את שאהבה נפשי

בס"ד

בקרן הרחובות של חיי המעטים,

ביקשתי את שאהבה נפשי,

ביקשתי ולא מצאתיו...

ניסיתי להרכיב את הפסיפס העדין של חיי מחדש.

לחבר את החלקים המפוזרים של נשמתי שהלכו אי שם,

למקום של גוונים דהויים,

לימים אפורים של חוסר דעת והבנה.

לצאת לחיפוש

בס"ד

פעם הייתי בטוחה שהמושג לחזור בתשובה מצביע על חנות בגדים שנמצאת אי שם באזור בני ברק, בואכה בית הכנסת לתפילת מנחה, וכלה בלאכול חמין בשבת.

לא שיערתי לעצמי שזאת רק הפסיעה הראשונה. לא חשבתי שהעבודה הקשה נמצאת עוד לפני. לא תיארתי לעצמי שהעבודה האמיתית אומרת לי לצאת לחיפוש. לצאת לגלות את האבן הכי יקרה בעולם. לגלות את הנשמה שלי.

באותם הזמנים נשגב היה מבינתי שעלי בעצם למצוא את הכנפיים העדינות שלי ולבדוק איך זה שעד עכשיו הן שכחו להמריא. איך זה שעד עכשיו הן הסכימו להיות מונחות על הקרקע. איך זה שלא ידעתי על קיומן.

לקח לי קצת זמן וגם כמה דמעות עד שהתחוור לי יום אחד שזה מתחיל שם. בדיוק שם. באותו הרגע ששמתי את הכיסוי ראש. באותו הרגע ששמתי חצאית וחולצה צנועה. באותו הרגע המסע שלי יצא לדרך.

כמה מנחם היה להבין שהמסע הזה בעצם לא נגמר בחיצוניות. המסע הזה לוקח אותך לבדוק את גבולות היכולת הגשמית שלך. את המרחק המדויק בין השכל ללב. המסע הזה מוציא ממך את הטוב ביותר שיש לך. את הטוב ביותר שהקדוש ברוך הוא נטע בך.

יש לי תחושה שאנחנו חסרים בהבנה שצריך לדעת ליהנות מהדרך. מה יותר מהנה מהעובדה שאתה יודע שבסוף כל השאלות, בסוף כל הפחדים. בסופם של כל פעימות הלב שמזכירות לך איפה בדיוק  החולשות שלך, תמצא את שאהבה נפשך. תמצא את אבא. אבא שלך. שמחכה בפתח. מחכה רק לך.

חשוב שלא נשכח ליהנות מהתהליך. ליהנות מהאהבה האינסופית. אפילו שהאהבה הזאת מגלמת בתוכה שוליים ברורים, אפילו שיש לה הנחיות, אפילו שיש בה מניעות שלא תמיד נשמעות הגיוניות. בדיוק שם טמונה האהבה. מתוך הגבולות והאיסורים של החומר אפשר למצוא את החופש שנמצא ברוח.

בכדי לגלות את היופי של המסע המופלא הזה אנו מחוייבים להיות טוטאליים. להיכנס למים ולא להשאיר שערה אחת בחוץ. אומר הרבי מקוצק זצ"ל על הפסוק "השמר לך מעלות להר ונגוע בקצהו". שתיזהר לך רק לקחת חלק מההר. אם עלית כבר להר. אם עלית להר סיני, לאותו הר שקיבלנו בו את התורה. תכבוש את כולו. אל תיקח רק חלק.

הפרשנות המדהימה של הרבי מקוצק צריכה להיות נר לרגלינו. עלינו להישמר מלקחת רק חלק מהתורה. להישמר מנגיעות חטופות פה ושם. אם כבר זכינו לצאת לדרך. כדאי לסיים אותה. כדאי להגיע לקו הסיום אחרי שכבשנו את ההר כולו.

ללכת

בס"ד

גם כשהפצעים פתוחים,

והרגליים כואבות כל כך מדרך ארוכה,

צריך להמשיך ללכת,

להמשיך לצעוד.

להביט לצדדים ולחפש את אותם מתנות

שיתנו לנו כוח.

שירוו אותנו כמו מים על אדמה יבשה

ויחזירו לנו את אותה נשמה אבודה.

יום אחד

 בס"ד

כמה קשה לתפוס בשכל אנושי שיום אחד זה יגמר. יום אחד אצטרך להמשיך הלאה. אצטרך ללכת למקום אחר. למקום שטיפות הגשם כבר לא ירטיבו את הרחוב. 

יום אחד יהיה מי שילחש לי באוזן שהגיע הזמן להשאיר את הכל. הגיע הזמן לעזוב את מה שאני אוחזת בשתי הידיים. להניח מאחורי את אוסף ההתלבטויות שצעדו איתי לאורך הדרך. להניח מאחורי את הכאבים שהיו שם תמיד והזכירו לי שהשגרה זה דבר מבורך.

להשאיר מאחורי את העננים שמתפזרים והאביב שמתעכב לו השנה. להשאיר את הפחד האמיתי שלא הצלחתי להבין אף פעם את הדבקות שלו בי, ואת השאלות שהגיעו בעקבותיו.

כמה קשה לעכל את העובדה שיום אחד אתה סוגר דלת אחת ופותח אחרת. ורק המחשבה על זה מטלטלת ומשליכה לעברך תחושה של סוף. סוף של חיים. זהו, הגעת לקצה.  

ניסיתי להשתעשע במחשבה מה מרגישים. מה מרגיש אדם שבזה הרגע חוצה את הקווים ועובר דרך הקירות. עובר את מחסום הפרידה ועובר לגור בארץ שהרוח נושבת שם ללא הפסקה.

במעט הזמן שיצא לי להכיר את עצמי, בטוחני שתלווה אותי תחושה של פספוס. תחושה של החמצה. החמצה על עוד דבר אחד קטן שלא הצלחתי לעשות. על עוד משהו אחד קטן שלא הספקתי לומר.

החמצה על עוד חיבוק אחד קטן שלא נתתי, ועל עוד רגע אחד של סבלנות שלא הקדשתי. החמצה על שבחרתי במה שנוח, במה שמתיישר עם מה שדומה לי. ורק לי.

החמצה אחת ענקית שלא שמעתי את הנשמה שקוראת בשמי. שומעת את מה שהיא אומרת. את מה שהיא מבקשת ממני לבחור. את מה שהיא מבקשת ממני לשיר בקולי קולות.

החמצה על שלא הקדשתי מספיק זמן, ולא נתתי יותר ממה שצריך. החמצה על רגעים שהלכו להם לאיבוד מבלי לשים לב לכל מה שמתקיים סביבי. לכל מה שקיים עבורי.

החמצה על כך שהחיים עברו להם לידי, מבלי שעשיתי את הבחירות הנכונות. מבלי שהיה לי זמן לבכות את הטעויות.

קשה לעזוב בתחושה שלא באמת עשיתי את הכל. שוויתרתי לעצמי. שהרמתי ידיים ברגעים הכי מאתגרים. שהפסדתי מראש במלחמה על החיים.

לא הייתי רוצה לסגור את הדלת מאחורי בידיעה שהשארתי חלל פנוי. שהשארתי בעולם הזה עוד צעקה שלא זכיתי להוציא מהלב. עוד הרהור של תשובה.

לא הייתי רוצה להמשיך הלאה בידיעה שעדיין לא ניקיתי את הלב. שיש בתוכו עוד לחלוחית של קנאה, של חוסר התפשרות, של הקפדה. כשעדיין יש בו נגיעות של גאווה.

כמה קשה לתפוס בשכל אנושי שיום אחד הכל יגמר. יום אחד אצטרך להמשיך הלאה. אצטרך ללכת למקום אחר. למקום שטיפות הגשם כבר לא ירטיבו את הרחוב.