בס"ד
ישנם אנשים שמחפשים מקום בטוח. מחפשים פתרונות יצירתיים לחדרים
ממוגנים, בודקים אפשרויות לשכלל את הבטחון האישי של כל אחד מאזרחי מדינת ישראל.
שלא לדבר על מציאת דרכי מילוט במקרים של רעידת אדמה.
כל פעם אני מופתעת מחדש כמה אנרגיה משקיעים בשיפור המערכות הללו. כמה
כסף וזמן. כמה משאבים ודיבורים מיותרים, וכל זאת בכדי להרגיש בטוח. בכדי להרגיש
שאני לא פגיע.
מרבית שנותיי הייתי עסוקה בלבנות חומה בצורה, חומה שבנויה היטב. כזאת
שתתן לי ולו תחושה קלה ביותר של שלווה. שתתן לי רגעים של הגנה.
ברגע אחד קטן של אמת. כשהצצתי פנימה לתוך עצמי גיליתי שרוב ההחלטות
השגויות שקיבלתי בחיי נבעו מהצורך הזה לחוש בטחון. מהרצון לוותר על תחושת הפחד
הבלתי נגמרת שהופיעה בחיי חדשות לבקרים.
כשמחוגי השעון עצרו את הזמן עבורי, הבנתי שאני יותר מידי מפחדת. מפחדת
ממה יגידו, מפחדת ממה יחשבו. מפחדת מבדיקת הדם האחרונה.
מאד פחדתי לשאול את עצמי שאלות, שלא לדבר על זה שלא הייתי מסוגלת
להתמודד עם התשובות. פחדתי מהחיים עצמם יותר מהמוות. פחדתי ופחדתי, עד שהרגשתי
שאני חייבת לעבור לגור בחדר ממוגן. בחדר שיעלים לי את כל הפחדים כולם.
חיפשתי אחרי מקום כזה מיוחד. מקום שבו אוכל לברוח אליו מדרך ארוכה. מקום
שירגיש לי כמו בית. בית עם ריח של כרית ושמיכה לבנה, ומרק מהביל שאמא מכינה.
ובכל פעם שהפחד יתחיל לשלוח אלי זרועות, וירצה לתקוע יתד בתוך הלב,
תהיה לי כתובת. יהיה לי היכן להניח את הראש. ולא מדובר בממ"ד או במקלט
ציבורי. רציתי משהו הרבה יותר מוחשי. משהו הרבה יותר אמיתי.
חיפשתי כל החיים אחרי הבית הזה, אחרי המקום שיהיה לי למפלט. צעקתי
בקולי קולות אם מישהו מכיר, אם מישהו יודע, אם למישהו יש את הכתובת של הבית ללא
פחד. אם למישהו יש את הכתובת של הבית שמניחים בו את מקל הנדודים.
חיפשתי וחיפשתי ולא ידעתי שזה כל כך קרוב. שזה בהישג יד. ואפילו אין
צורך להרחיק עד לארץ רחוקה, ואין צורך לבקש עזרה מהעוברים ושבים. צריך רק להקשיב
למי שקורא לך מבפנים. ומבקש ממך להיכנס פנימה. לתוך הלב. לתוך הנשמה. ולגלות את
המקום הכי בטוח בעולם.
ובמקום הזה, הבלתי נגמר, מצאתי שהפחדים פינו לאט את מקומם, והספקות
עברו לגור מעבר לגדר. וזה לא משנה מאיפה באתי, ובאיזה דרך בחרתי לחזור. תמיד יהיה
לי שם מקום להניח את הראש. ואדע שמצאתי את המקום הכי בטוח בעולם. כי אין מקום בטוח
בעולם כמו הכתף של אבא. אבא שבשמים.
