תשובתי - טור לראש השנה - לא לפספס !

  בס"ד

 

בכל פעם שאני חוזרת בלילה מאוחר אני ניגשת לחדר שלה. מבקשת לחבק אותה. לחבק חזק. להקשיב לנשימות הקטנות שלא מרגישות את הנוכחות שלי. שלא מרגישות את הדמעות.  

בכל פעם שאני מחבקת אותה אני מרגישה את הלב שלי דופק. מרגישה את הלב מחסיר פעימה.  מחזיר אותי לימים אחרים, ימים שבהם לא הכרתי את הריח, ימים שבהם לא הכרתי את הניחוח הממכר.

בכל פעם שאני מחבקת אותה אני מרגישה את הרחמים האינסופיים. אני מרגישה את העדות לרחמים של השם. אני מרגישה את הרחמים שלא נגמרים.

לא מזמן אמרתי לה, לבתי הקטנה, הללי, שהייתי צריכה לקרוא לה "תשובתי". הייתי צריכה לקרוא לה תשובה. כי מבחינתי היא הניצחון הקטן שלי. היא הילדה הקטנה שמזכירה לי שהקדוש ברוך הוא מוחל וסולח. היא זאת שמזכירה לי שתמיד ישנה הזדמנות חוזרת. היא זאת שמזכירה לי שאף פעם לא באמת נסגרת הדלת.

ברור לי לגמרי שעדיין לא חזרתי בתשובה. או שהצלחתי איכשהו לחצות את הקווים. ברור לי שעוד לא הצלחתי להצמיח את הפרחים שדרכתי עליהם כמה שנים קודם לכן.

ברור לי שאני עדיין באמצע הדרך. שאני עדיין במעלה הגבעה. שאני עדיין מבררת לעצמי את הנפילות ואת העקבות שהשארתי אחרי בחולות. עקבות של רגליים שרעו בשדות של זרים. רגליים שרעו בשדות של אחרים.

לפעמים יש בי תחושה שאולי אף פעם לא אצליח לעשות את הבלתי אפשרי. שאולי לא אצליח להשתנות באמת, שאולי לא אצליח להדביק את הפער הגדול שנוצר.

זה תחושה שלא עוזבת אף פעם. זאת תחושה שמלווה אותי די הרבה שנים ומחזיקה לי את היד  מהרגע שאני קמה בבוקר. משאירה אותי להתמודד עם ההשלכות. להתמודד עם התוצאות. עם המציאות העכשווית.

מציאות שאף פעם לא למדתי איך חיים איתה באותו החדר. איך חיים איתה באותו הבית. מציאות שאף פעם לא למדתי איך חולקים איתה את אותו הלב. אותו הלב שמסרב לקבל תנחומים.

אותו הלב שלא מפסיק להתגעגע. אותו הלב שלא מפסיק להרהר בתשובה. אותו הלב שבוכה על איבוד של ימים ועל חוסר הידיעה. לב שבוכה ומבכה על חוסר ההבנה.

אני עדיין לומדת את השפה הנסתרת. את הדיבור הנכון. המדוייק. אני עדיין לומדת להקשיב לנשמה. להקשיב לכאב. לחולשה. אני עדיין מגששת באפלה ומנסה למצוא את ההרהורים של התשובה שיחזירו אותי הביתה. שיחזירו אותי לחוף מבטחים. שיחזירו אותי למנוחה.

"תשובתי", הייתי צריכה לקרוא להללי הקטנה. תשובה שהיא כולה מתנה שניתנה. מתנה שקיבלתי  אחרי שראיתי את השמיים בפעם הראשונה. אחרי שהבנתי שיש משהו אחר שמניע את העולם. אחרי שהבנתי שאני רוצה את הקירבה.

החיבוק הזה הוא העדות הכי נאמנה. הכי חותכת. הכי מכאיבה בבטן הרכה. חיבוק שכולו שמחה עצומה. חיבוק שאיתו אני מגיעה לראש השנה.

 חיבוק שאיתו אני נותנת את הדין על מה שעשיתי ועל מה שלא עלה בידי. חיבוק שאיתו אני נותנת את הדין על מה שהתרתי ועל מה שאסרתי, על חוסר תום הלב שיש במעשיי ועל השאריות של העבר שעדיין מנקרות בראש ולא נותנות מנוח.

חיבוק שאיתו אני נותנת את הדין בהכנעה גמורה, ובכריעה של ברך. חיבוק שאיתו אני נותנת את הדין בהרכנת של הראש על ההחלטות שמתקבלות, חיבוק אוהב שכולו מטפטף מדמעות.

ועם החיבוק הזה אני מבקשת לומר תודה. אני מבקשת ללחוש את ההודיה. הודיה על ההזדמנות היקרה שקיבלתי. הודיה על האפשרות להיות חלק קטן מהמסע. חלק קטן מהמסע המרתק ביותר בעולם שנקרא תשובה.

 

 

 

 

 

 

ימים של סליחות

 בס"ד

רוח של ימים נוראים מנשבת ברחובות העיר, דואגת ללטף את פני בעקשנות. יכולתי לחוש את צמרמורת היראה מחלחלת במעלה גבי. מחלחלת בעקביות בנבכי נשמתי.

בימים אלו נצטוויתי לפשפש במעשי, במחשבותי, וברצונותי הסמויים ביותר. נאלצת בכל רגע לגייס את כל כוחות הנפש ולהביט לעצמי בתוך הלבן של העיניים, ולומר את מה שלא העזתי עד כה.

לומר את הכאב הבלתי נתפס ובודאי לא הגיוני לכל בר דעת. לומר מילים ואותיות צרורות שמנוגדות לכל מה שמצופה ממני, לומר מילה אחת ויחידה. סליחה.

סליחה במובן קצת אחר של המילה, במובן קצת שונה מהמקובל. סליחה שהגיעה אחר שנים רבות של התפכחות ותשובה, אחרי דרך מייגעת וארוכה של התבוננות אמיתית על החיים.

הסליחה שאני מבקשת לומר אינה סליחה מהמשפחה, מהילדים או מבעלי היקר, הסליחה שאני מבקשת אינה מחברותי החביבות או מהבוס בעבודה. הסליחה שלי נועדה לרכז לתוכה את כל מה שטעון תיקון ושינוי בחיי, את כל מה שלא הצלחתי לדאבוני להבין בעבר.

זו בקשת סליחה פשוטה ביותר, שזועקת בקול רם את מה ששנים היא צופנת פנימה, חונקת בחובה אמת אחת פשוטה. זו בקשה של סליחה מאחת יחידה, עדינה ורכה. זו בעצם בקשת סליחה, מהנשמה שבי, כן, זאת הטהורה.

אני מבקשת שתקבלי את סליחתי על כל הפעמים שהייתי עסוקה בלהקשיב לדברי ריק והבל ולרגע לא עצרתי אותך לשמוע. לא הטיתי אוזן ושאלתי לרצונך, ורק הנמכתי במוחי את עוצמת קריאתך.

סליחה על כל הפעמים שהלכתי שולל אחרי מצגות של שווא, ובחרתי שלא לראותך אפילו כשהיינו לבד. בכסילותי נשארתי עם החול בתוך העיניים, מתביישת שיראו איך את פורשת כנפיים.

ככל שהפכתי בדבר הבנתי שאני צריכה לבקש מחילה גדולה מעצמי, מנשמתי, למעשה מהאור הקדוש ששוכן בתוכי. לבקש סליחה על כל הפעמים שלא הקשבתי לרחשי ליבי, והלכתי אחרי פועלי אוון שקראו בשמי.

לבקש סליחה על כל הפעמים שלא סגרתי עוד כפתור בחולצה, כי יהיה מי שיאמר עלי בזלזול שאני צנועה. מחילה וכפרה ממך נשמתי, על שלא השכלתי לברור את הטוב עבורי, והלכתי אחרי סופות סוערות שטלטלו את עולמי.

עלי להביט באומץ לעבר המראה של חיי, המראה של אישיותי. להביט לעבר אותן שנים אבודות שהחמצתי, ואפילו לא שאלתי, מהי דרכי הנכונה. נסחפתי בשבי כמו ילדה קטנה, אחר הבערות "הנאורה".

אין לי להלין אלא על עצמי, על הקליפה הקשה שאחזתיה בחזקה. על הפחד שגרם לי לצעוד בנתיבם של אחרים, בנתיב של חיי חברה ועיתונאים, בנתיב של מה יחשבו עלי משפחה וחברים.

אני מפנה אצבע מאשימה לזאת שבמראה, זאת שהיתה דעתה קלה. היה כל כך קל לשכנעה שהאמונה היא רק בלב, ודוס עם פאות הוא סוג של אויב. היה קל לפתותה שהאור הוא החשיכה, חשיכה שהאפילה על נצנוץ הנשמה.

ואת נשמתי האהובה, לא ויתרת לי שנה אחרי שנה. בכל עיקול של דרך, בכל מילה של חבר, היית שם, לוחשת, ממתינה שאתעורר. ממתינה שאולי בשבריר של שניה, אשמע אותך אומרת את שמי, בקול ענות חלושה.

ברגע מסויים שחתך את האוויר כמו סכין, שמעתי את בכייך. שמעתי את בכייך מתוך כל השקר שהיה סביבי. שקר שהתמוטט כמו מגדל של קלפים, שפגש לשניה משב רוח קליל.

בכייך נשמע למרחקים והנביט בגופי זרעים של חרטה. בכית נשמה אהובה על אבדת הזמן, ועל אובדן התמימות. בכית נשמה יקרה על אבדן של דעת ועל ימים שלא ישובו לעולם.

כל שנותר לנו נשמה יקרה זה לאסוף את עצמנו ולהכיר מחדש. לערוך היכרות נינוחה ומחודשת, לא לפני שנזכור לחבוש את פצעי האיוולת. פצעים שהותירו אותי לא פעם פצועה ומדממת, פצעים של טפשות, איך לומר, מתפרצת. להביט רק קדימה ולאחות את קרעי העיוורון, שהשאירו בנו לא יותר מסתם פיסת זיכרון.

כל שנשאר לנו זה להרים את הראש ולהודות למלך מלכי המלכים שנתן בעולמו את התשובה עוד בטרם נברא העולם. נתן בעולמו את האפשרות המבורכת לבקש סליחה ולהמשיך הלאה. נתן את האפשרות לקנות בתשובתי מחק לבן וגדול, ואת כל השורות הלא מחמיאות של חיי למחוק.

תודה לך אבא, שוכן מרומים, שהראית לי את הדרך לשער הרחמים. שער שפתוח עכשיו לרווחה, לכל מי ששומע את צעקתה של הנשמה. שער של רחמים וסליחות, שער של חשבון נפש והקרבת קורבנות. ובשער הזה, ריבון העולמים, ישבת וחיכית לי בסבלנות אין ערוך, ממתין שחלילה לא אשאיר שורה אחת ששכחתי למחוק.

רק להביט

 בס"ד

 

כשמביטים על השטפונות, על הסערות, ועל הסופות המתרגשות

ובאות על אומות העולם, אז מבינים מה זה אומר "נשאו נהרות השם,

נשאו נהרות קולם".

כשמביטים על השריפות ועל כל האש שמיתמרת מעלה אז מבינים מה

זה אומר "יגע בהרים ויעשנו".

כשמביטים על הרי הגעש שמתפרצים, ועל ההרים שקורסים להם ככה

בבת אחת, אז מבינים מה זה "הרים כדונג נמסו".

כשנכנסים פנימה לתוך הנשמה, לתוך נקודת האמת שנמצאת

בתוכה, אז מבינים שאנחנו כפסע לפני הגאולה.

כשמתבוננים לשמים התכולים, למקום שנמצא מעבר לעננים, אז מבינים

שעוד מעט מגיע הסוף לגעגועים של עם ישראל, עוד מעט מגיע הסוף לגלות ישמעאל.

כשנכנסים לתוך הלב שכואב מתוך ציפיה ארוכה של שנים, אז מבינים

שעוד מעט והשכינה חוזרת לציון, עוד מעט והנה קרב היום.

 

 

לשמוח

 בס'ד.

הכי קשה להיות בשמחה. 

להיות שמחה על כל מה שקיבלתי ועל כל מה שלא קיבלתי.

להיות תמיד בשמחה זה עבודה קשה מאד. 

אומרים לנו המפרשים שהמילה משפחה זה אותן אותיות כמו שמחה, חוץ מהאות פ'. 

ללמדנו שהשמחה תלויה בפה של כל אחת ואחת מאיתנו. 

בידינו האפשרות להכניס שמחה הביתה. שמחה לילדים. 

שמחה לבעל והכי חשוב שמחה בעבודת השם.