מעשה יהודית וסוליקה הקדושה - שיעור תורה בספר הזהר הקדוש מפי הרב יצחק כהן...

כנראה ש...

בס"ד

אם יש בי כעס שמחלחל בשקט לתוכי, 

כנראה שעדיין לא התחלתי באמת לעבוד אותך

אבא,

אם יש ספק שצועד לעברי ומוצא לו בית,

כנראה שעדיין לא ממש הכרתי אותך

אבא.

אם יש מציאות שמתרחקת מהלב שלי

כנראה שעדיין לא הצלחתי לאהוב אותך באמת

אבא.

כנראה שהדרך היא ארוכה ולא נגמרת

ועדיין לא מצאתי את הכפתור שידליק לי את האור

ויראה לי איך לא להכניס את מה שזר לך

לתוך ביתי, לנשמתי...

שלמות

בס"ד

גם בעלה הכי קטן שנושר

אפשר למצוא שלמות.

אפשר להבין איך הטבע נגע בו

והחליט שזה עתה הגיע הזמן להמשיך הלאה.

ככה גם הנשמה יודעת מתי בדיוק 

מגיע הזמן הנכון לעשות דברים

ולהמשיך הלאה...

אמא

בס"ד

ירדתי בצעדים מהירים לרכב, והתנעתי אותו תוך כדי מענה לטלפון, שבו אישרתי שכבר יצאתי לדרך. פילסתי את דרכי בכביש, שהיה פקוק משום מה, ונשאתי תפילה לבורא עולם, שיזכני להיות כלי ראוי להעביר שיעור לבנותיו.

הפעם הזאת ידעתי שאני חייבת לתת את כולי. לא בכל יום אני חוזרת למקום שגדלתי בו, בכדי להעביר שיעור תורה. לא בכל יום מזדמן לי להישיר מבט אל עברי, ולראות אותו בתוך הנשים שיושבות בקהל.

כולן כבר היו שם, בתוך בית הכנסת, ממתינות לי שאגיע, מקבלות אותי בהרבה חום וסקרנות. רוצות לדעת איפה בדיוק היתה הנקודה שבה הכל התחיל, מה היה הגורם שבגללו חציתי את הקווים לצד השני של המגרש, איך זה שלא היו סימנים מקדימים. איך קרה שרונית השתגעה ככה לפתע.

כמו תמיד, השם פתח את שפתי, והמילים יצאו ממני בלי הפסקה. לא היה לי רגע אחד פנוי לעצירה. היתה בתוכי אהבה עצומה, ורציתי לחלוק אותה עם כולן, לגעת להן בתוך הלב, להראות להן שאפשר אחרת. לומר להן שלא יפחדו להקשיב לנשמה, ויחד איתה לחצות גם הן את הקווים. לתת להן מספיק דלק להמשך הדרך המופלאה לבית א-ל.

תוך כדי השיעור, כשאני מתעכבת מידי פעם על קטעים מהסיפור האישי שלי, ראיתי אותה נכנסת לבית הכנסת. ראיתי את הפצע הפתוח שלי, מרימה לעברי יד, ומתיישבת בסוף האולם הקטן, כאחת השומעות.

כמה שנים ביקשתי ממנה להגיע ולשמוע אותי, להראות לה שאולי כל ההתנגדות שלה לתהליך הזה שנקרא 'תשובה' היא בעצם לשווא. כמה פעמים ניסיתי לשכנע אותה רק להגיע לכמה דקות, אך תמיד נתקלתי בתשובה לאקונית שמסכמת את העניין ב"אני כבר יודעת את הכל".

אמא שלי היתה הבטן הרכה שלי מהרגע שהבינו כולם בסביבתי שאני חוזרת בתשובה. כל פעם שרק הזכרתי משהו ששייך לעולם החדש שלי נתקלתי בסירוב מבחינתה. היא לא רצתה להיכנס לדיון בנושא בכלל.

כל צעד שפסעתי לכיוון הקדושה גרר מבחינתה תגובות שהכאיבו לי כל כך, גרמו לי להרגיש שאני מאכזבת אותה, שלא לשם כך היא גידלה אותי, שבעצם יש כאן כשלון חינוכי צורב.

אחרי שנים של חיכוכים ושתיקות רועמות, נגמר לי הכוח לרצות. התמסמס לו הרצון להוכיח שאולי יש לי מטפחת על הראש, אבל אני עדיין אותה רונית, עדיין אותה ילדה שרוצה שאמא תתגאה בה.

כמה שאנסה ליפות את האמת, ולהציג אותה באור חיובי ובונה, הלב שלי בכה. עמוק-עמוק, בנקודה שרק לבורא עולם יש הרשות להיכנס אליה, הלב שלי התכווץ. הלב הזה לא קיבל ניחומים, הלב הזה רצה את האישור של אמא.

לזמן היתה דינמיקה משלו, וכדרכו של עולם, למדתי לחיות עם הדברים, לחיות עם השינויים. הכח שהשם טבע בתוכנו נותן לנו להתרגל, מלמד אותנו לחיות עם פצעים שנפערו ונשארו פתוחים. מלמד אותנו, שאפשר וצריך להמשיך ולחיות. אפשר להמשיך ללכת קדימה, ואפילו עם ראש מורם, גם אם זה אומר שמידי פעם אני נזכרת בקיומו של הפצע, בקיומה של אכזבה שנגרמה מבחירה מודעת שעשיתי, בחירה שעשיתי ואיתה אלך באש ובמים, יהיה המחיר אשר יהיה.

ועכשיו היא כאן, עומדת למולי. 9 שנים של תשובה עומדות למבחן מול האשה שאני הכי אוהבת בעולם. מול אמא שלי. אמא שושנה, שעד היום אני מתגעגעת לשים עליה את הראש ולשמוע ממנה שהכל יהיה בסדר.

אני רואה אותה מתבוננת לעברי, מנסה לקרוא את שפת הגוף שלה. מנסה לדלות ממנה בדל של הרגשה, לחוש את מה שעובר עליה כשהיא שומעת את הדברים שלי. מנסה לנחש מה היא חושבת, מנסה לנחש אם היא עדיין מאוכזבת.

רציתי לצעוק לעברה שתבחין בלב שלי, שתראה מה קורה בתוכו, מה מתחולל בציפור הנפש שלי. רציתי שתדע שעשיתי דרך ארוכה ומייגעת בעולמו של השם יתברך, ולא היה לי קל. לא תמיד היה לי הכוח להמשיך לבד.

רציתי לבכות לה, שתדע שאחרי שגיליתי את האמת הזאת בתוכי, כבר לא היתה לי אפשרות בחירה. לא היתה לי אפשרות אחרת מלבד לחיות בקדושה. מלבד להיות במקום שבעצם מאכזב אותה.

רציתי לחבק אותה חזק-חזק, ולומר לה שאני... אני רק רוצה שתהיה גאה בי. שתשמח בי, גם אם יש לי חצאית ארוכה, ושרוולים שלא נגמרים. עדיין, אני רוצה אותה גאה. גאה בי. שמחה במה שאני.

כדרכי, השארתי לבנות מקום לשאלות. עניתי בסבלנות לכל אחת ואחת, לא מדלגת על אף שאלה. אף אחת, לשמחתי, לא הבחינה בסערה שהתחוללה בתוכי באותו הזמן. אף אחת לא ראתה שיש לי תחבושת שמכסה על פצע.

 מבלי משים החל להיווצר מולי תור ארוך לברכות ומילה טובה, תור שמורכב מבנות מלך צדיקות. כולן מחכות בסבלנות לרגע שהן יגיעו אלי, לקבל חיבוק גדול ואוהב. ואני בשלי, רק מחפשת אותה בעיניים שלי.

"רוניתי", שמעתי אותה קוראת בשמי, "רוניתי, אני צריכה ללכת". נגשתי לעברה, והעיניים שלה כאילו אמרו לי הכל. אמרו לי את מה שרציתי לשמוע. ידעתי שהערב הזה היא הבינה, שהעקשנות שלי ללכת בדרך השם השתלמה, והביאה אותי למקום כן ואמיתי.

העיניים שלה דיברו אלי, גם בלי שהיא תוציא מילה. "ברכי אותי, אמא", הרגשתי את כפות ידיה, שתמיד היו חמות, מונחות על ראשי. "את מבורכת ילדתי, את ילדה מבורכת, ומה שתעשי, בכל דרך שתבחרי, תצליחי".

חיבקתי אותה בכל הכוח. ידעתי שקיבלתי את האישור שייחלתי לו לפני שנים. ידעתי שכל הביקורת שנמתחה לעברי לא עמדה במבחן המציאות. כל הקיתונות שנשפכו לעברי על כך שהשתגעתי וחזרתי בתשובה, לא עמדו מול דברי התורה שנאמרו באותו השיעור.

הברכה הזאת הבהירה לי שאמא שלי השלימה עם מה שיצא ממני. אמא שלי קיבלה אותי סוף סוף כמו שאני. דוסית מן המניין. דוסית שעבה לגור ברחוב המשתגעים פינת רבי עקיבא, והיא אפילו דוסית שמאושרת מזה.

"זה היה מקסים" היא אמרה לי למחרת בטלפון, "זה היה פשוט מקסים". לאחר שסגרתי את הטלפון קוננה בי תחושה מוזרה שאולי תוכן השיעור עורר בתוכה משהו. אולי תוכן השיעור, עם דברי המוסר שבו, עוררו בה משהו רדום. מי יודע, אולי היתה לי זכות.

ניסיתי לחשוב למה בכל פעם מחדש היה לי חשוב לקבל אישור ממנה, לקבל אישור מהסביבה. לקבל הסכמה כלשהי שזה בסדר, ואפילו רצוי, לחזור בתשובה. כמה קל להישבר כשאתה לבד, שוחה נגד הזרם, שוחה ושוחה בלי טיפת אוויר.

כמה קל להתרסק כשאתה לבד, מטפס על הר שאין לו סוף, מטפס בכל הכוח, נלחם ברוחות פרצים שנושבות מכל עבר ומנסות להפיל אותך. רק ידו המנחמת של שוכן מרומים מבהירה לך שבעצם, הוא יצא יחד איתך לדרך, לשמור אותך מאותם רוחות וזרמים, לסמוך אותך בזמן הכשרתך כמטפס הרים, לתמוך בך ובכל אלה שבחרו בו ואליו שבים.

להמשיך

בס"ד

להמשיך ללכת כאחת האדם,

עוד צעד. עוד פסיעה

ללקט עוד פיסה של הבנה

עוד פיסה של רגש.

לנסות להבין את העולם הזה 

שאני חיה בו,

לנסות ולשמוע את הנשמה

קוראת לי מתוך כל ההבל

שאמשיך ללכת ...

ולא אעצור.

להבות של תקווה - טור חדש !

בס"ד

הרחתי ריח קצת מוזר ומתוך שינה הצלחתי לפתוח את העיניים ולהתיישב בבת אחת על המיטה, יחד איתי קמו לפתע, כמו מתוך פקודה סמויה תומר והללי המתוקה. "רונה, מה זה הריח הזה"? הספקתי לשמוע את תומר קורא לעברי, בעודי רצה לכיוון המטבח.

לא יכולתי לראות הרבה מעבר למסך השחור שנגלה לפני, לא הצלחתי להבין איך ייתכן שכל הבית חשוך, הייתי משוכנעת שהשארנו את כל האורות דולקים, "הבית נשרףףףף רונה, צאי החוצה"!, תומר צעק מאחורי, "את והללי תצאו החוצההההה", הרגשתי איך הוא אוחז בשתינו ודוחף אותנו לכיוון החצר, "ותרדו לרחוב, צריך לכבות את האש".

הרמתי את הללי, עדיין לא הייתי מאופסת בדעתי להבין מה בדיוק קרה, השעה היתה קרוב לשתיים וחצי לפנות בוקר, ליל שבת. כמה שעות לפני כן, עוד אכלנו ושרנו שירים של שבת, ופתאום אני באמצע הרחוב, עם הכותונת הכחולה, יחפה, ועם הללי מרים בידיים שלי. לא הצלחתי להבין איך הגעתי לכאן.

הצעקות של תומר שדפק על הדלת של השכנים החזירה אותי למציאות, "הבית עולה בלהבות, תביאו צינור מים ארוך", שמעתי אותו צורח במלוא הכוח. בינתיים הגענו לרחוב, שהיה שקט, כמו בכל ליל שבת, הנחתי את הללי שלא היתה מוכנה להרפות ממני, על האוטו הכי קרוב שהיה לידי, מחבקת אותה חזק. מנסה להרגיע אותה, וגם את עצמי. 

דפיקות הלב שלה ושלי נשמעו כל כך חזק שחשבתי שעוד רגע וזה נגמר, השמים היו כהים ורחוקים לרגע, "השם איתנו" הצלחתי לומר רועדת כולי, "אל תדאגי מתוקה שלי, "השם הציל אותנו ברגע האחרון, אין מה לפחד".

בינתיים החלו שכנים נוספים להתעורר ורצו לכיוון הבית, עשו מה שיכולים בכדי להושיט עזרה, שכנה אחת רצה אלי עם נעלי בית, וכוס מים, "בואו תיכנסו אלינו, יהיה בסדר ב"ה". העשן החל להיתמר מעל הבית שלנו, וידעתי שאנחנו עוברים נסיון לא פשוט. לא פשוט בכלל.

באותם רגעים ניסיתי לגייס את כל הכוחות שלי, את כל שיעורי התורה שלמדתי, את כל מה שאני מלמדת, ניסיתי לראות תמונה אחת ברורה בתוך כל הלהבות, וידעתי שאני חיה. ידעתי שאני, בעלי והללי מרים ששהינו באותו הזמן בבית, נותרנו בחיים.

ריח השריפה הגיע לאפי, הרגשתי שאני נמצאת בתוך חלום בלהות, מן חלום כזה ששייך תמיד לאחרים. משהו שרק שומעים עליו בחדשות, שקוראים עליו בעיתונים. לא תסריט גרוע שאתה השחקן הראשי שלו. 

הבנתי מתוך הצעקות שמתחילים להשיג שליטה על האש. המאמצים והתושיה שלהם נשאו פרי, והאש החלה לדעוך. הכל היה חשוך, ורק פסים דקים של עשן אפור יצאו מהבית. עדות לשריפה גדולה שיכלה להיגמר חלילה אחרת.

אחרי שהשכנים התפזרו לבתיהם, עליתי במדרגות לכיוון הבית, הללי עדיין בזרועותי, מבוהלת, עדיין לא ממש מעכלת. לך תסביר לילדה בת 4 למה כל זה קרה. "אל תעזבי אותי אמא", ביקשה, "אל תשאירי אותי לבד".

ראיתי את תומר יושב על הכיסא בגינה, מביט לעברי, אפשר היה לחתוך את הפחד באויר, "אתה בסדר?" שאלתי בלחש, בחשש, "את מבינה איזה נס קרה לנו כאן?" דמעה מלוחה החלה לרדת לי במורד הלחי.

"כנראה שהמקרר החל לעלות באש, ככה סתם, בלי סיבה" ההתרגשות ניכרה בקולו, "אחרי שיצאתם החוצה כבר אי אפשר היה להיכנס הביתה מהעשן, נכנסנו מהחלון" עיניו הביטו לשמיים "עוד דקה אחת והיינו לכודים כולנו בפנים, ומי יודע איך זה היה נגמר".

התיישבתי על הכיסא לידו, מחבקת את הללי, מכסה אותה בשמיכה שהיתה בחצר, מנסה להרגיע אותה, אולי תצליח לישון קצת לפני שהשחר עולה. הדמעות ירדו ממני ללא הרף. התחלתי לשחזר את מה שאירע בשעתיים האחרונות, איך היה מי שדאג להעיר אותנו ככה באישון לילה וביקש להציל אותנו.

איך נס ועוד נס ועוד אחד, הופך להיות השגחה פרטית מדוייקת שכולה אהבה. איך בעלי הצליח ברגע האחרון להוריד את המפסק של החשמל, ולדחוף אותנו החוצה, איך לשכן לידינו היה צינור ארוך של מים, ואיך הצליחו לפרק את החלונות ולהיכנס פנימה, ואיך בכלל הצליחו להשתלט על האש??? ואיך, ואיך, ואיך.....

הללי מיאנה להירדם, היא חוותה את הפחד המשתק הזה בדיוק כמונו, "תראי איך השם שמר עלינו, בובה שלי, תראי כמה השם איתנו". חיבקתי אותה ומעכתי אותה לחיקי, רגש של שמחה החל לחלחל לתוכי, "אנחנו חיים אבא! אנחנו חיים!".

ישבנו שלושתנו, מביטים לשמים, מאוהבים עד אינסוף באבא היקר שלנו, מבינים בפעם המליון ואחת את גדולתו. "לא אפחד כי לעולם איני בודד"...התחלתי לשיר את השיר של ישי ריבו, כשהדמעות זולגות אחת אחת מעיני, מרטיבות את כולי.

"גם כי אלך בגיא צלמוות לבדי" המשכתי לשיר, "לא אירא רע לא אפחד, כי אתה עימדי"...כן, זה הפסוק המדוייק שמתאר את מה שהרגשתי באותו הרגע. הצלמוות הזה שעברנו עכשיו, הריחות, המראות, החושך המטורף שהעשן עשה בבית, והלחישה של הלהבות הבוערות בתוך הבית שלי, המוות הזה שהיה קרוב אלי, המחיש לי עד כאב כמה שבטך ומשענתך המה ינחמוני.

שרתי ובכיתי את עצמי עד שקרני שמש ראשונות החלו לעלות, מזכירות לנו שיום חדש היום, יום שבת. הללי כבר נרדמה עלי, ותומר נכנס הביתה לראות אם יש אפשרות להגיע לטלית בכדי ללכת לשחרית.

מבחינתי לא רציתי שהלילה ייגמר. אחרי הרבה זמן שאני עסוקה בכל העולם שכחתי לרגע את בוראי ואת העובדה שאני חיה. 

בתוך כל המרוץ המטורף הזה שכחתי שאני חיה. בתוך כל הקניות, הלימודים והדאגה היומיומית, שכחתי שאני חיה. ושכחתי כמה שזה לא מובן מאליו, החיים המתוקים שלי זה בעצם לא דבר מובן מאליו.

ידעתי שהריח החרוך יישאר באפי לעולמי עד, ויזכיר לי כמה שאני קטנה ביחס לכל האלוקות הזאת, ידעתי שאסור לי לחזור לשגרה, אני חייבת לזכור כל יום איפה היינו יכולים להיות עכשיו. ובאיזה קלות החיים יכולים להתהפך, ולא תמיד לטובה.

נכנסתי הביתה, הבית היה מוצף כולו מים, כל הקירות היו שחורים, הרצפה היתה מכוסה שכבה עבה של פיח, עם כל ההרס שהיה סביבי ידעתי שנתגבר על הכל. ידעתי שהכל מתגמד לעומת החיים שקיבלנו במתנה.

תומר ניסה לעודד אותי שכבר מחר נחזיר את הבית לקדמותו, עדיין מנסה להבין איך זה שכולנו התעוררנו בזמן, עדיין מנסה לעכל את גודל הנס, שאולי לא נצליח להבין אף פעם.

"רונה תראי", ראיתי אותו מצביע בידו לעבר התמונה שהיתה תלויה על המקרר, "הלהבות פשוט דילגו מעל התמונה הזאת, איך זה ייתכן"? עיני עקבו אחריו "כנראה שזה המסר שהשם רצה להעביר לנו".

כשעברנו לדירה התעקשתי לתלות את התמונה שאני הכי אוהבת, תמונה שמלווה אותי כבר שנים,  ומשום מה הפעם תליתי אותה מעל המקרר. תמונה של להבות ועליה כתוב "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי". חייכתי לעצמי, מה יותר ברור מזה?

עמדתי מול התמונה, מבינה בפעם הראשונה בחיי למה באתי לעולם הזה. מפענחת את החידה של חיי מבינה שבאתי לכאן בכדי לגלות אותו, מבינה שבאתי לכאן לגלות את בורא עולם בכל נשימה ונשימה בחיי, לגלות אותו בכל נסיון שעומד לפני, לגלות אותו בכל כאב ובכל דמעה שיורדת מעיני.

בעצם עשיתי את כל הדרך לעולם הזה בכדי לגלות אותו בתוך הלהבות הבוערות ובתוך האש ששורפת, לגלות אותו באמת, לגלות את טביעות האצבע שלו בתוך הפיח השחור, ובתנועה של העשן בתוך ביתי. לגלות אותו עמוק בתוכי, ובתוך כל הגילוי המדהים הזה לומר לו שלא אפסיק ולא אחדל מהחיפוש הזה אחריו . 

ממש עוד כמה רגעים....

בס"ד

עוד מעט, ממש עוד כמה רגעים,

אפשר יהיה להרגיש אותך ולא רק במילים,

יפה ולבנה...כלבנה

מגיעה אלי, כולך נוטפת קדושה.

ואני,

הקטנה שבקטנים, הדלה שבדלים,

העלובה שבעלובים

אניח את ראשי בחיקך, 

אבקש לעצמי מעט רחמים

ואת, שבת שלי מתוקה,

תרגיעי אותי כמו שרק את יכולה...

סיפורה של סוליקה

בס"ד

סיפורה של סוליקה / רונית שיינפלד

נקישת המפתחות על המנעול העירה אותי, שני סיבובים לצד ימין ואחד לשמאל, ודלת הפלדה הכבדה נפתחה לרווחה. כל ניסיונותיי לקום ולראות מי נכנס לחדר עלו בתוהו. בקושי רב הצלחתי להרים רגל אחת ולהניח אותה על הרצפה, בתקווה שהרגל השנייה תבוא בעקבותיה.

קרני השמש שנכנסו מהחלון הצר והמסורג שניצב מעל המיטה שלחו בי חמימות מסוימת, מלטפות את הלחי שיבשה זה מכבר מהדמעות המלוחות. הלטאה הזהובה שישנה לידי בתא המעצר החלה לפלס לעצמה דרך החוצה מבעד לחור הקטן שנבקע זה מכבר.

"קומי, יש לך מבקרים", נשמע קולו של הסוהר. "יש לכם בדיוק רבע שעה". דלת התא נטרקה אחריו בחוזקה. קיוויתי בכל ליבי שלא מדובר באמא שלי, באמא שמחה, לא אוכל לעמוד שוב מול עיניה המתייפחות.

לא אמצא את הכוח הנדרש לעמוד מול הכאב שלה, מול הבכי, מול הצער הגדול שהתגלגל לפתחה, שהתגלגל לפתחי. ידעתי שלא אהיה חזקה לעמוד ולהסביר לה שאני בוחרת אחרת, שאני בוחרת להישאר נאמנה ליהדותי.

עד לרגעים אלו ממש, לא הצלחתי להבין איך התהפך לי כל העולם כהרף עין, איך הילדות שלי נגמרה לה באכזריות, איך כל החלומות שלי נגנזו ונלקחו ממני בלי לשאול את דעתי, בלי לבדוק אם אני מסוגלת להכיל את כל זה.

"סוליקה", שמעתי קול מוכר קורא בשמי, "סוליקה", אמר הרב הזקן של העיר פאס והתיישב מולי. "ידוע לך כי גזרות קשות מרחפות על יהודי מרוקו, ויש בכוחך להציל הרבה יהודים?" עיניו הביטו בי בתחנונים, "תרחמי על עצמך ועל היהודים שחיים פה".

לא ידעתי באותו הרגע להחליט מה כואב לי יותר, הלב, הגוף או בעצם הנשמה שמסרבת לקבל את דברי הרב. "בחפץ לב הייתי מוסרת את דמי ואת חיי כדי להציל את אחי היהודים. אולם, לא אחטא לאלוקי, אפילו בכדי להחיש ישועה למישהו. אמור נא לי כבוד הרב", נזהרתי בכבודו, "המותר ליהודי לרמוס את מצוות התורה, בכדי להביא תועלת למישהו?"

הרב נע בחוסר נוחות בכיסאו, מבקש לנחם אותי בכל דרך, "בתי היקרה, אסתר המלכה נישאה למלך אחשורוש, וכפי שמסופר במגילת אסתר, על ידי כך באה ישועה גדולה לעם ישראל".

דמעה אחת שקופה ירדה במורד הלחי, פורצת את הדרך לכל הדמעות שבאות אחריה, "כבוד הרב", קולי רעד, "אומנם נכון הדבר שאסתר נישאה לאחשורוש. אולם, אסתר לא נדרשה לבגוד בעמה ובאלוקי ישראל. הרי במגילת אסתר נאמר במפורש: ´לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה´ ואילו אני נדרשת לבגוד בעמי ובאלוקי, הרי בן המלך דורש ממני להתאסלם. היה לא תהיה!".

אנחה של ייאוש מהולה ברחמים נפלטה מפיו של הרב היקר, "את נחושה בהחלטתך, סוליקה, בתי", הדאגה והכאב נשמעו בכל מילה שיצאה מפיו, "השם יברך אותך שתעשי את רצונו". ונחפז לצאת מהתא שלא אראה את דמעותיו.

"אפשר לבקש ממך משהו ?" הרב שכבר הגיע לדלת הסתובב לאיטו, פניו רטובים לגמרי, "אמא שלי. תאמר לאמא ולאבא, שאני מצטערת ומתחננת שיסלחו לי, שימצאו את הדרך למחול לי על שאיבדו את בתם, על שאיבדו אותי. תבקש בשמי שלא יבכו עלי, מבטיחה שאהיה בסדר".

קולי החל להיסדק, "תבטיח לי שתאמר להם שנולדתי כיהודייה ואמות כיהודייה". הצלחתי בקושי להסדיר את הנשימה. כל פני התעוותו מהבכי שיצא ממני ללא שליטה. "יהודיה הייתי, ויהודיה אשאר לעולם. לא המוות ואף לא העינויים ירתיעו אותי. מוכנה אני למות על קידוש השם ובלבד שלא להפנות עורף לאמונת אבותיי".

נזרקתי על המיטה, מודעת היטב לקולות הקהל המוסלמי הגועש שנמצא בחוץ, לאותו קהל שמבקש לראות אמונה בגרוש, מבקש לראות אמונה רצחנית וטיפשית מתקיימת לנגד עיניו. הלטתי את פני בשתי כפות ידי, "אני מוכנה", צעקתי לסוהר.

לאחר דקות ארוכות שנדמו לי כנצח, הגיע הסוהר בלוויית שתי נשים עטויות רעלה. החבלים שהיו מונחים ליד המיטה, נקשרו בחזקה על פרקי ידי. שערי הארוך שידע ימים טובים יותר, נקשר בברוטאליות לחוט עבה, בכדי שלא יזוז ממקומו.

נגררתי אחריהן, מדדה על שתי רגלי, מברכת על העובדה שעוד מעט ואהיה משוחררת מהכל, משוחררת מהחושך שקרע אותי ואת משפחתי לגזרים. סוס ערבי ועליו חייל במדים של צבא המלך המתינו לי בפתח היציאה מהבניין.

בזריזות מעוררת הערכה, נקשרו ידי לעגלה שהיתה חלק בלתי נפרד מהסוס. הנשים עשו בדיקות אחרונות לוודא שאני קשורה היטב, שלא יקרה מצב שבו יאלצו לקשור אותי שוב.

לו יכולתי, הייתי אוטמת את אזני מלשמוע את שאגות השמחה של ההמון, שבא לראותני מתבוססת בדמי. תמונות חיי חלפו במהירות לנגד עיניי, מעיר הולדתי טאנג'יר, מהעיר שבה גדלתי, שבה למדתי. תמונות של בית ונרות של שבת עמדו לנגדי, ראיתי את אמא אופה חלות ועוגה מתוקה, ואני סוליקה הקטנה יושבת ומחכה לה בפינת המטבח.

הסוס החל באיטיות לדהור לכיוון העיר שהמתה אדם, מגביר לאט לאט את מהירותו, בשרי החל להיחרך מהאדמה ומהאבנים שפצעו אותי וחתכו את עורי עד לבלי הכר. החצאית הכחולה שתמיד התגאיתי באורכה, החלה להיקרע.

החייל נתן פקודה לסוס להגביר עוד ועוד את מהירותו. פצעים גדולים נפערו בי וקרעו את בגדי יותר ויותר, "ח..ח..כה", הצלחתי בכוחות אחרונים להוציא מפי, "א..נא... ח...כה רגע, חכה בבקשה".
החייל בטוח היה שנכנעתי לכאבים העזים, שעכשיו בוודאי אסכים חלילה להמיר את דתי. "אני מבקשת להוציא את הסיכות שנמצאות בכיסי השמאלי", ביקשתי מתנשפת ומזיעה, "אנא שחרר את ידי רק לכמה רגעים".

החייל לא הבין את פשר בקשתי, וניגש להתיר את החבלים. התיישבתי מדממת כולי על הרצפה, אצבעותיי, שחתיכות של בשר נתלשו מהן, נשלחו להוציא את הסיכות שנשארו לי בחצאית מהימים שעזרתי לאמא במלאכת התפירה.

כבר לא הרגשתי כלום, הייתי עסוקה בלשמור על הדבר החשוב לי ביותר, הייתי עסוקה בלשמור על צניעותי. הייתי חייבת לכסות את גופי. "לקחתי את הסיכה הראשונה, נועצת אותה עם האגודל בחצאית הכחולה, פתחתי את פי לנשימה עמוקה, כזו שלוקחים לפני שצוללים עמוק עמוק בתוך המים, ונעצתי בתנופה מהירה לתוך הירך.

עיניו המשתאות של החייל, ליוו אותי גם בסיכות הבאות שננעצו ללא רחם, בשאריות הבשר שעוד נותרו לי. בדייקנות הצלחתי לחבר בין בשרי לשאריות הבד שהיו לגופי. לא היה לי זמן להרגיש. לא היה לי זמן להזדעזע מהכאבים. הושטתי לו את ידי, ומבלי להישיר אליו מבט, ביקשתי שיקשור אותי שוב לעגלה של הסוס.

הצהלה של הסוס בצאתו לדרך פילחה את האוויר. ראשי נחבט באדמה ללא הפסקה. ידעתי שעוד מעט כבר לא יכאב לי. עוד מעט זה ייגמר. ידעתי נחמה שבגדי נעוצים היטב היטב בבשרי ולא יתנו לאף בן אנוש לראותני, לראות את סוליקה, בחרפתי.

יכולתי בדקות האחרונות של חיי לראות את העלים בצמרות העצים מנגבים את דמעתם, מזדהים עם בחירתי. הציפורים שעפו מעלי הביטו בי וצפצפו בקולן המשגע את שירת הבריאה, את שירתו של הבורא יתברך. את שירתו של מלך מלכי המלכים. השמיים לפתע נראו לי קרובים מתמיד, משום מה הם קיבלו גוון אחר, מחמם, ומתוכם יצא לקראתי אור עליון, שנגע לי לאט לאט בתוך הלב.

נכתב מדמיונה של הכותבת.

לקרוא את הנשמה

בס"ד

האר"י הקדוש מלמד אותנו שאפילו אם עלה נופל לידך, 

יש כאן מסר עבורך, מסר משמיים,

חשוב מאד לא לתת לחיים לעבור לידינו,

צריך להקפיד ולקרוא את הסימנים,

הם נשלחו אליכם במיוחד.

רגעים קטנים

בס"ד

תעצרו לרגע את הכל, 

תאזינו בדממה לצעקה של הנשמה,

לזעקה האילמת שבכל רגע בלב מהדהדת,

תאזינו ברגעים קטנים של שקט, 

לקולה של הדרך שקוראת בשמכם,

קוראת לכם לצאת אליה 

לצאת אל הארץ המובטחת

ארץ השם יתברך.

מחכים לך

בס"ד

אלפי שנים מחכים לך, משיח,

ומצפים לפרוש לפניך את השטיח.

אנחנו לא קטנוניים על איך שתגיע,

אנחנו לא קטנוניים על השעה שתופיע.

אם תגיע על גבי החומר או רכוב על חמור,

העיקר שנדע שהגיע היום. 

היום שבו כולנו נישא עינינו בתפילה, 

היום שבו "ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה".

בכל מקום

בס"ד

"לעולם אל תיכנע לרגשות בדידות. 

בכל מקום בו אתה נמצא, הקב"ה קרוב אליך. 

זכור: תחושת הריחוק מבורא עולם זוהי תחושה אישית שלך, 

אין זו מציאות כלל!!!" 

(רבי נחמן מברסלב).

ויזכור את ימי החושך...

בס"ד

"כי אם שנים הרבה יחיה האדם בכולם ישמח

ויזכור את ימי החושך, כי הרבה יהיו, 

כל שבא הבל", קהלת י"א

רוב בני האדם החיים בעולם סבורים שהעולם הזה הוא היחיד הקיים. גם חלק מהאנשים 

המאמינים בקיומו של העולם הבא, אינם חיים את חייהם לאורה של ידיעה זו. מרוץ החיים

משכיח את תכלית החיים!

אדם המתבונן בחייו מסוגל להבין אט אט שלא יתכן שהחיים כאן הם חזות הכל. לא יתכן

שנוצרנו עם נפש כה עמוקה ועם נשמה כה נעלה אך ורק כדי לחיות עשרות שנות חיים 

חומרניים ותו לא.

זכירתו של כלל זה בכוחו להעניק את הממד הנכון לחיינו העכשוויים. מנקודת הראות של

הנצח, של העולם הנמצא מעל למישור הזמן, כל הנמצא כאן ניתן לכנותו "הבל", כלומר,

אין לו קיום. עם חלוף הזמן, גם הוא חולף בלי להשאיר רישום כלשהו.

(אתר "להבין)

מה נאמר לפניך

בס"ד

"מה נאמר לפניך יושב מרום

ומה נספר לפניך שוכן שחקים

הלא הנסתרות והנגלות אתה יודע

אתה יודע רזי עולם

ותעלומות סתרי כל חי

אתה חופש כל חדרי בטן

ראה כליות ולב

אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך"

מעשה בגוי ויהודי

בס"ד

מעשה בגוי ויהודי שהלכו על הקרח והיהודי מעד ונפל. 

אמר לו הגוי: בגלל שאתה יהודי נפלת. 

השיב לו היהודי: בדיוק להיפך, בגלל שאני יהודי קמתי. 

זה כל הסוד.

העשייה שלי

בס"ד

עצם הקשר שלי עם הקדוש-ברוך-הוא מגיע ממנו יתברך.

זוהי מציאות ולא עשייה שלי.

העשייה שלי היא להרחיב את הקשר הזה.

הרב קרליבך

מעלתה...

בס"ד

גודל מעלת הצניעות (עפ"י הזוהר והספרים הקדושים)

בספרים הקדושים כתוב שכאשר הרחוב מלא בפריצות ובאנשים בעלי עבירות, נמצאים שם מחנות גדולות של קליפות ומזיקים. בגמרא מס' "ברכות" כתוב שיש כ"כ הרבה קליפות כך שהם עומדים זה על זה בכמה קומות, והקב"ה שרוי בצער גדול מאד. ויוצא כרוז בשמיים – "המלך בצער" וכשהמלך בצער כל העולמות וכל הנשמות בגן-עדן וכל המלאכים בצער.

ואז עוברת בת יהודית ברחוב לבושה בלבוש צנוע. ובספרים כתוב, כשיהודי הולך על פי תורה הולכים איתו מחנות גדולות של מלאכי השרת וכח גדול של קדושה, ונופל פחד נורא ובהלה גדולה על הקליפות. והקב"ה מביט על כל זה, ויש לו שמחה עצומה של נקמה בשונאים, ואז יוצא כרוז בשמים "המלך בשמחה" – כל המלאכים והנשמות מביטים מטה ורואים את כל שונאי הקב"ה נשמדים וכח הקדושה משמיד את הקליפות, ויש שמחה בכל העולמות! וכולם שומעים מה שמכריזים שהנצחון של הקדושה

והשמחה ההיא גרמה בת יהודית שעברה ברחוב בלבוש צנוע והשם שלה הוא פלונית בת פלונית.

ואחרי מאה ועשרים שנה, כששומעים את השם, באים לקבל את פניה ולחלוק את הכבוד שמגיע לנשמה שעשתה את השמחה למלך ולכל העולמות. והכבוד וההוד וההדר שמגיע לנשמה, אי אפשר לתאר ולכתוב את כל זה.

כאשר כואב

בס"ד

שאלו את הרבי מקארלין;

למה החסידים שלך צועקים שהם מתפללים?

אמר להם:

כאשר כואב – צועקים.

אין שכחה

בס"ד

כשהאדם מת, כל ימי חייו מגיל שלוש עשרה לאיש, ומגיל שתיים עשרה לאישה, 

עד יום המוות, כל הימים לוקח אותם איתו, באים לפניו. 

ויקרבו ימיו למות –הימים באים עם האדם. מדוע? 

הקב"ה בודק ומתבונן מה עשה האדם בכל יום. 

בגיל שתיים עשרה ויום אחד, איך היא קמה בבוקר, 

איך אמרה קריאת שמע שעל המיטה, איך ברכה ברכת מזון, 

איך היראת שמים, איך האמונה וכו'. וכך עובר הקב"ה יום יום, 

כי אין שיכחה לפני כיסא כבודך (הרב ניסים יגן זצ"ל).

להאיר את הבית...

בס"ד

השער החשמלי של בית החולים "אסף הרופא" התרומם לאיטו, המאבטח העייף הביט בנו בחוסר רצון בולט, לא לפני שסימן לנו להמשיך בדרכנו. המיצובישי הישנה המשיכה בדרכה לעבר הבנין, מחפשת חניה במיקום שיאפשר יציאה ללא עיכובים.

הצצה חטופה בשעון הבהירה לי שאנחנו עומדות בזמנים, נעלתי את הדלת במהירות וצעדתי עם רבקה לכיוון דלת הכניסה. דקלה המארגנת של הערב נגשה אלי, מציגה בפני את הבנות שניכר עליהן שהיו מפוחדות.

לאחר חילופי דברים עם צוות המחלקה הוחלט לקיים הפרשת חלה בלובי. התקדמנו כולנו לעבר המקום שהוקצה עבורנו, מהלכות מהוססות עם כיסים מלאים בחששות ודאגות. כיסים מלאים בדמעות.

כשהוזמנתי לתת שיעור בנושא הפרשת חלה להחלמתה של ילדה בת 4 שמורדמת ומונשמת, לא היה לי שמץ של מושג על מה אני הולכת לדבר. לא הבליחה בי שום תובנה על איך אפשר לעמוד מול אמא שמתמודדת עם הקושי הכי גדול בחיים ולבקש ממנה שתתחזק. ידעתי בתוכי שהערב הזה גדול עלי. מה זה גדול, ענק ממש.

כל החברות של המשפחה התארגנו בסדר מופתי ואיכשהו בחסד גמור מצאנו את עצמנו מסדרות את הכסאות והקמח והשמרים במקום שהכי מפחיד כל אמא בעולם. במקום שהוא בעצם פצע פתוח. מקום של פחד משתק,  מחלקת טיפול נמרץ ילדים.

ליאל, האמא של יערה חייה הצטרפה אלינו, זו היתה לי הפעם הראשונה שנפגשנו. ראיתי מרחוק את המטפחת הירוקה שכיסתה את ראשה, ואת העיניים התמימות שמחפשות ישועה בכל דבר שזז.

התחלנו במלאכת הלישה ואיכשהו המילים קלחו מתוכי. לא יודעת מה בדיוק קרה, אבל מילה התחברה למילה ומשפט הרכיב טקסט שלם שמדבר על סיפור חיי ועל כוחה של אמונה. המילים שיצאו מפי אמרו אמת אחת ברורה, המילים התחברו למהות אחת שלמה. מהות שהיא הלב שלנו. מהות שאומרת שהשם הוא הרופא היחידי. השם הוא הכל יכול. נעבור כמה תהפוכות שנעבור עד שנבין שאין עוד מלבדו.

הנשים סביבי יצרו בדרך לא דרך סוג של מעגל וידעתי שזה הזמן לבקש מהן לעשות משהו אחד למען ילדה קטנה ששוכבת חסרת אונים בחדר לידינו. ידעתי שצריך להטות את הכף לטובתה של יערה. הזמן לא ממש פעל לטובתנו.

בשיעורים שאני מעבירה לא נהגתי עד כה לבקש מחוייבות רוחנית, אבל הפעם הרגשתי שנכון לבקש מכל אחת שתיקח לעצמה כמה דקות לחשוב על האפשרות להתחייב. לעשות משהו בעבורה, לעשות משהו עבור יערה, שחייה מוטלים על כף המאזניים, לעשות משהו שהוא מעל הטבע. מעל המציאות.

בעולם הרוחני שלנו כשאתה שובר את הטבעים שלך ומקריב מעצמך, כך הקדוש ברוך הוא שובר את הטבע בעבורך. ועכשיו ממש, צריך נס מעל הטבע. לא ידעתי מאיפה זה הגיע, אבל כל אחת מהנוכחות שהשתתפו פשוט התחייבו. קיבלו קבלות לא פשוטות. היו כאלה שהפתיעו אותי וקיבלו לשמור שבת לכמה שבועות, היו שקיבלו על עצמם להכניס את השבת מוקדם יותר. ועוד כמה שהגדילו ולקחו על עצמן צניעות בשבת.

ליאל עמדה לצידי כולה נרגשת, לא יודעת איך להודות, לא מבינה מה אומרים ברגעים כאלו מלבד הרכנת ראש. מכל אחת שנכחה במעגל הנשים הזה, היה קיים הרצון לעשות. הרצון לתת. הרצון להיות זאת שתצליח לשפר את מצבה של יערה.

אני לא בטוחה מה זה היה בדיוק, אבל אפשר היה להרגיש באוויר את הקדושה. את הרצון הזה שהרעיש עולמות עליונים.

בזמן ההפסקה ביקשה ממני ליאל האמא, להיכנס ליערה ולברך אותה. דבר שחששתי שאתבקש לעשות. לא ידעתי מאיפה שואבים כוחות לעמוד מול אפרוח קטן וחסר ישע. מאיפה מצליחים להיות מעט חזקים. מאיפה באמת...

מצאתי את עצמי עומדת מולה, מביטה בכל הצינורות שמחוברים אליה בדרך לא דרך לגוף הקטן כל כך וחסר האונים. כל עצמותי הרגישו את החרדה שעמדה באויר, את התהום הזה שהיא נמצאת בו. את הזעקה האילמת והחרישית, והשורפת כל כך. ויכולתי לראות רק דבר אחד. רק דבר אחד קטן ומתוק. ראיתי את הללי מרים שלי.

בשרי סמר מעצם העובדה שזה יכול לקרות לכל אחת, כל אחת בכל רגע נתון יכולה להיות האמא של יערה. כל אחת יכלה לעמוד בחדר הזה. הקלות הזאת שבה הכל יכול להשתנות היא בלתי נסבלת. הקלות הזאת שבה אנחנו עוברים ממצב אחד למישנהו מטלטלת את הנשמה.

להביט בבלון החמצן שמחובר לילדה עם קוקו חמוד בשיער, שוודאי עד לפני כמה ימים עוד שיחקה בגינה, ושמחה מהשמלה החדשה שקנו לה, מבהיר לי שהחיים שלנו הם בעצם כמו חוט השערה, המרקם של הנשימות שאנו נושמים יכול להיפרם בשניה אחת של חוסר תשומת לב.

רק מהמבט על האף הקטן של יערה והלחיים הוורודות הבטחתי לעצמי, שלא אכעס יותר. שאעשה את הכל שלא להפוך את הבית, אם הללי מרים תשפוך את השוקו על הספה בסלון בפעם המיליון. הבטחתי לעצמי לא להשאיר אחרי שדה חרוך אם מישהו בבית לא יענה לציפיות שלי. הבטחתי לעצמי, להתמקד בעיקר, ולא בתפל. הבטחתי לעצמי לחיות את חיי ממקום של אהבה. לא לשכוח את מה שאני רואה. לא לשכוח לעולם ששום דבר אינו מובן מאליו.

יצאתי עם ליאל אל הלובי, שם חיכו לנו הבנות לטקס הפרשת החלה. קולי החל לרעוד. לא הצלחתי להתאושש ממה שראו עיני בדקות האחרונות. הדמעות יצאו ממני ללא שליטה. שמעתי ברקע את ליאל מפרישה את החלה ומבקשת מהשם רק דבר אחד "אבא, תחזיר לי את האור הביתה".

בקשה כל כך פשוטה, שעבור רובנו היא כל כך מובנת מאליה, "רק תחזיר לי את האור הביתה, אני אעשה הכל". דמעה התגלגלה על הלחי "זה רק מה שאני מבקשת ממך".

בדרך חזרה הביתה הבנתי שאנחנו תמיד נמצאים באור. כל החיים שלנו השם יתברך מאיר לנו, מדבר איתנו, מפזר לנו סימנים. אנחנו אלה שבוחרים להיות בחושך. אנחנו אלה שבוחרים להרים את היד ולכבות את המתג.

פעם שמעתי שהמילה חושך, זה אותיות שכח, לפעמים אנחנו שוכחים את עצמנו בדרך, שוכחים את האור הזה שדולק בתוכנו ורוצה רק לעשות טוב. והמסקנה הכי עצובה שאפשר להגיע אליה, היא שלשכוח זה הדבר הכי קשה בעולם. לשכוח כמה טוב לנו. לשכוח להודות על הקיים. לשכוח לומר לאבא שבשמיים, תודה על נשימה ועוד נשימה, ועוד אחת. תודה על הרגע הזה, ועל הבא מיד אחריו.

לפני שנכנסתי לישון באותו הלילה, עברתי בין החדרים, מוודאת שכולם ישנים, התעכבתי בחדר של הללי מרים, אהובתי הקטנה. האפרוח הזה שמצמיח עכשיו כנפיים ואיכשהו שופך תמיד את השוקו על הספה. וחיבקתי אותה בכל הכוח, מריחה את הבל פיה ואת נשימותיה העדינות. העברתי יד בתלתליה השחורים, וביקשתי להודות לקדוש ברוך הוא על הקיים. רק להודות. רק להודות.

לאחר כחודש שוחררה יערה להמשך שיקום בבית, שיקום שעדיין לא הסתיים, אך הוא מלא תקווה. בכל יום היא עושה עוד צעד אחד בדרך להחלמה. בדרך לרפואה שלמה.

מצבה של יערה חייה הולך ומשתפר, החיים של המשפחה נעים בין הבית ביהוד לבית החולים, אך הם אסירי תודה על הנס הזה שהם עדים לו בכל יום ויום. ליאל היתה ותישאר גיבורה בעיני, הדבקות והאמונה שלה בבורא עולם הדהימה אותי. לרגע אחד קטן היא לא חשבה להרים ידיים, ולא הפסיקה להאמין שיום אחד יערה שלה תחזור הביתה. היא ידעה שיום אחד זה יקרה. יום אחד האור שלה יחזור להאיר את הבית.

הטור נכתב לרפואת כל חולי עמ"י, ובכללם יערה חייה בת ליאל.

היכן היא מסתתרת

בס"ד

תמיד צריך להביט הצידה ולחפש אותה,

להרים כל אבן שנקרית בדרך ולבדוק אולי היא שם

להסתכל בעיניים של מי שמולנו ולהציץ פנימה, 

לא לפחד להפוך את כל סדרי העולם שגדלנו עליהם ולבדוק

היכן היא מסתתרת, היכן היא בועטת 

צריך לקרוא לה בכל הזדמנות ולא לוותר,

לבקש אותה קרוב,

לחבק אותה שלא תברח לעולם, 

לחיות אותה בכל רגע מחיינו,

לחיות את האמת.

אם תלך לאיבוד

בס"ד

כמו מגדלור, ככה התורה הקדושה,

אם הלכתי לאיבוד בתוך מים סוערים,

אם נסחפתי בתוך זרם של מים עכורים,

למדתי שעלי להרים את הראש ולחפש את נקודת האור,

לחפש את המגדלור, 

לחפש את התורה שמחזירה אותי למסלול הנכון,

מראה לי את הדרך, 

הדרך הביתה...

הדרך לאבא.

על הצד הטוב ביותר...

בס"ד

בתחנה. זיהיתי אותו מיד. בכל זאת, 19 שנה אני מגדלת אותו בצמוד אלי. המדים שלגופו היו גדולים עליו, וניכר שהוא לא טעם אוכל של אמא בשבועות האחרונים.

רוי נכנס לרכב, נותן לי חיבוק גדול-גדול שמרגיש לי געגוע של שבועיים שלמים בתוך המדבר, רחוק מטעם של בית וחמימות. רחוק מנשיקת לילה טוב. רחוק בכלל.

שמתי לב תוך כדי נסיעה כי את ראשו מעטרת כיפה. כיפה לבנה. מאותו סוג שמחלקים בארוחת ערב שבת בבית מלון, כיפה שאין לי מושג מהיכן הוא קיבל אותה.

בחרתי שלא לומר מילה, לא יודעת אם זו גחמה של רגע, או תוצר של מפגש אקראי עם צדיקים שעצרו אותו כדי להניח לו תפילין. ארשת של התרגשות היתה על פניו האדומות, "החלטתי שאני לא מוריד אותה ממני", והצביע לעבר ראשו, "אני מניח תפילין כל יום, אמא", קולו רעד "מתפלל שלוש תפילות ביום ומרגיש שהשם איתי".

הרגשתי מחנק. כמה שנים חיכיתי לרגע הזה, כמה שנים של תפילות בדמעות. כמה שנים של חלות מתוקות נאפו כדי שאזכה ליום הזה, ועכשיו כשהיום הזה הגיע נאלמתי דום. "אני רוצה לחזור בתשובה", ירה לעברי, ולא הייתי בטוחה שהוא מודע למה שהוא אומר.

הדרך הביתה עברה על שנינו בהרהורים, "אתה מבין מה זה אומר, בן?" שאלתי בלי להמתין לתשובה "זה לא פשוט לחזור בתשובה בעולם הזה שאנו חיים בו, זה מורכב מאוד".

רוי נע בחוסר נוחות בכיסאו, ניכר היה שהוא מרגיש החלטי מאד בדרכו החדשה "אני מרגיש חזק, אמא. יש כאלה שכל הזמן מנסים ללעוג לי ולהוכיח לי כמה שאני טועה, אבל יש גם כאלה שהם בצד שלי ושואלים הרבה שאלות. מה שלא יהיה, אף אחד לא ישבור אותי".

הייתי בטוחה שאני מכירה את הבן שלי מלפני ולפנים, אך מסתבר שטעיתי. טעיתי בגדול. לא שיערתי בנפשי שהוא כבר החל את ההתמודדות שלו עם הסביבה. לא השכלתי להבחין כמה עוצמות יש בו שכבר בגילו הצעיר הוא מוכן לעמוד קבל עם ועולם, וברחל בתך הקטנה לשים כיפה ולהצהיר "יש בורא לעולם, ואני בוחר בו".

לא ידעתי מה התחולל בליבו של בני שגרם לו להתעורר. בדיוק כמו שאמא שלי לא ידעה מה התחולל בתוכי שעה שקיבלתי על עצמי עול מלכות שמיים. זו דרכו של מלך המלכים להסתיר מאיתנו פיסות מידע ולהחביא אותן אצלו. אם אתעמק במחשבה אגיע למסקנה כי גם אני לא יודעת להניח את האצבע על המנגנון הספציפי שהתעורר אצלי יום אחד, וכנראה שלעולם לא אדע.

הרגשתי שמחה מהולה בפחד לאור הבשורה המרעישה, השמחה היתה מובנת מאליה. ידעתי שאם רוי ישכיל לבחור בדרך של תורה ומצוות, מובטח לו גן עדן כבר בעולם הזה. לחיות חיים תורניים זה לצקת תוכן ומשמעות פנימית לכל ההוויה שלו. מובטחת לו חוויה מרגשת לנצח נצחים.

עם כל השמחה שעלצה בי, משהו ניקר בתוכי ולא הרפה, חשש גדול ששינה צורתו לפחד החל לכרסם כמו תולעת חרוצה. לפחד הזה קוראים דאגה. אני מודאגת כי הייתי שם. אחרי חמש שנים של התחזקות אני יודעת מה צפוי לו בתקופה הקרובה.

כל חוזר בתשובה יודע לספר על מבחני האמונה הקשים, על הניסיונות הבלתי נגמרים שהם מנת חלקם. כל מתעורר בראשית דרכו יצטט בעל פה את מבחני הסיבולת ומבחני העמידות שהיה צריך לעבור כדי להוכיח לעצמו וליוצרו שהוא פה כדי להישאר.

לא יכולתי שלא לתאר בפניו את צעדי הראשונים בעולמו הרוחני והמתוק של השם יתברך. איך פעמים רבות הייתי נושאת את עיני לשמיים ושואלת את בורא עולם כיצד זה ייתכן שדווקא עכשיו כשאני הולכת בדרכו, יותר קשה לי. כיצד זה ייתכן שסוף סוף כשאני משתחררת מהכבלים של חיי ההבל הכל מתבלבל לי.

איך קורה שברגע שהחלטתי לשנות את החיים גיליתי שכל העולם הכריז עליהום נגדי. איך זה אפשרי שכולם ללא יוצא מן הכלל ביום בהיר אחד מתייגים אותי כלא שפויה, כמי שהשתגעה ממש לאחרונה. למה זה פתאום כל החיים שלי מתהפכים כמו גלגל ענק בלונה פארק, ואם לא אחזיק חזק בשתי הידיים פשוט אפול, שלא לומר אתרסק.

סיפרתי לו על הימים שבהם הייתי על סף ייאוש וכמעט זרקתי הכל, אף אחד לא באמת הכין אותי לכל העבודה המפרכת הזו. לא השכלתי להבין שמלכו של עולם רוצה שאגרד את התחתית ואשב לשיחת צוות עם עצמי בכל יום מחדש ואבין איפה שגיתי.

הודיתי בפניו שאני מפחדת. מפחדת עליו. גלוי וידוע לפני שאין הנחות למי שחוזר בתשובה, אין הקלות במס ואין מבצעי סוף עונה. יש עבודה, והיא עבודת שורש מעמיקה. עבודה שמוציאה ממך את הטוב ביותר ולא תמיד בדרך שתמצא חן בעיניך.

העבודה הזו מכניסה אותך לתוכנית אימונים שבה אתה תזיע ותתאמץ אבל תלמד מהרבנים הטובים ביותר שעברו את אותו הדבר בדיוק. העבודה הזו מקנה לך ערכים ומיומנות שלא תמצא בשום מקום אחר. העבודה הזו תיתן לך אושר ודעת לכל החיים.

תורת השם זה הבית. בית חם שיש בו מקום לכולם. אין מצליחים ואין נכשלים, אין טועים ואין נופלים. הבית הזה פתוח לכל מי שמבקש לחיות אמת, לכל מי שרוצה למלא שליחותו בעולם הזה.

"הדרך לא תמיד תהיה קלה בן, אך רק הטובים ביותר נשארים בה", הישרתי מבט לתוך עיניו, "מדינות שלמות יכולות להילחם, לעשות מעשים הרואיים, לכבוש ארצות, להפיל מדינות, אך הגבורה האמיתית היא ברוח, הגבורה האמיתית היא בלב".

"ישנם אנשים שכל חייהם מחפשים לעשות משהו שישאיר חותם בעולם, להוכיח לכולם כמה כח יש להם, שלא לדבר על השפעה. אותם אנשים לא מבינים שהכי קשה זה לעשות משהו נגד התנועה, נגד החברה, נגד עצמך. לעשות מעשה עבור משהו שהוא נשגב ונעלה ממך".

בטוחני שיבוא היום והוא יבין על מה דיברתי "אחרי שב"ה תעבור את מחנה האימונים בהצלחה, רק אז תרגיש על בשרך את ההארה המדהימה שבעצם הכל כולל הכל נועד כדי לחשל אותך ולהצמיח אותך לתפארת. לאט לאט אתה תבחין שהפכת להיות אדם טוב יותר וכל אלו שלגלגו עליך יבואו לבקש את עצתך. אם תלך עם האמת ללא חת דבר לא יעמוד בפניך. אם לא תוריד את העיניים מהמטרה תראה איך השם יתברך יקיים את הבטחתו מקדמת דנן ויישא אותך על כנפי נשרים, היישר אל הארץ המובטחת

הפחד שחשתי החל לפנות את מקומו לאהבה, אהבה לבוראי ואהבה לבני. "תוכל להגיע להישגים גדולים אם רק תרצה בכך, אך בקשה קטנה לי אליך". עיניו הביטו בי בשאלה. "תעשה את זה בהדרגה, אל תרוץ קדימה בלי מחשבה, תצעד בחכמה. תיקח נשימה ארוכה בין שלב אחד למשנהו".

רוי חייך ונתן לי חיבוק ארוך "אל תוותר לעצמך, בני היקר. צא לדרך שכבר קוראת בשמך. המלאכים של השם הצטוו לשמור אותך בכל אשר תלך. אל תתרגש מלשונות שיצליפו בך או מחברים שיתרחקו ממך. אל תתפעל ממכשולים או מרגעי עייפות כבדים. תעשה את הכל הכי טוב למען תשחק ליום אחרון ותמיד תזכור שאתה זה שנמצא בצד הנכון. תמלא את שליחותך על הצד הטוב ביותר עם הרבה שמחה על הזכות העצומה שנפלה בחלקך".

תגובת ה'חפץ חיים'

בס"ד

רבי ישראל מאיר הכהן זצ"ל, הקרוי ה'חפץ חיים' יצא בלווית רב אחד למסע לדבר מצווה. בדרכם סרו לפונדק כדי לסעוד את לבם. בעלת הפונדק זיהתה מיד את שני האישים, הושיבה אותם ליד שולחן מיוחד ודאגה שישרתו אותם כראוי.

כאשר סיימו השניים את הסעודה, ניגשה אליהם ושאלה: "כיצד מצא חן בעיניכם האוכל שלי?" "טוב מאד", השיב ה"חפץ חיים". "ומה אתם אומרים?" פנתה אל הרב השני. תשובתו לא איחרה לבוא: "די טוב, אך היה מלוח מדי".

שמעה זאת האשה ומיד פנתה לעבר המטבח. ה'חפץ חיים' החוויר והיה נסער מאד. "אינני יכול להאמין! כל ימי נמנעתי מלדבר ומלשמוע לשון הרע, מדוע איפוא אירע עתה ששמעתי דיבורי לשון הרע? באם הייתי יודע זאת מראש, לא הייתי יוצא לדרך".

בראות הרב את תגובת ה'חפץ חיים', נבהל: "וכי מה אמרתי בסך הכל, מה היה נורא כל כך בדברי? אמרתי שהאוכל היה טוב, ורק הוספתי שמן הראוי היה להפחית מעט מלח!"

"אינך יודע להעריך כראוי את כוחן של מילים", השיב ה'חפץ חיים' בקול בוכים. "יתכן והטבחית הינה אלמנה עניה הזקוקה לעבודתה. בגלל דבריך, בעלת הבית תאשים אותה שהאוכל היה מלוח. כדי להגן על עצמה, תכחיש האלמנה העניה את דבריה ותאמר שהיא לא שמה מלח, ואפילו טעמה את המאכלים לפני שהגישה אותם".

"ואז", המשיך ה'חפץ חיים' ואמר, "בעלת הבית תאשים אותה בשקר ותאמר לה: "האם הינך 'חושבת שהרבנים שקרנים?! את היא זו ששיקרת!" הן תתווכחנה, ובעלת הבית תתרגז עד כדי כך שהיא תפטר את המבשלת המסכנה, והיא תשאר מחוסרת עבודה".

"ראה נא לכמה עבירות גרמת" הוסיף ה'חפץ חיים': דיברת לשון הרע, גרמת לבעלת הבית ולי לשמוע לשון הרע, גרמת לבעלת הבית לחזור על דברי הלשון הרע בפני המבשלת, זהו כבר חטא של רכילות, גרמת שהטבחית תשקר, בגללך ציערה בעלת הבית אלמנה וגרמת לריב בין אנשים".

משסיים ה'חפץ חיים' את דבריו, אמר הרב בשקט: "דומני שיש כאן גוזמה גדולה! לא יתכן שהמילים שאמרתי יגרמו לכל זאת!"

"הבה נלך למטבח וניווכח".

בפתחם את דלת המטבח, הבחינו בטבחית, אשר עמדה כשהיא מוחה דמעות מעיניה. הרב החויר, חש אל הטבחית, התנצל על הנזק והצער שנגרמו לה, והתחנן בפניה שתסלח לו. לאחר מכן פנה אל בעלת הבית וביקש בתחינה שתסלח לטבחית ותניח לה להמשיך בעבודתה. ואף תשלום הציע לה, ובלבד שלא תפטר את הטבחית.

בעלת הפונדק היתה אשה טובה ונדיבה: "בודאי, בודאי", אמרה, "המשך עבודתה אצלי אינו מוטל בספק. רק רציתי שהיא תדע שצריכים להיות זהירים. היא טבחית מעולה, והיא אכן תשאר במשרתה".

מלך הרחמים

בס"ד

טהר לי את הלב לעבודתך מלך הרחמים,

שלא יהיו בי נגיעות אישיות

שלא יהיו בי רצונות

שאינם עולים בקנה אחד עם רצונך.

תן לי את היכולת להבדיל בין התפל לעיקר,

בין המתוק למר,

שאתבטל לחלוטין בפניך

ואהרהר בכל יום בגבורותיך

זכיני לקיים את דבריך בתמימות

שלא אהרהר אחר חוקיך בקלות

שאראה בכל מה שאפגוש את השגחתך

ואת כבוד הדר מלכותך.

ללמוד לעוף...

בס"ד

כשמלך מלכי המלכים דוחק אותך אל קצה גבול היכולת שלך,

אל תחשוש,

מה שיקרה הוא אחד משני הדברים, 

או שהוא יתפוס אותך כשתיפול,

או שהוא ילמד אותך לעוף...

לבקש אמת

בס"ד

לבקש אמת, זה לחיות בידיעה שאתה לא יודע דבר,

שאין לך הבנה קלושה בהשגת העולם,

לבקש אמת זה לחיות בהתבוננות מה החלק שלך בזה היקום,

היכן עובר הקו שמפריד בין החלקים, אם בכלל,

לבקש אמת זה להעריך את המתנות שנתן לך הבורא יתברך

ולדעת להתרגש מהן כל יום מחדש...

לבקש אמת זה להבין שאתה יהודי ויש לך תפקיד,

שליחות קדושה ומחייבת מאין כמוה,

לבקש אמת זה לחיות בהודיה על כל נשימה 

ועל נשמה שנחצבה מבוראה,

ולא רחוק היום שהיא תשוב לכור מחצבתה...

מיתרי הניגון

בס"ד

המנגינה הזאת, העילאית כל כך, נשמעת מקצה העולם ועד סופו,

מנגינה שהשם יתברך מחיה איתה את העולם, מחיה את כולם,

ואני, הקטנה, רק כלי אחד ממליארדים שמרכיב את ניגונה,

ככל שאכוון את מיתרי הניגון של נשמתי לקצב הבריאה,

אוכל להיות חלק אחד מהשלם.

חלק אחד מהשלם והמושלם,

חלק אחד מהמנצח על התזמורת,

אדון כל העולם.