החושך חייב להיעלם

בס"ד

תמיד שואלים אותי מה זה להיות רוחני, לא פעם תהיתי מהי ההגדרה הנכונה. 

הרי לא ייתכן שלהיות אדם רוחני זה לשים חולצה לבנה וכיפה ובזה נגמר הענין. 

לעניות דעתי להיות אדם כזה זה להיות תמיד במקום של נתינה.

במקום שבו אני נותן גם כשאני מאד כועס, להיות נותן פירושו לוותר על 

משהו שלך ולחלוק אותו עם אדם אחר.

לוותר על משהו משלך זה אפשרי רק שאתה מצליח להחדיר לתודעה שלך

שמכתחילה שום דבר בעולם הזה הוא לא שלך.

כשאתה נותן ונותן בלי הסבר ובלי לערוך חשבונאות של קח ותן,

אתה מתרוקן ומפנה מקום למשהו אחר.

למשהו ה"אחר" הזה קוראים אור. אור אלוקי שמשפיע עלינו מלמעלה,

אור שיכול לשכון בתוך הלב והנשמה שלך.

זה אפשרי רק אם אתה נדבק בבורא יתברך ומתנהג כמוהו, הופך להיות

משפיע ומאיר לכולם מהאור שאתה מקבל. 

היום, תדליקו את האור 

החושך חייב להיעלם.

השם אור לי...

בס"ד

"עלץ ליבי בשם, רמה קרני על אויבי

רחב פי על אויבי, כי שמחתי בישועתך..."

תפילת חנה 

בערב שבת המלכה, לאחר הדלקת הנרות, ישנה סגולה מיוחדת לומר את תפילת חנה.
תפילה מרגשת, שנאמרה כהודיה לבורא עולם, ע"י חנה, שנפקדה והביאה לעולם את שמואל הנביא.

אנו למדים מן הכתוב שריבונו של עולם סגר את רחמה של חנה. וכמו כל הנשים אז והיום, היא מבינה שקיומה תלוי בהבאת חיים לעולם.

חנה ידעה ששערי הלידה לא ניתנו בידי בשר ודם ועליה לשכנע את בורא עולם שהיא ראויה ללידת בן, שהיא ראויה להיות אם כשרה בישראל.

חנה אינה מקבלת את גזר הדין שניתן לה, ומחליטה לעשות את כל מה שביכולתה על מנת לשנות את הגזירה. חנה אינה מורדת במלכות ואינה מחפשת גורם שלישי שיעשה עבורה את העבודה. היא בוחרת לנדור נדר לשם יתברך, כיד לשחרר את המחסום שבעיניה נראה כחלק מהתמודדות שהיא נושאת על כתפיה.

חנה התייצבה מול האמת שנכפתה עליה, ולקחה אחריות. היא בחרה לצאת לשינוי גורלה בדרך של דבקות ונאמנות, בדרך של תפילה והתבודדות. עלי הכהן מביט בה מתפללת ב"שילה", לבדה, דבר שהיה אז נדיר. הוא חושב אותה לשיכורה ועולב בה – "עד מתי תשתכרין, הסירי את יינך מעליך". עלי לא היה רגיל לראות אישה כורעת ברך ומתפללת.

וחנה ממשיכה להתפלל, לא מבחינה בו כלל. חנה מאמינה ויודעת בוודאות שאפשר לשנות גורלות בכוח התפילה. היא יודעת מהי כוחה של האמונה התמימה. היא יודעת ומאמינה בכל רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה שהשם שומע תפילה ותחנון, היא יודעת מעל לכל ספק שבורא עולם הוא רחום וחנון.

כאשר עלי מבין שהיא מתפללת הוא מברך אותה "לכי לשלום ואלוקי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו", וחנה זוכה לקבל את מבוקשה וללדת את שמואל הנביא שעליו נאמר "משה ואהרון בכהניו ושמואל בקוראי שמו".

עבורנו הנשים, חנה היא מורת דרך. מורה לדרך אחת - דרך המלך. לעיתים בזמן מצוקה אנו מרגישים ש"נפלו עלינו השמיים", שאין אור אפילו קלוש, בקצה המנהרה, שנכנסנו למקום ללא מוצא. תמיד אנחנו יכולים לבחור אם לקבל את המצב כמו שהיא או לצאת ולהילחם על שינוי המציאות.

חנה מלמדת אותנו מהי תפילה. תפילה שבוקעת רקיעים ומצמיחה ישועה. הישועה שמגיעה לאלו ההולכים בדרכה של חנה, אלו הנושאים עיניים מעלה. נושאים עיניים בבקשה ולא בהתרסה, בכניעה ולא בדרישה.

"אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי קמתי, גם כי אשב בחושך השם אור לי" – זועקת חנה בתפילתה. כמה חכמה ורגישות מקופלים בפסוק הזה ממגילת איכה, כמה יפה היא האמונה הנקייה והפשוטה.

תמיד עלינו לזכור שבחושך הכי גדול אבא לידינו נמצא ואוזנו כרויה. אוזנו כרויה ללחישות שלנו, לבקשות שלנו. כשאנחנו מדליקות נרות שבת, ומתפללות עלינו ועל משפחותינו, עלינו לזכור תמיד את תפילת חנה, שמוכיחה לנו בכל פעם מחדש, שאפשר להתגבר על הכל. אפשר להתגבר על כל כאב ומכשול, אפשר להתגבר על דלות ומחסור. אם רק נשכיל להשתמש בכח הדיבור אפשר יהיה לשנות גם את סוף הסיפור.

פתחי לי אחותי

בס"ד

קרני שמש אפורות של בוקר מתעורר חדרו מבעד לחרכי התריס, נשימותיה הקלות של הללי מרים הבטיחו לי כמה דקות של שקט לפני בקבוק החלב הבא. ניסיתי לקום מהמיטה, מתפללת לנס שיציל אותי מהכאבים האיומים שיש לי בחודשים האחרונים.

גררתי את עצמי בקושי מהמיטה, מדדה על רגל אחת. "עד מתי זה יימשך ריבונו של עולם? אולי תדבר איתי גלויות ותסביר לי במילים פשוטות מה נדרש ממני?" שאלתי בלי קול, נזהרת שלא להעיר את בני הבית באנחות הכאב, "אין לי כוחות לסחוב אפילו יום אחד נוסף".

לאחרונה מצאתי את עצמי מבקשת בכל בוקר ממי שהחזיר את נשמתי בחמלה יתרה שייקח ממני את הסבל, שיעלים את הסכינים שמשתלחות בגופי ובמיוחד בכפות רגלי, סכינים משוננות שלא יודעות רחמים מהם. סכינים שחותכות אותי בבשר החי.

כל רופא שהתייעצתי איתו לא מצא דבר, לא נמצאה הסיבה שבגינה הכאב הופיע ככה פתאום והודיע לי רשמית: "באתי להתארח אצלך לזמן בלתי מוגבל, סתם ככה לעזור לך במצוות הכנסת אורחים יצירתית במיוחד". ד"ר גוגל האינטרנטי הצליח לבלבל אותי יותר, ולא נמצאה התרופה המיוחלת.

התחבטתי עם עצמי ללא הרף, מפשפשת במעשי, ממשמשת בבגדי, לא הצלחתי להבין איך מידת הדין מתוחה עלי כל כך, איך היא אורבת לי ומחכה לרגע השבירה.

הכרזתי על עצמי תענית אכילה של כמה שעות בתקווה לעורר רחמי שמים. הבטחתי את כל ההבטחות שרק אפשר בתמורה למשהו שעד כה היה מובן מאליו עבורי. "תחמול עלי, אבא. אין לי מושג מה עומד מאחורי כל זה".

תולעת הייאוש החלה לכרסם בתוכי בעקשנות, הרגשתי איך אני נחלשת כל יום יותר ויותר, "אין לי כוח לעמוד בזה, אני לא חזקה כמו שאתה חושב, אתה נותן לי יותר מדי קרדיט", הבטתי בבואתי במראה, "תעשה שיגמר".

אחיזתי בידו של הבורא חיברה פאזל שלם של שאלות, של תהיות. לא רציתי להיכנע, ידעתי שמוטלת על כתפי אחריות גדולה מאוד לסיים את מסע החיים בדרך הנכונה, בדרכי אבות.

נוכחתי לדעת ש"קול דודי" מבקש שאביט לצדדים ואראה את צבעם הבוהק של הסימנים, "פתחי לי אחותי רעייתי תמתי שראשי נמלא טל", כן, אותם הסימנים שהוא מפזר לי בשבילים המפותלים.

ואני בעליבותי ידעתי בדיוק מה הוא רוצה מעוברת אורח כמוני. ידעתי גם ידעתי, כל התשובות נמצאות אצלי נעולות במגירה עלומה. מגירה שלא העזתי עד כה לאזור אומץ ולמצוא לה מפתח חלופי. "תדון אותי לכף זכות בורא עולם. אתה הוא שיודע תעלומות, אתה הוא בעל הנסתרות. אתה חופש כל חדרי בטן ורואה שיש מקומות בתוכי שעדיין אין לי את תעצומות הנפש לפתוח. מקומות שתליתי עליהם תמרור אדום של אין כניסה".

גלוי וידוע לפניך שעשיתי כברת דרך ארוכה מאז אותו יום שקראת בשמי, עשיתי הכל לחפש את התכלית הזאת שהטבעת בי, תכלית שהיא בעצם הכלי שאיתו אשוב בכוחות אחרונים עד אליך. ובכל זאת אבא, נכון לעכשיו ישנם דברים מסוימים שקשה לי לוותר עליהם, קשה לי לוותר על החוטים האחרונים שמקשרים אותי לאותם ימים של חומר.

העצלות האופיינית לי כל כך החלה להתעורר מהשינה כמצהירה, "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה". לא נמצאה בסביבתי הנוחה קצת רוח במפרשים כדי להקריב את עצמי למען הוויתור הבא במעגל התשובה, מבקשת שתיתן לי עוד קצת זמן להתרגל לרעיון. זמן פציעות לפני שריקת הסיום.

שלחת את ידך מן החור, "ומעי המו עלי". הדקירות שבגופי השיבו לי חד משמעית שאינך מוכן להיענות לתחינתי, מבקש שלא אסיר את עיני מן המטרה, מבקש שאתעורר מן התרדמה. כנראה שזה נכון שבעולמך הזה אין לנו הרבה מנוחה.

אתה יודע שמעפר באתי ואל עפר אני אשוב, אל תיתן לי להיות כהלך עזוב. אני באה מעפר והולכת למקום של רימה ותולעה. הגוף שלי למעשה הוא שלך, וככזה הוא רוצה ממך מעט חמלה.

לא הצלחתי להבין למה אתה לא מוותר לי, למה אתה לא מעגל כמה פינות. איך בכל בוקר רבה אמונתך באמתך, כאומר לי: רב לך שבת בעמק הבכא. מהיכן יש בך אמון כל כך גדול בי ובכל יצירי כפיך, אמון שדוחק בנו להמשיך ולהביט למעלה, להמשיך להזדכך, אמון נצחי ששמור לכל יהודי כ"קדושים תהיו כי קדוש אני".

כל השאלות ששאלתי הובילו אותי לנקודה שבה חשתי שהשם מצפה ממני ליותר, מצפה ממני לקחת אחריות ופשוט להתבגר. עם כל ההתלבטות הקשה החלטתי שאעשה כל מה שבכוחי כדי שנשמתי לא תלך שבי אחר תעתועיו של הגוף. אקבל את הייסורים באהבה, הנשמה שלי תישאר זכה, הנשמה תישאר נקייה וחפה מכל פחד וכבלים של גשמיות.

זו ההחלטה שלך, אב הרחמים, ולא נשאר לי אלא לקבל אותה בהכנעה, בהרכנת ראש. החלטת שעלי לקבל על עצמי עוד משהו. משהו שאולי עבור אחרים הוא כקליפת השום אבל מבחינתי זה לקרוע את ים סוף לשניים. לקרוע אותו לגזרים, לוותר על נתח שהוא מאד משמעותי עבורי, אבל אפתח את הדלת עבורך כי הרי אין בי רצון משלי, כשמדובר בך.

ברור לי כמו יום בהיר שלעולם לא אשכיל לדעת את הנהגתך, לעולם לא אצליח לרדת לעומקם של דברים ולהיות בטוחה בוודאות מהם שורשם. לא אצליח להבין מדוע בחרת להחזיר דווקא אותי בתשובה, מדוע בחרת לזעזע את קירות ליבי כדי שאשמע את בת הקול מבקשת ממני לשוב הביתה.

לאחר שגמלה בלבי ההחלטה לקבל עלי עוד נדבך של תשובה, נפל לי האסימון שאני למעשה אמורה לשמוח ולהתנחם בעובדה שמלכו של עולם משגיח עלי השגחה פרטית, השגחה צמודה ומדויקת, ולא נותן לי לסטות ימינה או שמאלה, לא נותן לי להיכשל. בלעדי המקל שלו לא הייתי מצליחה לצמוח, לא הייתי מצליחה לגדול, לא הייתי בונה לעצמי ארמונות ולשם שינוי הם לא עשויים מחול.הוא יודע היטב שלעיתים אני נרדמת בשמירה, נכנעת לעייפות. נכנעת לאותם קולות מן העבר שמבקשים ממני להאט את הקצב, להתיר את הרסן. על כן הוא עומד שם כחומה בצורה גם אם זה במחיר של מחלה ארורה.

שוכן מרומים, אני רק בשר ודם, גרגיר של אבק לעומת כולם, כותבת ומתפללת אליך שיגיעו ימים של שקט מבורך. אמתין בסבלנות עד שתשלח לי את הישועה, אמתין בסבלנות עד שתרקח את התרופה. סבלנות שבה אדע בבטחה ששום דבר לא ייקח ממני את האמונה. האמונה שלי בך.

בדרך לא דרך אמשיך ללכת אחריך גם בארץ לא זרועה, בארץ אבודה, בארץ שיש בה הרבה חוסר וודאות ותחושה של אין שליטה. אמשיך להביט לצדדים ולקטוף את הסימנים, סימנים שאתה מפזר עבורי במימיו הגועשים של נהר החיים. אותם מים שהם בעצם השתקפות של שמים. שמים תכולים נקיים מעננים שמחכים שאניח ביום מן הימים את מקל הנדודים.

שמים שעושים איתי צדק מדוקדק על מאזניים ומאירים בי את אותה אמת שצורבת את הלב והשפתיים. שמים שיאירו לי כנר לשתי כפות הרגליים, עד שאולי יבוא היום ואהיה כעץ שתול על פלגי מים.

הטור נכתב לרפואת כל חולי עמו ישראל מהרה, אמן סלה.

עוד יום

בס"ד

אבא

תן לנו את הכוח לקבל עוד יום 

בברכה

לדעת לגלות אותך בתוך הקושי עם 

בשמחה

לראות אותך בכל צעד ושעל 

בחכמה

לגעת באמת שתדביק אותנו אליך 

באהבה.

תעצרו מידי פעם

בס"ד

קצב החיים המטורף עלול לבלבל אותנו,

לטשטש את הראיה,

תעצרו מידי פעם להתבונן,

לשאול האם אתם בדרך הנכונה,

והכי חשוב לא לשכוח שכל יום שעובר מקרב אתכם,

ליום אחרון,

ליום שבו כל אחד מאיתנו יתן דין וחשבון,

קול פנימי

בס"ד

לכולנו יש קול פנימי שצועק שם בפנים. 

לפעמים אנחנו שומעים אותו,

אבל רוב הזמן לא מקשיבים לו.

התשובה לשאלה – מהו היעד שלי,

לא יכולה לבוא מתוך הגבולות של האדם.

תכלית ויעד הם דברים שמעל ומעבר לאדם.

אם אתה מתחיל להתחבר לחלק האלוקי שבתוכך –

ולחלק האלוקי שמעליך,

אתה מתחיל לגלות את היעד שלך בחיים.

(אתר פנימה)

בכוחות אחרונים

בס"ד

גלוי וידוע לפניך ריבונו של עולם

שעשיתי כברת דרך ארוכה מאז אותו יום שקראת בשמי, 

עשיתי הכל לחפש את התכלית הזאת שהטבעת בי,

תכלית שהיא בעצם הכלי שאיתו אשוב בכוחות אחרונים 

עד אליך...

תפילת הבנות

בס"ד

כשהתחלתי לכתוב את הטור שלפניכם הבנתי כמה הסיפור נשמע דמיוני, וטוב מכדי להיות אמיתי. אולם אנוכי סומכת את שתי ידיי באמת ובאמונה על אמיתות הדברים.

ובכן, בימים האחרונים של הקיץ הגווע רכנתי בזהירות לעגלה, הללי מרים ישנה שינה עמוקה וחששתי להעירה. הרמתי אותה בשתי ידיים, מכסה את גופה הקטן בשמיכה דקה בעודי פוסעת בנחישות לעבר המקום החם. המקום שבו נמצא הבית. המקום שבו נמצאת אמא רחל.

מתחם הקבר היה עמוס לעייפה. נשים צעירות, נשים מבוגרות וילדות בגילאים שונים עמדו והתפללו. עמדו ובכו. הרגשתי צמרמורת כולי מהמעמד המרגש. איכשהו תמיד מקוננת בי תחושה חזקה שכאן יש אוזן כרויה.

"את יודעת למה הגעתי אלייך היום", לחשתי בעיניים עצומות, "באתי לכאן לבקש רק בקשה אחת. בקשה קטנה שעבורי היא משמעותית ביותר". דמעה עגולה הידרדרה לה במורד הלחי.

"באתי עד אלייך כדי שתלמדי זכות על הבת שלי. הבת של בורא עולם שהופקדה אצלי למשמורת", שטף הדמעות איים להציף את כולי. "יש לך אוצר של זכויות, ודלתו של השם פתוחה עבורך בשמיים, אנא השיבי את בתנו ירין לדרכו של השם".

נגעתי בכיסוי העוטף את קברה, מנסה לקבל קצת קדושה ממי שוויתרה על כל כך הרבה למען השם יתברך. "מי כמוך יודעת שירין ילדה נקייה, טהורה, ירין זו מתנה זכה שפשוט לא מודעת למה שקורה איתה, לא מבינה כמה סכנה טמונה בהתרחקות מהנשמה".

ידעתי שהזמן דוחק בי לסיים ולא היתה לי בררה אלא לפסוע לכיוון היציאה. הללי עדיין ישנה שנת ישרים, חולמת קרוב לוודאי על מלאכים ודובים לבנים.

הבטתי לשמיים שהיו צבועים במשיכות מכחול טבולות בתכלת ולבן. "אנא ממך שוכן מרומים, שהזכויות של רחל אמנו יעמדו לה לתשובה שלמה. שתשוב לשורשים שלה בנועם ובאהבה", ראיתי את תומר מתקדם לעברי. "אל תייסר אותה כדי להעירה", התחננתי, "תשלח לה רמז בחלום, שהכל יבוא לה בטוב".

בדרך חזרה הביתה, שקעתי במחשבות, הרוח שנכנסה מהחלון הפתוח, ניסתה לבדר את מצב רוחי, אך ללא הועיל. הייתי מודאגת. כל השיחות שלי עם ירין בתי המתבגרת נסבו סביב ענייני אמונה, אך מכאן ועד לעשות את הצעד הראשון, המרחק כמזרח ממערב.

בכל שיחה היא היתה פוטרת אותי בתשובה הלקונית - "לא חינכת אותי להיות דתיה", תשובה שהיתה מכניסה לי עוד סיכה חדה לתוך הלב. הייתי אובדת עצות, אבל מי כמוני יכול להבין אותה, מי כמוני יודע שהחושך לעיתים יכול להיות סמיך ודביק עד שדרושה להבה ענקית כדי להאיר לך את האמת לאשורה.

כשהתחלתי לחזור בתשובה עשיתי הסכם עם עצמי שאיני כופה את אמונתי על בני הבית, ידעתי שדרישה מהם לקיים תורה ומצוות תגרום לי לתבוסה במערכה ויֵצא שכרי בהפסדי. החלטתי שאעשה הכל לשמש דוגמא לחיים של תורה שיש בהם שלווה ותוכן רוחני.

בשבת שלאחר הביקור בבית לחם, חזרתי מבית הכנסת לנוח. מצאתי את ירין ישובה על הספה, וניכר על פניה שהיא אינה כתמול שלשום. "אמא, איזה חלום היה לי", ראיתי לחלוחית של דמעה בזווית עינה, ולא הבנתי שאני עומדת מול נס גלוי.

"אמא, חלמתי... על מלחמת גוג ומגוג, חלמתי על המשיח ועל הגאולה", פרצה הקטנה בבכי, "את לא מבינה מה עברתי בחלום, כאילו שזה קרה במציאות", חיבקתי את גופה הצנום.

"ראיתי את המשיח פותח ידיים ומסביר שהגיע זמן הגאולה, ומיד לאחר מכן האדמה רעדה תחתי ואיימה לבלוע אותי", המשיכה להתייפח. "רצתי בכל כוחי, ניסיתי לברוח ולא מצאתי לאן". ניגבתי את פניה במטרה להרגיע אותה מהחוויה שחוותה.

"צעקתי לאלוקים, ביקשתי שיעזור לי. צרחתי חזק שאני מבטיחה שאחזור בתשובה ואלך בצניעות. ורק לאחר שאמרתי את המשפט האחרון, הכל פסק, הכל נרגע".

הייתי בהלם, לא יודעת את נפשי מרוב שמחה על שהשם ענה לתפילה שלי. הייתי מופתעת שהחלום עבורה היה מוחשי כל כך והותיר בה רושם עז. לבי עלץ בקרבי על שהנקודה הפנימית שבתוכה, הנקודה היהודית העמוקה, הרימה לה את הראש וגרמה לה לבכות.

שנת הצהריים הלכה והתרחקה ממני. ישבתי איתה עד צאת השבת ורק עניתי על שאלות. הבנתי שהמסע שלה הביתה החל. המסע שלה לעולם של דעת וחכמה יצא לדרך.

בהיותה תלמידה בתיכון חילוני תיארתי לעצמי שהיא תעבור קשיים לא פשוטים, שכל התהליך הזה בעצם יעמוד למבחן, שלא הייתי בטוחה שהיא תצליח בו בשלב זה של חייה.

בוקר אחד נפעמתי לנוכח העוצמה שלא הבחנתי בה קודם לכן בבתי. ירין עמדה מולי מוכנה ליציאה. היא לבשה חצאית ארוכה, וחולצת שרוולים לבנה, והחליטה שככה היא הולכת לבית הספר.

כמה תעצומות נפש נדרשו לה לעשות את הצעד הזה. להחליט שעכשיו היא פשוט בוחרת להיות אחרת. אחרת פירושו לשים בקלפי "הקדוש ברוך הוא", אחרת פירושו לקדש שם שמיים ברבים.

אחרי שהיא סגרה את דלת הבית אחריה, יצאתי למרפסת, מחפשת את טהור עיניים ובורא ניב שפתיים. "כמה אני אוהבת אותך א-ב-א!", קראתי בקול. "רק אתה יודע תעלומות לב, ורק אתה יודע איך לגעת בנשמות שלנו, של ילדיך התועים".

כמה אני מודה לפניך אורי וישעי, שאף פעם לא התייאשת מילדיך ולא הרמת ידיים. כמה אני מודה לך, שוכן מרומים, שלא הורדת מאיתנו את העיניים. רחמי שמיים אתה פורס עלינו ולא מתעייף, מחכה מאחורי החרכים לרגע הנכון להיכנס. אינסוף של חמלה אתה מפזר עלינו ממעון קדשך בזכות קולה של רחל שנשמע ברמה.

הטור נכתב למען שמו באהבה ולזכותה של רחל אמנו, שתעמוד לכל בנות ישראל לתשובה שלמה, זיווג וצניעות. אמן.

הכל מתחיל ונגמר בהבנה ש...

בס"ד

הדבר הכי גרוע בעולם זה ההרגל,

אסור להתרגל לניסים שאנו עדים להם,

אסור להתרגל לחסדי השם,

אסור להתרגל לרחמי שמיים,

אסור להתרגל לעובדה שגם מחר נקום בבוקר,

אסור בתכלית האיסור לחשוב שכוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה....

כשיהודי מגיע למקום הזה, הוא מגיע לאזור סכנה.

תמיד תזכור שהכל מתחיל ונגמר בקדוש ברוך הוא, 

הכל מתחיל בגילוי מלכותו ובהבנה שאין עוד מלבדו !

מה עשיתי עם כל הכאב

בס"ד

לא משנה כמה כעסתי, 

כמה נעלבתי, 

זה בעצם לא משנה בכלל,

לא משמעותי כמה פעמים נשברו לי הכנפיים,

או כמה פעמים הרמתי את הידיים,

זה לא משמעותי בכלל,

לא חשוב כמה פחדתי והייתי חסרת אונים

איך זה שמצאתי את עצמי תמיד בצד של הנפגעים,

זה לא חשוב בכלל,

מה שקובע זה מה עשיתי עם כל הכאב,

האם בחרתי שלא לחזור למקום הזה, הנמוך כל כך, 

האם הבנתי בסופו של דבר, שהכל כולל הכל, 

נועד לדחוף אותי קדימה.

לצאת לדרך

בס"ד

להעמיס בתוך תרמיל כמה ספרים ומחברת

לקפל בתוכו חולצה ישנה למזכרת

להשאיר בחוץ הרגלים ישנים

וכמובן, חברים שלא מפרגנים

לקחת למסע המופלא את שארית הכח שעוד נותרה

ולצאת לדרך של תשובה 

דרך של אהבה ומים טהורים

דרך שבה אתה בוחר לחיות את החיים

למה לא?

בס"ד

כשאנו סוברים מראש שלא נצליח לעשות את שברצוננו 

אנחנו בעצם אומרים לעצמנו - לא!

אם היינו נותנים אמון בעצמנו כפי שבורא עולם מאמין בנו,

היינו הופכים את המילה לא, לבעצם, למה לא?!

תזכרו שגם אתם יכולים....

בטרם לכתי

בס"ד

מלך מלכי המלכים,

אני נושאת אליך תפילה אחת ממעמקים,

להיות ראויה לך עשני, 

להיות הדום לרגליך זכני, 

בטרם אלך מכאן ואינני.

סתם ככה

בס"ד

סתם ככה לאהוב,

בלי לבדוק אם יצא לי מזה טוב.

רק לחיות את הרגע הזה באור.

תחת יד שתומכת בי בחום.

סתם ככה, רק להיות.

עוד רגע אחד

בס"ד

הרוח החמה שנושבת

מזכירה לי תמיד רגעים של סוף.

רגעים שבהם אני מרגישה

שעוד רגע זה נגמר.

עוד רגע אחד

ואעבור למקום אחר.

למקום של אהבה אינסופית

למקום של געגוע אחד גדול שמתמלא.

ימים של...

בס"ד

ימים של חשבון נפש

שנערך בדם,

ימים של אהבה מהולה

במתיקות של רוח

ימים של הבטחות והתחלות חדשות

ימים של אלול 

ונגיעות קדושות

אור קטן

בס"ד

היכן שחשוך לנו לפעמים,

במקום הזה המדמם, 

אי שם בתוך הלב

במקום שאף אחד לא רואה

נמצא אור קטן.

לנמצאת להבה קטנה שתאיר לך את הדרך

רק תרים עיניים

ותקרא אבא....

הדרך לשער הרחמים...לא לפספס

בס"ד

ימים של סליחות - רונה שיינפלד

רוח של ימים נוראים מנשבת ברחובות העיר, דואגת ללטף את פני בעקשנות. יכולתי לחוש את צמרמורת היראה מחלחלת במעלה גבי. מחלחלת בעקביות בנבכי נשמתי.

בימים אלו נצטוויתי לפשפש במעשי, במחשבותי, וברצונותי הסמויים ביותר. נאלצת בכל רגע לגייס את כל כוחות הנפש ולהביט לעצמי בתוך הלבן של העיניים, ולומר את מה שלא העזתי עד כה.

לומר את הכאב הבלתי נתפס ובודאי לא הגיוני לכל בר דעת. לומר מילים ואותיות צרורות שמנוגדות לכל מה שמצופה ממני, לומר מילה אחת ויחידה. סליחה.

סליחה במובן קצת אחר של המילה, במובן קצת שונה מהמקובל. סליחה שהגיעה אחר שנים רבות של התפכחות ותשובה, אחרי דרך מייגעת וארוכה של התבוננות אמיתית על החיים.

הסליחה שאני מבקשת לומר אינה סליחה מהמשפחה, מהילדים או מבעלי היקר, הסליחה שאני מבקשת אינה מחברותי החביבות או מהבוס בעבודה. הסליחה שלי נועדה לרכז לתוכה את כל מה שטעון תיקון ושינוי בחיי, את כל מה שלא הצלחתי לדאבוני להבין בעבר.

זו בקשת סליחה פשוטה ביותר, שזועקת בקול רם את מה ששנים היא צופנת פנימה, חונקת בחובה אמת אחת פשוטה. זו בקשה של סליחה מאחת יחידה, עדינה ורכה. זו בעצם בקשת סליחה, מהנשמה שבי, כן, זאת הטהורה.

אני מבקשת שתקבלי את סליחתי על כל הפעמים שהייתי עסוקה בלהקשיב לדברי ריק והבל ולרגע לא עצרתי אותך לשמוע. לא הטיתי אוזן ושאלתי לרצונך, ורק הנמכתי במוחי את עוצמת קריאתך.

סליחה על כל הפעמים שהלכתי שולל אחרי מצגות של שווא, ובחרתי שלא לראותך אפילו כשהיינו לבד. בכסילותי נשארתי עם החול בתוך העיניים, מתביישת שיראו איך את פורשת כנפיים.

ככל שהפכתי בדבר הבנתי שאני צריכה לבקש מחילה גדולה מעצמי, מנשמתי, למעשה מהאור הקדוש ששוכן בתוכי. לבקש סליחה על כל הפעמים שלא הקשבתי לרחשי ליבי, והלכתי אחרי פועלי אוון שקראו בשמי.

לבקש סליחה על כל הפעמים שלא סגרתי עוד כפתור בחולצה, כי יהיה מי שיאמר עלי בזלזול שאני צנועה. מחילה וכפרה ממך נשמתי, על שלא השכלתי לברור את הטוב עבורי, והלכתי אחרי סופות סוערות שטלטלו את עולמי.

עלי להביט באומץ לעבר המראה של חיי, המראה של אישיותי. להביט לעבר אותן שנים אבודות שהחמצתי, ואפילו לא שאלתי, מהי דרכי הנכונה. נסחפתי בשבי כמו ילדה קטנה, אחר הבערות "הנאורה".

אין לי להלין אלא על עצמי, על הקליפה הקשה שאחזתיה בחזקה. על הפחד שגרם לי לצעוד בנתיבם של אחרים, בנתיב של חיי חברה ועיתונאים, בנתיב של מה יחשבו עלי משפחה וחברים.

אני מפנה אצבע מאשימה לזאת שבמראה, זאת שהיתה דעתה קלה. היה כל כך קל לשכנעה שהאמונה היא רק בלב, ודוס עם פאות הוא סוג של אויב. היה קל לפתותה שהאור הוא החשיכה, חשיכה שהאפילה על נצנוץ הנשמה.

ואת נשמתי האהובה, לא ויתרת לי שנה אחרי שנה. בכל עיקול של דרך, בכל מילה של חבר, היית שם, לוחשת, ממתינה שאתעורר. ממתינה שאולי בשבריר של שניה, אשמע אותך אומרת את שמי, בקול ענות חלושה.

ברגע מסויים שחתך את האוויר כמו סכין, שמעתי את בכייך. שמעתי את בכייך מתוך כל השקר שהיה סביבי. שקר שהתמוטט כמו מגדל של קלפים, שפגש לשניה משב רוח קליל.

בכייך נשמע למרחקים והנביט בגופי זרעים של חרטה. בכית נשמה אהובה על אבדת הזמן, ועל אובדן התמימות. בכית נשמה יקרה על אבדן של דעת ועל ימים שלא ישובו לעולם.

כל שנותר לנו נשמה יקרה זה לאסוף את עצמנו ולהכיר מחדש. לערוך היכרות נינוחה ומחודשת, לא לפני שנזכור לחבוש את פצעי האיוולת. פצעים שהותירו אותי לא פעם פצועה ומדממת, פצעים של טפשות, איך לומר, מתפרצת. להביט רק קדימה ולאחות את קרעי העיוורון, שהשאירו בנו לא יותר מסתם פיסת זיכרון.

כל שנשאר לנו זה להרים את הראש ולהודות למלך מלכי המלכים שנתן בעולמו את התשובה עוד בטרם נברא העולם. נתן בעולמו את האפשרות המבורכת לבקש סליחה ולהמשיך הלאה. נתן את האפשרות לקנות בתשובתי מחק לבן וגדול, ואת כל השורות הלא מחמיאות של חיי למחוק.

תודה לך אבא, שוכן מרומים, שהראית לי את הדרך לשער הרחמים. שער שפתוח עכשיו לרווחה, לכל מי ששומע את צעקתה של הנשמה. שער של רחמים וסליחות, שער של חשבון נפש והקרבת קורבנות. ובשער הזה, ריבון העולמים, ישבת וחיכית לי בסבלנות אין ערוך, ממתין שחלילה לא אשאיר שורה אחת ששכחתי למחוק.

למוות לא נתנני

בס"ד

"יסר יסרני השם, ולמוות לא נתנני" 

המילה יסורים נגזרת מהמילה להסיר, ומהמילה מוסר.

הייסורים שבאים עלינו נועדו לתת לנו מוסר ולהסיר מאיתנו כל 

מיני רעלים רוחניים שנדבקו בנו.

דוד המלך בתהילים מזמר על כך שהשם ייסר אותו ונתן לו מוסר, 

ובכל זאת לא נתן אותו למיתה.

אסור לנו לבעוט ביסורים, כי הם רק לטובתנו

ואחרי 120 שנה נדע בדיוק על מה ולמה הם הגיעו אלינו.

אפשרות לבחור

בס"ד

הסתר פנים זה הגילוי הכי גדול שיש,

במקום שהשם יתברך כביכול נסתר מעיניך, 

הוא נמצא שם, 

מציץ מבין חרכי התריס, מביט כיצד תבחר את צעדיך,

איך תשתמש בכל הידע שהוא לימד אותך, 

כמו אבא שמלמד אותך ללכת, עקב בצד אגודל,

בשניה שלא תבחין הוא יתן לך עצמאות, אפשרות לבחור,

וגם אם קשה לך המצב החדש הוא לא יסיר את השגחתו ממך, 

אפילו לא לרגע, 

זה רק הדמיון שלך, 

אבא לא עוזב אף פעם, 

לא אבא שלנו.

ארבע אמהות

בס"ד

שרה, רבקה, רחל ולאה

אם נציץ פנימה לתוך התנ"ך אפשר יהיה ללמוד שיעור מאלף על העוצמה הנשית

על פמיניזם במלוא תפארתו. עצמאות של נשים ללא כותרות ומהפכות !

במהלך כל ההסטוריה של העם היהודי, מי שלמעשה שינו את פני הדברים היו

האמהות הקדושות.

בחשיבה מקורית ופורצת דרך תוך כדי שימת דגש על חינוך ודאגה להמשכיות האומה

שרה אמנו קיבלה החלטה אמיצה ודרשה מאברהם בעלה לסלק את הגר ובנה ישמעאל,

דרישתה היתה חד משמעית ואם לא היא - לא היה לנו עם.

דוגמא נוספת היא רבקה אמנו שציוותה על בנה יעקב לקבל את הברכות מיצחק בעלה,

והבריחה אותו ללבן אחיה, 

אילו היא לא היתה עושה זאת עשו הרשע ר"ל היה מקבל את הברכות -

ואני לא רוצה לחשוב מה היה עולה בגורלנו !

האמהות היקרות שלנו ידעו את הסוד. 

הן ידעו את הסוד שמחבר אותן חזק לבורא עולם, הן ידעו מהו הנשק 

שעליהן להשתמש בו בכדי לשמור ולהגן על משפחתן.

הנשק הוא תפילה והפרשת חלה ! 

נשים יקרות אל תמעיטו בערככן, ותדעו שהנכן יכולות לשנות את הגורל 

שלכן מהקצה אל הקצה. תתפללו כמו האמהות הקדושות, תתחברו למלכו של עולם

בתפילה ובהפרשת חלה !

לקנות דעת

בס"ד

מה התכלית שלנו בעולם הזה? שיהיה לנו טוב? שקט? שנישן את חיינו?

זכרו היטב – באנו לעולם הזה כדי לקנות דעת ואמונה.

להכיר את בורא עולם. ואלה דברים שעושים רק במלחמה!

כאשר אדם נלחם בתוך כל החושך והבלבולים,

פה מתגבר קצת ושם משיג עוד דעת חדשה,

כאן יש לו תפילה או הבנה נוספת, שם שברון לב שמוציא ממנו זעקה אמיתית

זה הרווח האמיתי של העולם הזה.

עבודת השם מתוך נחת לא שווה הרבה.

מצחיק, אבל המלאכים עובדים את השם בלי מלחמות והם עושים את זה

הרבה יותר טוב מאיתנו...

אבל הנחת האמיתית של הבורא היא זו שעולה מתוך הקשיים והמלחמות הפרטיות

והאישיות שלנו. מלחמות הקיום והרוחניות שלנו.

הרב שלום הרוש שליטא

השבעתי אתכן

בס"ד

"השבעתי אתכן בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי, 

מה תגידו לו ? שחולת אהבה אני..."

מבקשת הנשמה לומר לבורא עולם שהיא אוהבת אותו,

אוהבת, אבל חוששת שהחמיצה את קריאתו של השם יתברך,

החמיצה את ההזדמנות לחזור בתשובה אל אהובה שמחכה לה משכבר הימים...

הנשמה מחפשת להעביר את המסר למלכו של עולם דרך בנות ירושלים,

מאחר והיא מתביישת בכך שהיא התעלמה מהסימנים שנקרו בדרכה.

אל תחכו יהודים יקרים שיהיה מאוחר מידי, לפני ששערי תשובה ינעלו, 

תעשו צעד להתקרב לאבינו שבשמיים,

הוא מחכה...

האפסיות שבי

בס"ד

ישתבח ויתפאר שמו של הבורא כנגד החידלון של אישיותי,

ויתרומם שמו כנגד האפסיות שבי,

כנגד החסרונות שבתוכי.

אותם החסרונות שהציבו לי אתגרים שהעלו אותי להרגיש חיים.

אותם ייסורים שהוציאו אותי לחופשי מכל הקשיים ומכל הפחדים.

לפחד מעצמי

בס"ד

אני מביטה בה מהצד, היא נראית לי משועשעת, פוסעת בשמלה פרחונית ששוליה מתנופפים לכל עבר. ריח של קיץ עומד באוויר. הרוח משחקת בשיער ראשה.

יללת חתול מעירה אותי בבהלה מהשינה. זוהי הפעם השלישית ברציפות שאני חולמת את עצמי ללא כיסוי ראש. זוהי הפעם השלישית שאני חולמת שאני משוחררת מכל מחויבות שלקחתי על עצמי.

השקט שבחוץ סיפר לי שהעולם כולו עסוק בשינה עמוקה. התיישבתי בקושי על המיטה, יודעת שכל ניסיון להירדם שוב הוא מעל לכוחותיי. הכנתי לעצמי קפה מהביל עם חלב, ובעודי מתמכרת לארומה שלו, ניסיתי להבין את פשר החלומות שפוקדים אותי לאחרונה.

"ממה את מפחדת?" הרהרתי ביני לבין עצמי, "ממה את חוששת?" התיישבתי על הספה. התשובה לא איחרה לבוא. "אני מפחדת מעצמי". אני חושבת שלעולם חוזר בתשובה ירגיש כמי שחרב מונחת לו על צוואר, כמי שעברו מציץ ולוחש לו "אתה לא ממש משכנע". חוזר בתשובה חש כמי שנגמל מהתמכרות למאוויים שקריים. כמו מכור לשעבר שנאבק בזיכרונות קשים.

חז"ל אמרו "אשרי אדם מפחד תמיד". אודה ולא אבוש, אני מפחדת. מפחדת מליפול, מפחדת מלאבד את הדרגה הרוחנית שהגעתי אליה. זה דק כל כך כמו חוט של שערה, זה מרגיש לעיתים כמו זכוכית שבירה.

הפכתי והפכתי בדבר, ידעתי שאני צריכה לרדת לשורשה של הבעיה. לגעת בנימים העמוקים של הנשמה, להבין מדוע אני כל כך מודאגת מעזיבת השכינה, אין לכם מושג כמה יש בי חרדה מנטישה.

פתחתי באקראי את הסידור שהיה מונח על השולחן, שותף לנדודי השינה שלי. הספר נפתח בדיוק בקדיש. גיחכתי כשנזכרתי ששום דבר לא הכין אותי לפעם הראשונה ששמעתי את המילים "יתגדל ויתקדש שמה רבה", שום דבר לא הכין אותי לעוצמה שהכתה בי לתרכובת המילים הנפלאה הזו שמפלחת את נשמתי כמו חץ שנשלח ללב.

ניסיתי לפענח את הרמזים לחלומות במילים הללו, שהשם שלח לי, כאומר לי "קראי". המילים של הקדיש לקחו אותי למקום שבו הבנתי את האפסיות שלי ביחס לגדולתו. את האפסיות שלי ביחס למקומו. הטקסט צעק שישתבח ויתפאר שמו של הבורא כנגד החידלון של אישיותי, ויתרומם שמו כנגד החסרונות שבתוכי. אותם החסרונות שהציבו לי אתגרים והעלו אותי לנקודה העליונה של החיים.

"ויתעלה ויתהלל" הצליח להזכיר לי שבאתי ממקום טמיר ונעלם, ממקום שבו ה"אני" שלי לא ממש קיים. למשמע המילים הצלחתי להבין שה"אין" שאני חשה מגלה לי מלכות אחת גדולה. "לעלם ולעלמי עלמיא", כמה שאין לי בך תפיסה, אין לי בך אפילו קצה של הגדרה. אומרים לי תמיד שאתה האחד, כשלמעשה אתה בעצם כולם. איך זה בעצם שאתה שלי כשלמעשה אתה נחלת הכלל?

בעולם שבראת כרצונך, ציווית אותי להיות נבדלת וקדושה. בעולם שבו המלכתי אותך ציווית אותי לקוות לישועתך. בעולם המופלא שבו אתה מעל לכל ברכה ותהילה אני יכולה לזהותך בעוצמה של תפילה.

יחד איתך אני מתאמצת ועולה, עושה הכל להידמות לך. עולה מעל כל הערה מעליבה, מתעלה מעל הערכה של הסביבה. בין קוצים ודרדרים את רגליי משרכת, לומדת לתת ואף הרבה פחות לקחת.

שמך מבורך בפי כל חי, שמך המתהדר צורב את שפתי. החלומות שלי האירו את אבחנה שאין בי את הכוח לחיות בלעדיך, אני רועדת מהאפשרות שתסתיר את פניך. מה לי יום ומה לי לילה, מה לי כי כולי "דאמירן בעלמא".

כל הפחדים כולם גילו לי אמת אחת מדויקת. אמת שמונחת בכף ידי, כלוחשת "קיבלת מתנה, ילדתי". החשש הזה הוא בעצם מתנה. מתנה של אלו שבחולשתם נלחמים, אלו שבוחרים לדבוק באור החיים. אלה שבוחרים בכל יום מחדש איך לא להיכנע ולהביט לאחור, בורחים כמו מאש מהשטח האפור.

הפחד מנפילה רוחנית זו הזדמנות אדירה שתאלץ אותי בכל רגע להיות ביגיעה, זו הזדמנות שמאלצת אותי לא לנוח על זרי הדפנה. אנא ממך שוכן מרומים, תוליך אותי בדרך ההולכים בתמים, ותסתירני בסתר כנפיך לעולמים. אתה הוא הא-ל שמלא ברחמים, אתה שוכן עם קדושים וטהורים, אנא טהר את ליבי המנוכר, הסר ממני כל עשב שוטה ועקר.

"אויה לי כי גרתי משך - שכנתי עם אוהלי קדר", זועקת נפשי, כמי שמבקשת לסלוח לעצמי. לסלוח על כל הפעמים שהפניתי עורף, על כל המקרים שלא הרגשתי צורך. לא יודעת אם אוכל למחול לדידי, אם אוכל לשכוח ולהניח דעתי. להניח דעתי על הליכה במים עכורים, על שרעיתי בשדות של אחרים.

השכח מליבי שדרתי באוהלי רשע, תשכיח ממוחי שלא הגיתי פועלך. שמע בזאת את תפילתי, שלא יסור חסדך מעמי. מאוצר מתנותיך הגנוזות בחינם, ששמורות אצלך באורך החם, הדריכני בנתיב מצוותיך, והט לבי אל עדותיך.

תזכור זכות אבות לאמתך, ואל תדון אותי לכף חובה. מול קהל גדול אהלל את שמך, מול עם קדוש אשתעשע בתורתך. תסתיר אותי תחת ידיך הגדולות אל תיתן לי ליפול לתוך לוע של תאוות. שאחיה אותך בכל רגע בחיי, שאשב במפתנך כל היום עד בלי די. שלרגע אחד לא אחשוב שעשיתי את חלקי, שלרגע אחד לא אחשוב שקניתי את עולמי.

יום אחד זה פשוט קורה

בס"ד

יום אחד,

בנקודה אחת של זמן,

זה פשוט תופס אותך.

יום אחד,

ברגע אחד של איבוד הזהות העצמית

זה לוקח אותך למסע.

מסע של חיים.

מסע אל האני העמוק ביותר שלך.

מסע אל עצמך.

יום אחד אתה מבין שאתה חוזר בתשובה.

בחירתה של הנשמה

בס"ד

"הסיבה להימצאותנו בחושך היא כדי שנבחר באור"

החושך בחיינו סמיך ככל שיהיה בא ללמד אותנו שיעור חשוב, 

צריך להשתדל להיות בנתינה בכל מצב שלא יהיה ולדבוק באור האינסוף - אור הבורא.

זכרו שהנשמה שלנו בחרה את החושך ואת הקושי כי רק ע"י בחירה באור אפשר

ללמוד ולהתקדם בחיים.

ככל שיותר נתגבר על הקשיים בחיים ע"י הבחירה באור ובנתינה, נוכל לצאת 

ממגבלות העולם הפיזי שיצרנו ולהביא את עצמנו למקום שבו אנו יכולים 

לעשות הכל !

לבחור בחיים - חשבון נפש לפני חודש אלול

בס"ד

הרהורים של תשובה / רונה שיינפלד

כל פעם כשמתקרבים הימים הנוראים, אני מרגישה את צמרמורת היראה מחלחלת במעלה גבי. מחלחלת בעקשנות בנבכי נשמתי.

בימים אלו נצטוויתי לפשפש במעשי, לפשפש במחשבותי, וברצונותי הסמויים ביותר. אני נאלצת לגייס את כל כוחות הנפש ולהביט לעצמי בתוך הלבן של העיניים, ולהודות, אכן, טעיתי.

כמה פשוט להודות, ככה קשה לעשות. לעשות בדק בית ולהבין שאני בסך הכל כלי שרת בידי היצר הרע, או שמא המושג "יצר הרע" נועד על מנת להקל עלי את תחושת האשמה.

ככל שהפכתי בדבר הבנתי שאני צריכה לבקש מחילה גדולה מעצמי. בעצם מהאור הקדוש ששוכן בתוכי. לבקש סליחה על כל הפעמים שלא הקשבתי לרחשי ליבי, והלכתי אחרי דברי הבל שקראו בשמי.

לבקש סליחה על כל הפעמים שלא השכלתי לברור את הטוב עבורי, והלכתי אחרי סופות סוערות שטלטלו את עולמי.

לבקש סליחה שלא עצרתי לשאול מהי דרך האמת הזכה, והלכתי שולל אחר הבערות "הנאורה".

אין לי להלין אלא על עצמי, שצעדתי בנתיב של אחרים, בנתיב של חיי חברה ועיתונאים. אני מפנה אצבע מאשימה לזאת שבמראה, שהיה קל לשכנעה שהאור הוא החשיכה.

ברגע שהאמת התבררה לי, חדה וכואבת כמו סכין, הבנתי שאין דרך חזרה, צריך לנקות את החול בעיניים, ולהניח את הגרגרים על כף המאזניים.

נשאר לי לחבוש את פצעי האיוולת שהותירו אותי לא פעם פצועה ומדממת. נותר לי לאחות את קרעי העיוורון שהשאירו בי לא יותר מסתם זיכרון.

ככל שכעסתי על עצמי, מלך המלכים בירך אותי, מושיט את ידו החמה כאומר לי שאיתו אני בטוחה. בטוחה מעצם היותי יהודייה, בטוחה מעצם הרהורי התשובה.

תודה לך אבא, שוכן מרומים, שהראית לי את הדרך לשער הרחמים. נתת לי להרגיש שווה בין שווים, נתת לי ארגז מלא בכלים, כלים שאיתם בכל יום אני בוחרת בחיים.