רבות הייתי נושאת את עיני לשמיים ושואלת את בורא עולם כיצד זה ייתכן שדווקא עכשיו כשאני הולכת בדרכו, יותר קשה לי. כיצד זה ייתכן שסוף סוף כשאני משתחררת מהכבלים של חיי ההבל הכל מתבלבל לי.

איך קורה שברגע שהחלטתי לשנות את החיים גיליתי שכל העולם הכריז עליהום נגדי. איך זה אפשרי שכולם ללא יוצא מן הכלל ביום בהיר אחד מתייגים אותי כלא שפויה, כמי שהשתגעה ממש לאחרונה. למה זה פתאום כל החיים שלי מתהפכים כמו גלגל ענק בלונה פארק, ואם לא אחזיק חזק בשתי הידיים פשוט אפול, שלא לומר אתרסק.

סיפרתי לו על הימים שבהם הייתי על סף ייאוש וכמעט זרקתי הכל, אף אחד לא באמת הכין אותי לכל העבודה המפרכת הזו. לא השכלתי להבין שמלכו של עולם רוצה שאגרד את התחתית ואשב לשיחת צוות עם עצמי בכל יום מחדש ואבין איפה שגיתי.

הודיתי בפניו שאני מפחדת. מפחדת עליו. גלוי וידוע לפני שאין הנחות למי שחוזר בתשובה, אין הקלות במס ואין מבצעי סוף עונה. יש עבודה, והיא עבודת שורש מעמיקה. עבודה שמוציאה ממך את הטוב ביותר ולא תמיד בדרך שתמצא חן בעיניך.

העבודה הזו מכניסה אותך לתוכנית אימונים שבה אתה תזיע ותתאמץ אבל תלמד מהרבנים הטובים ביותר שעברו את אותו הדבר בדיוק. העבודה הזו מקנה לך ערכים ומיומנות שלא תמצא בשום מקום אחר. העבודה הזו תיתן לך אושר ודעת לכל החיים.

תורת השם זה הבית. בית חם שיש בו מקום לכולם. אין מצליחים ואין נכשלים, אין טועים ואין נופלים. הבית הזה פתוח לכל מי שמבקש לחיות אמת, לכל מי שרוצה למלא שליחותו בעולם הזה.

"הדרך לא תמיד תהיה קלה בן, אך רק הטובים ביותר נשארים בה", הישרתי מבט לתוך עיניו, "מדינות שלמות יכולות להילחם, לעשות מעשים הרואיים, לכבוש ארצות, להפיל מדינות, אך הגבורה האמיתית היא ברוח, הגבורה האמיתית היא בלב".

"ישנם אנשים שכל חייהם מחפשים לעשות משהו שישאיר חותם בעולם, להוכיח לכולם כמה כח יש להם, שלא לדבר על השפעה. אותם אנשים לא מבינים שהכי קשה זה לעשות משהו נגד התנועה, נגד החברה, נגד עצמך. לעשות מעשה עבור משהו שהוא נשגב ונעלה ממך".

בטוחני שיבוא היום והוא יבין על מה דיברתי "אחרי שב"ה תעבור את מחנה האימונים בהצלחה, רק אז תרגיש על בשרך את ההארה המדהימה שבעצם הכל כולל הכל נועד כדי לחשל אותך ולהצמיח אותך לתפארת. לאט לאט אתה תבחין שהפכת להיות אדם טוב יותר וכל אלו שלגלגו עליך יבואו לבקש את עצתך. אם תלך עם האמת ללא חת דבר לא יעמוד בפניך.

אם לא תוריד את העיניים מהמטרה תראה איך השם יתברך יקיים את הבטחתו מקדמת דנן ויישא אותך על כנפי נשרים, היישר אל הארץ המובטחת".הפחד שחשתי החל לפנות את מקומו לאהבה, אהבה לבוראי ואהבה לבני. "תוכל להגיע להישגים גדולים אם רק תרצה בכך, אך בקשה קטנה לי אליך". עיניו הביטו בי בשאלה. "תעשה את זה בהדרגה, אל תרוץ קדימה בלי מחשבה, תצעד בחכמה. תיקח נשימה ארוכה בין שלב אחד למשנהו".

רוי חייך ונתן לי חיבוק ארוך "אל תוותר לעצמך, בני היקר. צא לדרך שכבר קוראת בשמך. המלאכים של השם הצטוו לשמור אותך בכל אשר תלך. אל תתרגש מלשונות שיצליפו בך או מחברים שיתרחקו ממך. אל תתפעל ממכשולים או מרגעי עייפות כבדים. תעשה את הכל הכי טוב למען תשחק ליום אחרון ותמיד תזכור שאתה זה שנמצא בצד הנכון. תמלא את שליחותך על הצד הטוב ביותר עם הרבה שמחה על הזכות העצומה שנפלה בחלקך".

מודעות

בס"ד

זה הכל ענין של מודעות

מודעות רוחנית.

אם תשכיל בכל רגע נתון להתחבר אל השם יתברך

אז גם כשירד החושך

תרגיש את החמימות של האור...

הרב יוסף מזרחי שיחת מוסר חזקה צריך להתעורר

הרב רמי לוי שליט"א - עדות מצמררת מנער שחווה מוות קליני

מה שמייחד אותך

בס"ד

תמיד תזכור מי אתה,

מה הדבר שמייחד אותך

מה הדבר הזה שעושה אותך שונה

ויקר כל כך.

תזכור שאתה הבן של מלך מלכי המלכים.

זו דרכו

בס"ד

צירופי מקרים הם דרכו של אלוקים 

להישאר אנונימי

מכל חיי העולם הזה

בס"ד

"רבי יעקוב אומר, העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא;

התקן עצמך בפרוזדוד, כדי שתיכנס לטרקלין.

הוא היה אומר, יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה,

כחיי העולם הבא;

יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה."

(פרקי אבות ד כא, כב).

הכוח להתמודד

בס"ד

אם הקב"ה מביא לנו קושי אז יש לנו את הכוח להתמודד איתו!

הקושי הוא זמני וחולף... הרי מחר כבר נצחק לכשיתברר לנו כמה

הקושי הזה היה פשוט לטובה... עם ישראל היה אמור להיות 400 שנה במצרים,

אולם קושי העבודה קיצר את התהליך - הם שהו שם רק 210 שנה. יוצא איפה,

שהקושי בעצם זירז את גאולתם... לכולנו יש קשיים בחיים, בית, פרנסה, בריאות...

אכזבות רבות ממלאות את חיינו... אם חלילה נתקלנו בקושי מסוים, נזכור שהוא

בעצם הפתח לגאולה הפרטית שלנו- ועם תפילה למרומים אנו יכולים 

להתגבר ואף לצמוח...

הרב יוסי מזרחי

רגעים

בס"ד

לפעמים יש רגעים 

שלא ניתן להכניס אותם לתוך תבנית ולהגדיר.

רק רצון אחד כמעיין מתגבר להקפיא אותם.

רגעים שכל כולם פשטות אחת מתוקה

שמתפשטת בתוכי.

פשטות של רגע חולף שלא חוזר.

הלוואי ויכולתי לעצור את הזמן.

אפילו לרגע פשוט אחד.

שמחה של נשמה

בס"ד

המצרך הכי חשוב שהוא הכח המניע והחיות של כל הנשמה, 

היא השמחה.

כשיש נטייה הכי קטנה לכיוון העצבות,

מיד נוצרת כבדות פיזית.

ונהג רבי שלמה מקרלין לומר: 

עצבות היא לא עבירה,

אך מה שהעבירה הכי חמורה לא מצליחה לעשות לאדם, 

העצבות עושה׳.

~ הרב קרליבך~

צדיקה

בס"ד

מובא בגמרא במסכת סוטה דף ב' 

שמזווגים לאדם אשה לפי מעשיו,

צנועה לצדיק ופרוצה לרשע.

לכאורה היה נכון לומר צדיקה לצדיק ורשעית לרשע,

חז"ל בחרו להשתמש במושג צנועה ופרוצה,

ללמדך כי מי שצנועה, היא בהכרח צדיקה 

ולהיפך...

איפה אבא שלי

בס"ד

סיפור אמיתי שארע בליל שב"ק פ' נשא. "היה זה בליל שבת"

מספרת מ. "הקצתי בבעתה מחלום נורא ומבהיל שנגלה לעיני. אני רואה את דודי ר'

ישעיהו ז"ל, יושב בפינה מוארת, פניו טובות והוא נראה שמח. ניגשתי אליו ושאלתי

לשלומו, תוך כדי דיבור שאלתי 'איפה אבא שלי?' (שנפטר לפני כ-7 שנים ממחלה) הוא הצביע

לעבר כוך אפל ושחור. נדהמתי. הסתכלתי וניסיתי לזהות את הפנים הרעות והמיוסרות

שנגלו מולי. "אבא" צעקתי בבהלה "מה זה? למה אתה נראה כך? איפה אתה?" בעיניים

עצובות הוא הביט בי ואמר "אני בגיהנום, אני רוצה לאכול" רעדתי כולי ואמרתי "למה

אתה צריך אוכל? בעוה"ב הרי לא אוכלים?" "אוכל זה צניעות בתי! בעוה"ב,

הצניעות שלכן זה האוכל שלנו". התעוררתי והתחלתי לבכות, עברה עלי שבת

מבולבלת, ישבתי וקראתי תהילים ולא נרגעתי. במוצאי שבת מייד צלצל הטלפון, על

הקו אני שומעת את קולה החנוק של אחותי בוכה ומספרת לי את החלום שחלמה,

אותו חלום בדיוק נמרץ ! קשה לתאר את סערת הרוחות שאחזה בנו. 6 שיחות טלפון

באותו לילה גילו ש-6 אחיות חלמו אותו חלום באותו לילה. ויהי לפלא.

ביום ראשון ניגשנו אל הגה"צ ר' חיים קנייבסקי שליט"א והוא אמר: "משפט רשעים

בגיהנום שנים עשר חודש, ב"ה אבא שלכן כבר הגיע לשלב האחרון בזיכוך של הנשמה ועכשיו

הגיע לגיהנום! ואתן חייבות להתחזק בצניעות לעילוי נשמתו". מיד קיבלנו על עצמינו

התחזקות כללית בתפילות ובעיקר בצניעות. זרקנו בגדים שאינם בדיוק עפ"י כל גדרי

הצניעות, את הפיאות הפסקנו לחבוש ועברנו לכיסוי ראש אמיתי כפי דעת כל הפוסקים.

למען שמך

בס"ד

"אתה הוא אחד קודם שבראת את העולם,

ואתה הוא אחד לאחר שבראת את העולם,

אתה הוא א-ל בעולם הזה ואתה הוא א-ל בעולם הבא. 

ואתה הוא ושנותיך לא יתמו, 

קדש שמך בעולמך על עם מקדשי שמך. 

ובישועתך מלכנו תרום ותגביה קרננו.

ותושיענו בקרוב למען שמך.

ברוך המקדש שמו ברבים" (שחרית)

הרי זו משובחת

בס"ד

"כמעט כל עונש האישה בעולם הבא וזכייתה בעולם

הבא תלוי בצניעות!

ולכן כל אישה המרבה להיזהר בדרכי הצניעות 

הרי זו משובחת".

(הפלא יועץ)

זה כל הסוד

בס"ד

מעשה בגוי ויהודי שהלכו על הקרח והיהודי מעד ונפל. 

אמר לו הגוי: בגלל שאתה יהודי נפלת. 

השיב לו היהודי: בדיוק להיפך, בגלל שאני יהודי קמתי. 

זה כל הסוד.

בכל נשימה ונשימה

בס"ד

השעה היתה מעט אחרי 2 בלילה, שמעתי אותה בוכה בקול רם. סוג של בכי שמוצץ לא יכול לפתור. נגשתי אליה בעודי אפופת שינה, מרימה אותה בזהירות בשתי ידיי. ראשה הקטן של הללי מרים נח על כתפי, נרגע למשמע קולי.

חיבקתי אותה חזק מנסה להשרות עליה תחושה של בטחון, שתדע שאמא תמיד נמצאת כאן. תמיד נמצאת לידה, לא משנה איזה חלום מפחיד אחראי להעיר אותה בלילה.

עטפתי אותה בשמיכה הוורודה עם הריח המתוק ששמור רק לה. כל בני הבית ישנו שנת ישרים, והשקט המבורך של הלילה עשה את דרכו בערמומיות לתוכי, לתוך נבכי נשמתי. 10 קילו של ריח טוב נחו על כתפי כממתיקות לי סוד, כלוחשות לי כמה חסדו של השם ענק, ועוד יותר - כמה שאיני ראויה לו.

משום מקום החלו דמעות להציף את עיניי. דמעות חרישיות של אושר. דמעות של שלמות. דמעות מלוחות שמדגדגות לי את הלחי ומזכירות לי בצניעותן שלפני כמה שעות הייתי מודאגת. מודאגת מאוד.

הייתי מודאגת כיוון שיש לשלם את חשבון החשמל, ואת חשבון הגז. צריך לשלם למכולת ולחנות הפיצוחים. הייתי מודאגת כי הגיע סוף החודש במהירות מדהימה בלי לקחת בחשבון שהמשכורת בימים האלו, לא בדיוק מספיקה.

הייתי מודאגת כי הללי כשבוע היתה חולה, ותומר בעלי קיבל דלקת ריאות, וכאילו לא די בכך, רוי חזר מהבסיס קודח מחום. מצאתי את עצמי מתרוצצת מרופא לרופא, מקופת חולים אחת לשנייה, מבית המרקחת השכונתי לזה שנמצא בעיר הסמוכה.

הייתי מודאגת כי לא היה לי זמן לערוך קניות לשבת, לא לקנות את השתייה המועדפת על בני הבית. לא הספקתי לקנות את דגי הסלמון לשבת, שלא לדבר על הבוטנים שמצופים ברוטב צילי שאנחנו מנשנשים לאחר הארוחה.

הייתי מודאגת כי הגשם לא הפסיק ולא נח לרגע, וכל הכביסה נשארה רטובה. כל הניסיונות שעשיתי כדי שתתייבש דמו למצב של החייאת גופה. החולצות החמות של הללי והמדים של רוי נשארו תלויים ברטיבותם, ולרגעים היה נדמה לי כי הם פשוט מזדהים עם מזג האוויר שבחוץ.

הייתי מודאגת ואפילו עצבנית שלא ישנתי כבר שבוע שלם. הרגשתי את הראש שלי כואב מרוב עייפות וחוסר מנוחה. רציתי רק להניח אותו על הכרית המפנקת, ולישון, לישון ועוד קצת לישון.

הדמעות שזלגו מעיני באותו הלילה הבהירו לי חד משמעית שלפעמים אני כפוית טובה. לפעמים אני לא יודעת להוקיר תודה. תודה פשוטה למי שנתן לי את כל אלה.

נשימותיה המתוקות מדבש של הללי הישנה על כתפי הסבירו לי שאולי, ורק אולי כל זה יכול חלילה להיגמר ביום אחד. כל הטוב הזה יכול להיפסק בפעם אחת, ובלי אזהרה מוקדמת.

השקט הזה של הלילה והידיעה שכולם ישנים הבהירו לי שעלי להיות אסירת תודה. אסירה של תודה במלוא מובן המילה. אסירה על העובדה שכולם חזרו הביתה לשלום. כולם ישנים על מיטה וכרית ואפילו מתכסים בשמיכה. כולם ישנים תחת קורת גג, ויש להם בית חם לחזור אליו בכל פעם מחדש.

עלי להודות בכל רגע ורגע על האיש הצדיק שישן לצידי, ושבורא עולם בחר לי אותו לשותף אמיתי למסע של חיים. שותף שחולק איתי רגעים קטנים וגדולים. שותף שיחד אנו זוכים למרות הקשיים להגדיל תורה וכמובן להאדירה. להכניס אורחים ולעיתים לזכות את הרבים.

הדמעות המשיכו לרדת בשקט בשקט, גורמות לי להבין שישנם רגעים של חסד שקיבלתי אותם כמובן מאליו. מובן עד כדי להכעיס. מובן עד כדי כאב.

שכחתי שזה בסדר אם חשבונות החשמל והגז ישולמו קצת באיחור, וזה בסדר אם יש למישהו בבית קצת חום. וזה עוד יותר בסדר לא להספיק לערוך קניות, העיקר שבין לבין אשים לב שבורא עולם נתן לי למי לדאוג ואת כל הסיבות שבעולם לחיות.

בכל יום מחדש אני מקבלת מתנה. בכל יום מחדש אני מקבלת את האפשרות לחיות את החיים היקרים האלה. והחיים הם כאן ועכשיו, הם קורים ממש ברגע זה, ולא מחר.

עלי להודות על שיש בבית לחם ומים, וטיפות של גשם שיורדות מן השמים. עלי להודות על ילדים מדהימים שלא נורא אם לפעמים הם גם חולים. עלי להודות על היכולת לרוץ ברגליים בריאות גם אם עכשיו זה כדי לקנות תרופות. על להודות על כביסה וכלים שמטבע הדברים... לעולם לא נגמרים.

עלי להודות על הפחד שנטעת בי, ועל ההארה המבורכת שהכל יכול להשתנות, הכל יכול להתהפך. עלי להודות על היכולת להביט והיכולת לחבק, היכולת לדעת והיכולת לתת.

ישבתי עם הללי שעה ארוכה על קצה המיטה ולא הפסקתי להודות ולהלל את בוראי. ביקשתי סליחה ומחילה על כל הפעמים שבהם אני מתפשרת ונופלת למקום נמוך של חוסר שביעות רצון, למקום נמוך של מרירות.

הנחתי את הללי במיטה, מתעקשת להביט בה עושה את דרכה בעולם של חלומות ומלאכים. "תשמור לי על הקיים, אבא", ביקשתי "אנא תשמור לי על כל הטוב הזה שאתה משפיע עלי ועל כל ילדיך בכל יום ויום".

הכנתי לעצמי קפה חזק עם מעט חלב. השלמתי עם העובדה שלא אצליח לשוב ולישון. יצאתי החוצה למרפסת, נושאת את עיני לשמיים הקודרים, "גם אם אומר לך תודה בכל נשימה ונשימה מחיי, והתודה הזו תימשך עד יומי האחרון, לא אספיק לפרוש בפניך את כל הטוב שבמעשיך ואת טוב השגחתך, לא אצליח להכיל במילותיי את כל הניסים ואת גודל נתינתך, לא אוכל להביע את עוצמתך ואת הדר תפארתך".

לדעת בוודאות

בס"ד

ברגע שבו אפסיק לפחד

אדע בוודאות 

שאתה נוכח בחיי,

שבאמת נכנסת 

לתוכי, לנשמתי...

שאתה בעצם ממלא את הוייתי

להיות שם

בס"ד

לקום בבוקר ולהחליט

שהיום אהיה במקום שלא הייתי בו מעולם

לא צריך להרחיק עד לקצה השני 

של כדור הארץ לשם כך.

צריך רק להביט לתוך חדרי הלב

ולרצות להיות שם,

במקום שלא הייתי מעולם.

במקום שאני אוהב בחינם.

פסיפס של חיינו

בס"ד

"תהא השעה הזו שעת רחמים" התחלתי לשיר בעודי ממוללת את הבצק בשתי ידי "ועת רצון מלפניך" עצמתי את עיני. כולי נעה בתפילה מחברת בין גוף לנשמה. כולי בקשה אחת גדולה.

לפני כשבועיים פנתה אלי מכרה רחוקה, הילה שמה, בבקשה שאדריך אותה בהפרשת חלה. "שמעתי שזו סגולה להרבה ישועות. תהיי מוכנה לעזור לי?", הכאב נשמע בקולה. "אני מחפשת את הזיווג שלי יותר מידי זמן".

"בשמחה", השבתי לה, "בואי נעשה את זה בקברו של רבן גמליאל. אני אלוש את הבצק, וניפגש שם".

לא ידעתי למה לצפות, שנים רבות שלא ראיתי אותה, ומאד הופתעתי כשפנתה אלי לסייע לה בקיום המצווה. "אני יכולה להביא איתי עוד מישהי?", שאלה בהמשך השבוע. "תביאי את מי שאת רוצה", חייכתי, "כל מי שאת מרגישה איתה נוח".

עשיתי את כל ההכנות הנדרשות, יצאתי קצת יותר מוקדם מהעבודה, תוך כדי בירור עד מתי המתחם פתוח. ניפיתי את הקמח, לשתי אותו במיומנות שנקנתה בהרבה ניסיונות כושלים, נזהרת להוסיף את המים לסירוגין, כאילו מדובר ביהלומים. כשהרגשתי שהבצק מוכן, עטפתי אותו היטב בשתי שקיות, ושעטתי לכיוון העיר יבנה. 

ציון הקבר עבורי הוא כמו בית שני. כל פעם שאני מרגישה צורך, וזה קורה די הרבה, אני שם. מערכת ההיגוי באוטו שלי מכוונת תמיד לכיוון יבנה. אני מבקשת מרבן גמליאל, "הרבן שלי", להיות השליח שלי. איש סודי הנאמן.

ריח הבצק הגיע לאפי, הצצה קטנה הבהירה לי שהוא תפח מהתרגשות לקראת המעמד. אין עבורי סיפוק יותר גדול מזה, זה כמו לראות ילד שלך גדל ומתפתח. בעודי מכינה את הפינה המיוחדת לנו, ראיתי אותן מחפשות את המקום. הילה, אמא שולה, האחיות, הגיסות. כולן הגיעו.

מרחוק הליכתן היתה שפופה משהו, הססנית. יצאתי לקבל את פניהן. חיבקתי אותן אחת אחת, מנסה להפיג את החששות, מנסה לטעת בהן קצת בטחון. לפזר עליהן אווירה של "הכל יהיה טוב".

"בזכותו של התנא הקדוש, תדבר מגרוני", ביקשתי מאבא, "הן חייבות להיות יותר שמחות". התחלתי לספר להן על הפרשת החלה, ועל איך שכל אחת יכולה לשנות את גורלה ע"י המצווה המדהימה. דילגתי בכוונה על הפרטים הטכניים, הרגשתי שהן צריכות משהו שיסלק מהן את העצבות. משהו שיפיח בהן קצת חיים.

הילה קמה יחד איתי להדליק נרות, ולהכין את עצמה להפריש חלה מן העיסה. "הרי זו חלה", שמעתי אותה אומרת וקולה החל לרעוד. "כשם שהנני מקיימת מצוות חלה בכל לב, כך יכמרו רחמיו של הקדוש ברוך הוא להצילני מכל צער ומכאוב". הרגשתי שהיא עושה מאמצעים כבירים שלא לבכות.

"אני מרגישה כאילו אני מלווה אותה לחופה", אמרה לי שולה, אמה של הילה, "אני ממש מרגישה כך". הדמעות החלו לרדת מעיניה הכבויות. "הבת שלך עשתה עכשיו כזה רעש בשמיים, רעש עצום". חיבקתי אותה ולבי יצא אליה. "תני קצת קרדיט לבורא עולם", החזקתי בידה, "הוא יודע מה שהוא עושה".

  

לא השארתי להם הרבה זמן למחשבה. התחלתי לשעשע אותם בסיפורים מהילדות שלי, ואיך זה שדווקא אני, השובבה הגדולה, חזרתי בתשובה. איך בכל מקום שברחתי ממנו, מצאתי את השם יתברך עומד אחרי הכתלים. השם נתן לי להבין שהוא זה שנמצא מאחורי כל המניעות וההסברים.

הצחקתי אותם בעובדה שאמא שלי עד היום לא מאמינה שיש לה בת דוסית, עד היום היא מביטה בי ותוהה אם החליפו לה את הילדה בחדר הלידה. אולי מישהו שם שינה את תגי הזיהוי. לפעמים היא משוכנעת שיש לה עדיין סיכוי...

התחלתי לשיר להן, בלי להתייחס לזה שאני מזייפת בכישרון רב. הרגשתי איך האווירה המתוחה הופכת להיות קלילה יותר. לאט לאט הן החלו להצטרף אלי. נדבקות בקדושת המקום, נדבקות בשמחה, בתחושה שיש משהו אחר שקוראים לו תקווה.

"אני כל כך מודה לך", ניגשה אלי הילה כשהתיישבנו לאכול, "את לא מבינה מה עשית לי". הפעם החיוך היה אמיתי. ניסיתי להסביר להילה שהיום ממש, "זה האתמול שממנו כל כך חששת". אימצתי אותה לחיקי. "ברגעים שיש שפל בלב, צריך לזכור שיש לנו אבא אוהב", הפצרתי בה, "אל תרגישי שנכשלת. הכישלון הוא במחשבה, הכישלון הוא בהגדרה. אנחנו תופסים כשלון אך ורק ביחס לחברה".

אצל אבא שלנו תמיד יש מקום להתחיל מהתחלה, אצל אבא שלנו תמיד תהיי ילדה ראויה. העובדה שעדיין לא התחתנת או לא התעשרת לא אומרת שאת לא מספיק טובה. העובדה שלמישהו יש כמה בתים ולשני אין אפילו אוהל לא הופכת אותו לחסר הצלחה.

"תאחזי בו, הוא שם בשבילך", לחשתי באזנה "תקראי לו, הוא תמיד ישמע את קולך. תזכרי תמיד שאין עוד מלבדו, ואפס זולתו". זיק של תקווה נדלק בעיניה.

מזגתי לי לשתות, ונזכרתי שפעם אמר לי מישהו שציפורים יכולות לעוף כי יש להן אמונה, ולהיות בעל אמונה פירושו להיות בעל כנפיים. "אל תתני לפחד ולתחושה הצורבת לקבוע לך את סדר היום", ביקשתי, "ואל תחשבי לרגע שהאושר נמצא אחרי שמסיימים את הלימודים, או אחרי שיש ילדים".

בעודי שותה מהמים הבנתי שכל מה שאמרתי לה הגיע מהניסיון שלי. מספר הטעויות הגדול שלי, הספר שיש לי עליו זכויות יוצרים, הספר שכתיבתו עדיין לא הסתיימה.

לקח לי שנים להבין שהדרך עצמה היא האושר. הדרך עצמה יוצקת תוכן. כל אותן המהמורות שבמסלול, כל אותן האבנים שבעיקול, כל אלה מרכיבות את הפסיפס של חיינו, ומביאות אותנו לתובנה שהאושר הוא לא כזה נשגב ורחוק. האושר נמצא בפנים בתוכנו עמוק.