בס"ד
כל כך כאב לי
הלב לראות את הסמס שלה, מסכם את הדיון בינינו במשפט שמחזיק בתוכו את האמת שלה.
"אין לי מחילה על מה שעשיתי, לכן אני נענשת". רק מלקרוא את המילים האלה,
ליבי יצא אליה. מבקש להניח תחבושת על הפצע, שאולי עבורה לא יגליד לעולם.
את אסתר
הכרתי בימים שבהם טיילתי הרבה בווצאפ, ואיכשהו בדרך לא מקרית כלל, הכרנו, ודי מהר
הפכנו להיות חברות. תמיד ידעתי שיש לה אבן בגודל של מדבר סהרה שחוסמת לה את קנה
הנשימה, בדיוק בזמן שהיא מבקשת לקחת לעצמה נשימה עמוקה במיוחד.
אם היא לא
היתה גרה בקצה השני של הארץ, יש סיכוי שהייתי מניעה את האוטו ונוסעת עד אליה, נוסעת
רק בשביל לתת לה חיבוק מועך ואוהב. ורק בשביל להביט לתוך העיניים המדברות ולומר לה
"די". הגיע הזמן להפסיק.
רציתי לבוא
עד אליה ולהסביר לה שבעבודה הרוחנית שלנו ביקום הזה, אין טעם להלקאה עצמית. אין
טעם להתייסרות כואבת שמנקרת לך בנשמה כמו תרנגולת חרוצה. אין על מה להלין על עצמך
שאתה לא מושלם, שאתה לא מסוגל לעשות את הדבר הנכון.
הייתי שם
בעצמי. יותר מידי פעמים ביקרתי במחוזות של המצפון האישי שלי. יותר מידי פעמים
ביקשתי לנסוע אל ארץ רגשות האשמה וקניתי לי כרטיס לכיוון אחד. יותר מידי פעמים לא
רציתי לחזור משם. היה לי נעים להתבוסס בבוץ של עצמי, שאוכל להאשים אותי ותו לא.
המקום הזה
שנקרא רגשות של אשמה הוריד אותי הרבה פעמים למקום כזה עלוב שלא האמנתי שמגיע לי לחיות
אחרת. לא האמנתי שיש מקום אחר שיהיה מוכן לקבל אותי כמו שאני. כמו שאני באמת. לא
שיערתי בנפשי שיש לי מקום בעולמו של השם יתברך.
ניסיתי להבין
למה תמיד יש בי את הרצון להיות מושלמת, רצון להוכיח. להראות שאין מצב שאעשה
טעות. שחלילה לא אפגע באף אדם. והבנתי
שאין כזה דבר להיות מושלם. פשוט אין. יש כוונות מושלמות, יש רצונות מושלמים, אבל
מכאן ועד לעובדה שבדרך לא ייפגע אף אחד, אין תעודת ביטוח.
כשיהודי חוזר
בתשובה השם יתברך אינו חפץ שעברו ירדוף אחריו. הוא אינו חפץ שתשאר נטוע בקרקע ורק
תביט לאחור. אם הוא סולח לך, אין לך את הפריווילגיה שלא לסלוח לעצמך. אתה לא יכול
לתת לרגשות האשמה להמית בתוכך את תאי הדם הלבנים עד שתיגמר לך מערכת החיסון.
לילות שלמים
התהפכה לי הבטן על מעשים לא ראויים שעשיתי, על פצעים שפצעתי, על לבבות רכים ששברתי.
לילות ארוכים וקשים מנשוא של נדודי שינה. לילות שלא קידמו אותי לשום מקום. לילות
שבהם הבוקר האיר בסופו של דבר. השמש חזרה אלי, מבקשת ממני להמשיך הלאה.
ניסיתי
להרכיב את הפסיפס העדין של חיי מחדש. לחבר את החלקים המפוזרים של נשמתי שהלכו אי
שם, למקום של גוונים דהויים, לימים אפורים של חוסר דעת והבנה איך לאסוף את עצמי. היה
לי קשה למצוא את החתיכות החסרות ולחבר אותן מחדש.
באיזשהו שלב,
הרגשתי עייפות גדולה. שגרמה לי להבין שבעצם הקדוש ברוך הוא הוריד אותנו לעולם של
טעויות, עולם של תיקון, עולם שבו המתנה הגדולה ביותר שקיבלנו ממנו זאת התשובה.
תשובה שבה אתה חייב למצוא את הכוח בעצמך שיתן לך להמשיך הלאה. למצוא את הנקודה שבה
אתה מבין שצריך לשחרר.
אבא רוצה
שנסלח לעצמנו, כי רק ככה אפשר להמשיך בבנית הזהות הרוחנית שלנו. רק לאחר שניקינו
את השטח, ורוקנו את מה שמכביד לנו על הלב, נוכל להתעלות ולקבל את עצמנו, ואולי גם
לחזור באמת בתשובה ולאהוב את הדבר הזה שנקרא אני. לאהוב ללא תנאים מקדימים. מותר
לנו.
אחרי הרבה
זמן שגרתי בארץ רגשות האשמה כתושבת מן המנין, החלטתי לקנות לעצמי כרטיס חזרה.
התגעגעתי הביתה. רציתי אותי. רציתי לחזור לרגעים של חיוך ושמחה, לרגעים של ילדה
קטנה, שלא ממשיכה לכעוס על עצמה. לא ממשיכה להתעסק בעבר שהיה, עבר שפשוט עבר.
התגעגעתי
לאמת הזאת שנולדתי איתה. לאמת הזאת שכולם מחפשים אותה, האמת הזאת שכולם רודפים
אחריה בתוך נקיקי סלעים, במסעות משונים לארצות אבודות, במסעות של נדודים. התגעגעתי
לאדם שהכי קרוב אלי. התגעגעתי לרונית. רונית כמו שהיא. בלי מטען רגשי.
בזמן שעליתי
על הרכבת שתחזיר אותי הביתה, יכולתי להרגיש שהעבר שלי או בעצם של כולנו, הוא סוג
של נחל שרק זורם אל הים, ואנחנו רק טיפה קטנה בים הזה של החיים, טיפה מלוחה של ים
שאין לו התחלה ואין לו סוף. ים של אהבה אינסופית שמכילה אותנו ואת השגיאות הגדולות
שהן חלק בלתי נפרד מאיתנו. ים שמגלה את עצמו ואת האמת שלו, בקצב שלו.
ברור לי שלא
אוכל לשנות את העבר, ולא אוכל להחיותו ולבקש ממנו בכל רגע נתון שיסלח לי, כי בעצם
הוא זה שבנה אותי, והניח עבורי את אבני היסוד לחיים טובים יותר. נשאר לי רק לחבק
אותו, ולאסוף את מה שהוא משליך לעבר החוף. יחד עם הצדפים, ששומרים בתוכם סודות.
ועכשיו, אחרי
שהנחתי את מקל הנדודים מאותה ארץ רחוקה, אוכל לחייך סוף סוף, אוכל לנשום לתוכי
אוויר נקי. אוויר שמגיע אחרי הגשם ומותיר אחריו לחות רעננה שנאספת עיגולים עיגולים
על העלים, אוויר של השלמה מתוקה. אוויר שמפיח בי נשימות של התחלה חדשה.
