הנה הנה הנה היא באה - השבת באה אלינו

סוד ההצלחה

           "כשהלב משתוקק אין המרחק מהווה מכשול כלל..."

                                                                                                (רבי נחמן מברסלב)

לדעת לומר - לא !

בס"ד

אירוע מעורב

לא מצאתי בלבי את כוחות הנפש לבוא ולהצהיר קבל עם ועולם שאני לא הולכת יותר לאירועים מעורבים ברמה כזו. עשיתי טעות

רונית שיינפלד

הבטתי לצדדים, הרגשתי נבוכה מהמקום שנקלעתי אליו מרצוני החופשי, מרצוני הטיפשי. בכל מקום שעיני נתקלו ראיתי את בבואתי הקודמת והבנתי שאין לי חלק בעולם הזה יותר, אין לי חלק ונחלה בו. הרגשתי כנטע זר. כל מי שעבר דרכי הסתכל עלי בחשדנות זהירה. עוברים ושבים נעצו בי עיניהם לאורך כל החתונה כלא מבינים מה עושה כאן דוסית שכמותי. מה עושה באירוע מעורב של גברים ונשים דוסית למהדרין, דוסית לפחות כלפי חוץ. לפני כחודש הניחה שרון חברתי הטובה על שולחני הזמנה לחתונת בנה. חתונה שחיכתה לה שנים רבות, ובגינה היא הורידה דמעות רבות והתפללה על קברי צדיקים שהיום הזה יגיע. כחברתה הקרובה, הייתי שותפה להכנות הרבות ולרגשות שהלכו וגאו בכל בני המשפחה. ראיתי אותם מתלבטים לגבי שמלת הכלה וגם לגבי מקום הטבילה. ראיתי אותם עושים תיקונים לחליפה של החתן ורוכשים את העוגות המתוקות ליום של החינה. ראיתי והייתי חלק מכל מערך ההכנה ליום הכי יפה וקדוש. ראיתי ועשיתי את מירב היכולת להעניק לשרון בטחון ולשמש אוזן קשבת. עשיתי את המיטב להיות שם עבורה ולהזכיר לה שהיא קיבלה מהשם מתנה נדירה. בכל אותם רגעים שבהם הייתי לצידה הרגשתי איך אני נחצית לשניים. איך אני נחצית בין העולם של מלך מלכי המלכים הרוצה ממני קדושה וטהרה, לבין הנאמנות שלי לחברתי. לא אזרתי בליבי מספיק אומץ לבוא ולומר לה בכנות שאני לא רוצה להיות בכל התוהו הזה. לא מצאתי בלבי את כוחות הנפש לבוא ולהצהיר קבל עם ועולם שאני לא הולכת יותר לאירועים מעורבים. לא מצאתי בתוכי את העוז לבוא ולומר פשוט "לא!". לסרב לכל מה שנוגד את האמונה שלי, לסרב לכל מה שכבר לא משקף אותי ואת הווייתי הפנימית. הימים נקפו והתאריך התקרב לעברי בצעדי ענק כמאיים לבלוע אותי ואת פחדנותי. ידעתי שהזמן לא משחק לטובתי וידעתי גם ידעתי שאני עושה בחירה לא נכונה. ידעתי ולא עשיתי דבר. אחד הדברים שגורמים לי להבין כמה שרחוקה אנוכי מדרך האמת זו העובדה שאני טועה בידיעה תחילה. אני עושה פעולה הנוגדת לחלוטין את רצונו של אבי מתוך ידיעה ברורה שזו טעות. וטעות שמסרבים להודות בה הופכת למשגה. כבר בקבלת הפנים רציתי להרביץ לעצמי. כל החברים הרשו לעצמם להתקבץ סביבי ובלי משים מצאתי את עצמי מדברת דברי חולין שגבלו ברכילות ובלשון הרע. לכל מקום שסובבתי את ראשי נתקלתי במראות לא רצויים שהייתי מעדיפה לשכוח. חיכיתי בקוצר רוח שהחופה תיגמר, בתקווה שבתוך האולם אתפוס לי פינה שקטה ולא אעמיד את עבודת המידות שלי למבחן. ספרתי ממש את הדקות והרגשתי הקלה עם שבירת הכוס. זרמתי עם כולם לתוך האולם והתיישבתי כמו שהבטחתי לעצמי בקצה השקט ביותר. בסמוך אלי תפסו את מקומם חברותי משכבר הימים ושמחתי שלפחות אני נמצאת בחברה טובה. ריח הסיגריות, הרעש וההמולה של הלהקה הבהירו לי שהמצב רק הולך ומחמיר מבחינתי. דג הסלמון שהונח על הצלחת הסכים עימי לא לפני שהזכיר לי שמחר כבר ערב שבת. מחשבתי נדדה לכיוון הבית. תהיתי האם תומר כבר הספיק לערוך את השולחן למחר או שעדיין הוא לומד גמרא עם חבריו. חשבתי על הבית המתוק שלי שרחוק כמזרח ממערב מהמקום שאני נמצאת בו כעת. קמתי בזהירות למגינת ליבם של חברותי לשולחן, אם היה סיכוי שהן יבינו את תחושותיי ייתכן שהייתי מתעכבת להסביר להן שאיני שייכת לכאן יותר. בדרך הביתה הבנתי שעלי לעשות תשובה שלמה על מה שקרה כאן הערב. לעשות תשובה מהנשמה. בערב הזה נכנעתי ללחץ חברתי והלכתי אחרי בשר ודם. נכנעתי לציפייה של שרון לראות אותי בחתונת בנה. נכנעתי לתכתיבים של אחרים, תכתיבים שאין לי בהם נתח. ריציתי את כולם ולא את בורא עולם, עשיתי את מה שמתבקש ממני בלי לעצור לרגע ולחשוב שעדיף שחברתי תיפגע מאשר לפגוע באבי שבמרומים, אבי האהוב שנתן לי חיים. הרגשתי נכלמת לפניו וביקשתי סליחה. סליחה ומחילה על ששמתי את הכל לפניו. סליחה ומחילה על שהיה מוראי מבשר ודם יותר ממורא שמיים, למעשה, באותה נקודה של זמן לא היה בי מורא מבורא ניב שפתיים. אני עושה תשובה על שלא הייתי נחרצת לדבוק רק בך. אני עושה תשובה לפניך אדון המעשים ובורא הנשמות, על שברגע אחד בחרתי לשכוח שנטעת בי מצוות.

הבל הבלים הכל הבל

"גם כי אלך ...."

בס"ד

כמה יפה וקל לומר את הפסוק הזה שבתמונה למטה, אבל כמה קשה ליישם,

אני רוצה בכל נימי נפשי ורוחי לא להתיירא מאף אדם או סיטואציה מפחידה ככל שתהיה,

הייתי רוצה לחיות אמת ושאננות אלוקית בכל רגע מחיי,

לדעת בכל נשימה ונשימה בבטחון מלא שאתה עמדי, ולא רק בתאוריה, אלא

שאצליח להביא את הדברים לכדי מעשה.

אמן !

"טוב להודות לשם"

בס"ד

"טוב להודות לשם ולזמר לשמך עליון 

                     להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" (תהילים)


מסבירים המפרשים שדוד המלך כתב "בבוקר חסדך" - כי בבוקר יש אור,
הבוקר משול למצב שבו האדם נמצא בתקופה טובה בחייו, בתקופה של חסד, ולכן
הוא מודה לקב"ה על כל החסדים שעושה עימו.

ואילו "אמונתך בלילות", כי בלילה יש חושך וזה משול לאדם שנמצא בהיעדר אור,
בתקופה לא פשוטה שעוברת עליו, וכל מה שיש לו זו האמונה בלבד, וצריך הוא
להתגבר מאד ולהחזיק בה חזק חזק.

נאמנותה של נשמה

בס"ד

היו היה מלך עשיר ולו ארבע נשים - ארבע נשים ומלך. 

את האישה הרביעית הוא הכי אהב, הוא פינק אותה עם בגדים יפים והביא לה את המאכלים הכי משובחים. הוא לא הסתפק עבורה במשהו שהוא פחות מהטוב ביותר .
גם את אישתו השלישית מאוד אהב, תמיד הקפיד להציג אותה לממלכות שכנות, אך בלבו תמיד קינן החשש שיום אחד תעזוב אותו למען אחר.

גם את אישתו השנייה אהב מאוד. הוא היה מספר לה את כל אשר על לבו ומתייעץ אתה בפתרון כל בעיה שעמה התמודד. והיא, תמיד היתה אדיבה, מתחשבת, סבלנית, מייעצת בחוכמה, תומכת ועוזרת לו לעבור זמנים קשים.

את אשתו הראשונה המלך לא אהב. על אף שהייתה בת זוג נאמנה מאוד ופעלה רבות וגדולות לשימור כספו וממלכתו ועל אף שאהבה אותו מאוד, הוא בקושי שם לב אליה.

יום אחד, המלך חלה וידע שזמנו הגיע. הוא חשב על החיים הנפלאים שלו ותהה: "יש לי ארבע נשים וכשאני אמות, אהיה לבד"?

שאל המלך את אישתו הרביעית: "אהבתי אותך הכי הרבה וטיפלתי בך נהדר. עכשיו כשאני גוסס
האם תבואי איתי ותארחי לי חברה?" "אין סיכוי" היא ענתה והלכה מבלי לומר עוד מילה. תשובתה פילחה את לבו כסכין .

המלך שאל את אישתו השלישית: "אהבתי אותך כל חיי והצגתי אותך בפני כולם. עכשיו כשאני גוסס, האם תבואי איתי לארח לי חברה?" "לא!" היא ענתה "החיים טובים מדי! כשאתה תמות אני אתחתן מחדש!" ליבו שקע והפך לקרח.

הוא שאל את אישתו השנייה: "תמיד פניתי אליך לעזרה ואת תמיד היית שם בשבילי. כשאמות האם תבואי איתי ותארחי לי חברה?" "אני מצטערת אני לא יכולה לעזור לך הפעם!" ענתה, "המקסימום שאני יכולה לעשות זה ללכת איתך עד לפתח הקבר" .תשובתה הכתה בו כברק והמלך היה הרוס.

פתאום, הוא שמע קול קורא: "אני אבוא איתך. אני אלך איתך לאן שתלך"!! המלך הביט ולמולו עמדה אישה כחושה ורזה, תוצאה של הזנחה ממושכת. אשתו הראשונה.

בסבל רב אמר המלך: "עכשיו אני מבין שהייתי צריך לטפל בך טוב יותר כשהייתה לי ההזדמנות".

ובכן, לכולנו יש "ארבע נשים" כאלה בחיינו:

הרביעית - היא גופנו. לא משנה כמה זמן ומאמץ נשקיע בלעשות אותו יפה, הוא יעזוב אותנו כשנמות.

השלישית - היא רכושנו, מעמדנו וכספנו. כשנמות כולם יעברו לאחרים.

השנייה - היא המשפחה והחברים שלנו. לא משנה כמה הם היו שם בשבילנו, הכי רחוק שהם ילכו איתנו זה רק עד פתחו של הקבר.

והראשונה - היא הנשמה שלנו. שתלך איתנו לכל מקום, למרות שהזנחנו אותה לטובת מרדף אחר הכסף, הכוח ושאר הנאות העולם. חזקו וטפחו את הנשמה, כיוון שהיא החלק היחידי שילך אתכם לחיי נצח...

אויש הפחד הזה....

בס"ד


"לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוקים הוא"

כך מצווה אותנו מלכו של עולם. 
שמתם לב כמה פעמים ביום אנחנו מקבלים החלטות מתוך פחד,
אם זה פחד ממה יגידו החברים, מה יאמרו ההורים, או מה יחשבו
עלי בעבודה רחמנא ליצלן אם אגיע עם חצאית ארוכה יותר....

שלא לדבר על הפחד מחסרון כיס שגורם לנו להיות חביבים יתר על המידה
למנהל הבנק, לפקידה או לבוס שלנו.

לכן מלך מלכי המלכים מצווה אותנו במובן הקלאסי לא לפחד מבשר ודם.
לא לפחד כי השם הוא השופט היחידי והוא זה שבוחן לבבות וכליות ויודע את האמת!

שימו לב שפחד זה אותיות דחף - משמע שמטרת הפחד היא להניע אותנו קדימה
ולא לגרום לנו לעמוד במקום.

חייבים לזכור בכל סיטואציה "כי המשפט לאלוקים הוא".

הגיע הזמן לצאת לחופש מהפחד....

התפכחות וכנות ..... רגע לפני שהיא עזבה את העולם.

לראות את הברכה

בס"ד

"כאשר הזמנים קשים באמת, קשה לראות את האור. אבל המקובלים מגלים שאפילו בשעות האפלות ביותר שלנו, יש דרך לעורר ברכות. 

עלינו קודם כל לדעת שהבורא הוא כוח אינסופי של נתינה ואהבה, וככזה הוא לעולם לא יעשה שום דבר כדי לפגוע בנו. זה חוק רוחני האומר שהיקום לא ישלח לנו לעולם משהו שאינו האינטרס הטוב ביותר שלנו. עם הידע הזה, אנו מבינים שבחיינו מעולם לא התרחש ולא יוכל להתרחש שום דבר "רע". יתכן שכרגע זה לא נראה הגיוני, אבל בסופו של דבר הכל נועד להגן עלינו או לגרום לנו לגדול. 

יתכן שכעסנו כשהמכונית שלנו לא התניעה ואיחרנו לעבודה, אבל בתמונה הגדולה יותר, יתכן שהיקום הגן עלינו מפני תאונה.

אנו בוכים בגלל פרידות, אבל אולי כל מה שלמדנו ממערכת היחסים הזו סולל את הדרך לבן הזוג הקוסמי שלנו? 

אפילו דברים טרגיים באמת מתרחשים כדי לחזק אותנו, לקרב אותנו לאחרים, ללמד אותנו לקחים, או לגרום לנו הערכה גדולה יותר לחיים עצמם. 

הסוד לעורר ברכות מתוך הקושי הוא לדעת שאפילו מה שנראה כמו קושי הוא בעצם ברכה"

השפעות על מצב רוח הקואצ'ר אליהו שירי-חובה לצפות!!!

לא פשוט להיות פשוט

בס"ד

המרכז לקבלה לא מעשית

"ישנם כאלה שכביכול לומדים את תורת הסוד כשבעצם הם עדיין לא יודעים את פרשת השבוע", הסברתי לטכנאי המחשבים. ואכן, יש אנשים שצריכים להתחיל ולהבין מהי בכלל אמונה לפני שהם חוקרים מהן ספירות חכמה ומלכות

רונית שיינפלד

מבטו המתפלא של טכנאי המחשבים הבהיר לי שהוא אכן בטוח במה שהוא אומר "אין בכלל קשר בין תורה - לקבלה", חזר שוב על דבריו, "כל החברים בסביבתי שלומדים קבלה אמרו לי שזה דבר אחד ותורה זה משהו אחר לגמרי". עכשיו כבר ממש כעסתי, "אתה חייב להבין שהקבלה היא נדבך של התורה. היא רובד עמוק יותר של התורה. אל תאמין למציאות שמוכרים אותה בבתי הספר לרוחניות בגרוש". אלון הבין שאין טעם לנהל ויכוח על הנושא. "כך חשבתי עד עכשיו, את לא צריכה להרים את הקול". התנצלתי בפניו והסברתי לו בקצרה את מהותה של תורת הקבלה. "העניין הוא שישנם כאלה שכביכול לומדים את תורת הסוד כשבעצם הם עדיין לא יודעים את פרשת השבוע". כשאלון סיים לסדר את התקלה שבודאי תחזור במחשב שלי, תהיתי ביני לבין עצמי מדוע ללמוד קבלה נשמע יותר מתוחכם מאשר המילה ה"גסה" של לחזור בתשובה. לאחרונה אני שומעת המון ממכרים וחברים על תופעה שבה ישנם בתי ספר לקבלה יהודית שטוענות כי אין על האדם חובה לשמור תורה ומצוות; על הלומד רק לפתוח את ספר הזוהר הקדוש ולהקשיב להסברים של המורה. לא פלא שכל אדם שני שנקרה בדרכי הפך להיות "מקובל" לעת מצוא. לא מפתיע שלאור "מכירתו" של ספר הספרים במבצעי סוף העונה כולם יודעים לשנן בעל פה סוגיות על תורת הנסתר כשהבסיס עדיין לא נבנה אצלם, אם בכלל. כשיוצא לי לשוחח  עם אותם "מקובלים" מתחוור לי כי ישנה תופעה רחבה ועמוקה יותר הנקראת... בושה. לימוד הקבלה הפך להיות תחליף פחות מביך ויותר "איני" לחזרה בתשובה. לא יודעת מתי ואיך זה קרה אבל "חזרה בתשובה" הפכה להיות מילת גנאי לאותם דמויות שלא הלך להם בחיים, מן אוסף של "מוכי גורל", שמצאו מפלט רק בכיפה שעל הראש. מעציב אותי שישנם כאלה שמתביישים לחזור למקורות. מתביישים להביט לשורש הנשמה ולהקשיב לבת קול הקוראת להם לחזור לדרך האבות. איך ייתכן שבמדינת היהודים, הפכנו להיות קורבן של לחץ חברתי. איך ייתכן שבמדינה שקיימת רק בזכות לימוד התורה, בעלי התשובה מחפשים הגדרות נוחות יותר לאותה נקודה פנימית שהתעוררה בהם.  לבי נחמץ בקרבי כשמנסים בכל דרך לעשות הפרדה מוחלטת בין האליטה ה"נאורה" משהו, של הלומדים קבלה  אלו שהם "מביני דבר", לבין המאמינים הפשוטים לכאורה. צריך לדעת היטב שלפני שפותחים את הזוהר הקדוש יש עוד הרבה מה ללמוד בדרך, צריך הרבה שנים של עמל ויגיעה בסוגיות לא פשוטות. כל תלמיד חכם שבקיא ברזי הנסתר יספר לכם איך כיתת את רגליו לשיעורי תורה, שיעורי גמרא ומה לא. הכניסה ללימוד עמוק יותר מחייבת ידע רב שנרכש במשך שנים רבות. ידע שהוא חובה מאחר שהוא מכין אותך נפשית להמשיך הלאה. אי אפשר להתייחס אל העולם הרוחני היהודי כאל נתיב של לימוד נטו ללא קיום מצוות. בנתיב הזה אי אפשר להגיע לשלמות. כל היופי שבקיום המצוות היא עבודת השם, עבודת הלב. עבודה שהיא בעצם עבודת חיים. ובעבודה המופלאה והמורכבת הזו, החלק הקשה ביותר שיש בה זה היכולת להיות פשוט. לא סתם אמרו חכמים ממני, כי לא פשוט להיות פשוט. אלפי שנים עמלו אבות אבותינו לשמר את הגחלת, לשמר את המסורת, וכל זה נעשה בשם הפשטות. כל זה נעשה בלי להיחשב טיפש או נחות. המלצתי החמה לכל "מקובלי השעה" היא להתחיל ולהבין מהי בכלל אמונה לפני שהם מבינים מהן ספירות חכמה. הייתי ממליצה בחיוך לדעת מהי תמימות בעבודת השם עוד בטרם ידיעת עולם האצילות. המלצתי היא לחקור בכל רגע נתון איך ניתן להגיע לדרגה שבה אומר "גם זו לטובה", ואצליח לעמוד בניסיונות שהבורא יתברך מעמיד לפני, הרבה לפני שאבין את תורת הגלגולים של האר"י הקדוש. רק מי שחי בעולם של תשובה יודע כמה קשה לסגל לעצמך חיים של צניעות וענווה, כמה קשה לסגל לעצמך חיים של אמת לאמיתה. רק מי שמתאמץ בכל מאודו להיכנס בהיכל השבים הביתה יודע כמה קשה לחיות אמונה. אמונה פשוטה ותמימה. בורא עולם זכר את חסד נעוריו לכל מי שהלך אחריו בארץ לא זרועה, בארץ שהיא למעשה ללא ידיעה. ארץ שבה לא קונים ידע ללא נשמה. מלכו של עולם שומר זכות גדולה למי שמודה בטעויותיו ועושה הכל לכפר על פשעיו. בורא עולם שומר זכות גדולה למי שהולך לאורו בתלם ומשמיע את קולו מחגווי הסלע, משמיע את תפילתו הזכה, הטהורה, ללא הפגנת בינה יתרה. מכל מה שראיתי בימי חיי, וראיתי קצת יותר מידי, לא מצאתי יותר טוב מלחיות חיים פשוטים. חיים ללא הרפתקאות מיותרות, חיים ללא חיפוש שמקדים את זמנו אחר ידיעות נשגבות. חיים שיש בהם שתי רגליים על הקרקע עם הרבה טעם של מצוות התורה. חיים, כמו שאומר הרב ארוש, עם הרבה פשיטות של אמונה.

להיות רוחני ?!

בס"ד


                    דרך רוחנית


"עבור רובנו, בחירה בנתיב רוחני, הינה ההחלטה הכי חשובה שקיבלנו בחיינו. מה שאנחנו לעיתים מפספסים, זה - שזה לא באמת בחירה  - זו מחויבות! ומחויבות היא דבר מתמשך. היא צריכה להתבצע מחדש כל יום.

להיות במחויבות לדרך רוחנית, לפעמים משמעו להיות לבד. יהיו אנשים שירצו שאנחנו ניכשל. או לחילופין באותן פעמים שנצליח, חוסר הביטחון שלהם יתעורר והם לא יהיו מסוגלים לשמוח ולפרגן להצלחתנו.

מה שבטוח הוא שאנחנו נעמוד למבחן. מבחן לא על ההחלטה שלנו, אלא מבחן על המחויבות שלנו.

רבי שמעון בר יוחאי, ידע  כי יהיה עליו לשהות במשך 13 שנה במערה אם הוא רוצה לגלות את הזוהר לעולם. הוא הבין את המחוייבות שלו. המקובלים ידעו את המחיר שעליהם לשלם בגין ביצוע עבודתם בעולם הזה ועדיין בחרו בנתיב הזה.

כמה מקובלים פוטנציאליים החלו ללכת בנתיב הרוחניות אך לא סיימו אותו? כמה מהם לא יכולים היו לעמוד במחיר? לא יכולים היו להילחם בספקות? לא יכלו לעמוד במחויבות?
אמנם לא תמיד נהנים ממה שאנחנו עושים, אבל זה חלק מאותו המחיר שעלינו לשלם על מנת להשיג את המטרה. גם אם אתם רק בתחילת הדרך, הנתיב הרוחני שלכם, לא משנה באיזו רמה, ישנה רמה מותאמת לכם של מבחנים, ספקות והתנגדות.

תדאגו שלעולם המטרה לא תיעלם מטווח הראיה שלכם ותזכרו שכולנו פה למען משהו גדול יותר!"

תפילה על קברה של אמא רחל

בס"ד

תפילת הבנות

"באתי עד אלייך כדי שתלמדי זכות על הבת שלי", ביקשתי מרחל אמנו בקברה. "דלתו של השם פתוחה עבורך בשמיים, אנא השיבי את בתנו ירין לדרכו של השם". התוצאה לא איחרה לבוא

רונית שיינפלד / הידברות סופשבוע - המגזין האלקטרוני

כשהתחלתי לכתוב את הטור שלפניכם הבנתי כמה הסיפור נשמע דמיוני, וטוב מכדי להיות אמיתי. אולם אנוכי סומכת את שתי ידיי באמת ובאמונה על אמיתות הדברים.   ובכן, בימים האחרונים של הקיץ הגווע רכנתי בזהירות לעגלה, הללי מרים ישנה שינה עמוקה וחששתי להעירה. הרמתי אותה בשתי ידיים, מכסה את גופה הקטן בשמיכה דקה בעודי פוסעת בנחישות לעבר המקום החם. המקום שבו נמצא הבית. המקום שבו נמצאת אמא רחל.   מתחם הקבר היה עמוס לעייפה. נשים צעירות, נשים מבוגרות וילדות בגילאים שונים עמדו והתפללו. עמדו ובכו. הרגשתי צמרמורת כולי מהמעמד המרגש. איכשהו תמיד מקוננת בי תחושה חזקה שכאן יש אוזן כרויה.   "את יודעת למה הגעתי אלייך היום", לחשתי בעיניים עצומות, "באתי לכאן לבקש רק בקשה אחת. בקשה קטנה שעבורי היא משמעותית ביותר". דמעה עגולה הידרדרה לה במורד הלחי.   "באתי עד אלייך כדי שתלמדי זכות על הבת שלי. הבת של בורא עולם שהופקדה אצלי למשמורת", שטף הדמעות איים להציף את כולי. "יש לך אוצר של זכויות, ודלתו של השם פתוחה עבורך בשמיים, אנא השיבי את בתנו ירין לדרכו של השם".   נגעתי בכיסוי העוטף את קברה, מנסה לקבל קצת קדושה ממי שוויתרה על כל כך הרבה למען השם יתברך. "מי כמוך יודעת שירין ילדה נקייה, טהורה, ירין זו מתנה זכה שפשוט לא מודעת למה שקורה איתה, לא מבינה כמה סכנה טמונה בהתרחקות מהנשמה".   ידעתי שהזמן דוחק בי לסיים ולא היתה לי בררה אלא לפסוע לכיוון היציאה. הללי עדיין ישנה שנת ישרים, חולמת קרוב לוודאי על מלאכים ודובים לבנים.   הבטתי לשמיים שהיו צבועים במשיכות מכחול טבולות בתכלת ולבן. "אנא ממך שוכן מרומים, שהזכויות של רחל אמנו יעמדו לה לתשובה שלמה. שתשוב לשורשים שלה בנועם ובאהבה", ראיתי את תומר מתקדם לעברי. "אל תייסר אותה כדי להעירה", התחננתי, "תשלח לה רמז בחלום, שהכל יבוא לה בטוב".   בדרך חזרה הביתה, שקעתי במחשבות, הרוח שנכנסה מהחלון הפתוח, ניסתה לבדר את מצב רוחי, אך ללא הועיל. הייתי מודאגת. כל השיחות שלי עם ירין בתי המתבגרת נסבו סביב ענייני אמונה, אך מכאן ועד לעשות את הצעד הראשון, המרחק כמזרח ממערב.   בכל שיחה היא היתה פוטרת אותי בתשובה הלקונית - "לא חינכת אותי להיות דתיה", תשובה שהיתה מכניסה לי עוד סיכה חדה לתוך הלב. הייתי אובדת עצות, אבל מי כמוני יכול להבין אותה, מי כמוני יודע שהחושך לעיתים יכול להיות סמיך ודביק עד שדרושה להבה ענקית כדי להאיר לך את האמת לאשורה.   כשהתחלתי לחזור בתשובה עשיתי הסכם עם עצמי שאיני כופה את אמונתי על בני הבית, ידעתי שדרישה מהם לקיים תורה ומצוות תגרום לי לתבוסה במערכה ויֵצא שכרי בהפסדי. החלטתי שאעשה הכל לשמש דוגמא לחיים של תורה שיש בהם שלווה ותוכן רוחני.   בשבת שלאחר הביקור בבית לחם, חזרתי מבית הכנסת לנוח. מצאתי את ירין ישובה על הספה, וניכר על פניה שהיא אינה כתמול שלשום. "אמא, איזה חלום היה לי", ראיתי לחלוחית של דמעה בזווית עינה, ולא הבנתי שאני עומדת מול נס גלוי.   "אמא, חלמתי... על מלחמת גוג ומגוג, חלמתי על המשיח ועל הגאולה", פרצה הקטנה בבכי, "את לא מבינה מה עברתי בחלום, כאילו שזה קרה במציאות", חיבקתי את גופה הצנום.    "ראיתי את המשיח פותח ידיים ומסביר שהגיע זמן הגאולה, ומיד לאחר מכן האדמה רעדה תחתי ואיימה לבלוע אותי", המשיכה להתייפח. "רצתי בכל כוחי, ניסיתי לברוח ולא מצאתי לאן". ניגבתי את פניה במטרה להרגיע אותה מהחוויה שחוותה.   "צעקתי לאלוקים, ביקשתי שיעזור לי. צרחתי חזק שאני מבטיחה שאחזור בתשובה ואלך בצניעות.  ורק לאחר שאמרתי את המשפט האחרון, הכל פסק, הכל נרגע".   הייתי בהלם, לא יודעת את נפשי מרוב שמחה על שהשם ענה לתפילה שלי. הייתי מופתעת שהחלום עבורה היה מוחשי כל כך והותיר בה רושם עז.  לבי עלץ בקרבי על שהנקודה הפנימית שבתוכה, הנקודה היהודית העמוקה, הרימה לה את הראש וגרמה לה לבכות.   שנת הצהריים הלכה והתרחקה ממני. ישבתי איתה עד צאת השבת ורק עניתי על שאלות. הבנתי שהמסע שלה הביתה החל. המסע שלה לעולם של דעת וחכמה יצא לדרך.   בהיותה תלמידה בתיכון חילוני תיארתי לעצמי שהיא תעבור קשיים לא פשוטים, שכל התהליך הזה בעצם יעמוד למבחן, שלא הייתי בטוחה שהיא תצליח בו בשלב זה של חייה.   בוקר אחד נפעמתי לנוכח העוצמה שלא הבחנתי בה קודם לכן בבתי. ירין עמדה מולי מוכנה ליציאה. היא לבשה חצאית ארוכה, וחולצת שרוולים לבנה, והחליטה שככה היא הולכת לבית הספר.   כמה תעצומות נפש נדרשו לה לעשות את הצעד הזה. להחליט שעכשיו היא פשוט בוחרת להיות אחרת. אחרת פירושו לשים בקלפי "הקדוש ברוך הוא", אחרת פירושו לקדש שם שמיים ברבים.   אחרי שהיא סגרה את דלת הבית אחריה, יצאתי למרפסת, מחפשת את טהור עיניים ובורא ניב שפתיים. "כמה אני אוהבת אותך א-ב-א!", קראתי בקול. "רק אתה יודע תעלומות לב, ורק אתה יודע איך לגעת בנשמות שלנו, של ילדיך התועים".   כמה אני מודה לפניך אורי וישעי, שאף פעם לא התייאשת מילדיך ולא הרמת ידיים. כמה אני מודה לך, שוכן מרומים, שלא הורדת מאיתנו את העיניים. רחמי שמיים אתה פורס עלינו ולא מתעייף, מחכה מאחורי החרכים לרגע הנכון להיכנס. אינסוף של חמלה אתה מפזר עלינו ממעון קדשך בזכות קולה של רחל שנשמע ברמה.   הטור נכתב למען שמו באהבה ולזכותה של רחל אמנו, שתעמוד לכל בנות ישראל לתשובה שלמה, זיווג וצניעות. אמן.