בס"ד
זה
התחיל עם התקררות קלה. חשבתי לתומי שמדובר בצינון קל וזה יעבור, לא משהו רציני.
איכשהו הייתי משוכנעת שכמה שעות ואני חוזרת לעצמי.
נכנסתי
למיטה לשים קצת ראש והתעוררתי במצב הרבה יותר מאתגר, וכשכבר רציתי לצאת מהמיטה
הרגשתי כמו אחרי אימון מפרך בחדר כושר. אימון רציני שכלל הרמת משקולות וגרם לכל
השרירים והעצמות בגוף שלי לצעוק "הצילו".
"נראה
לי שיש לך קצת חום", הביט בי תומר בעלי בדאגה. "בואי נלך לבדיקת
קורונה". כן, אותה קורונה שביקרה אותי לפני שנה בדיוק. עקשנית ומכאיבה כמו שרק
היא יודעת להיות.
עוד
לפני שקיבלתי תשובה חיובית כבר תיארתי לעצמי שאני שייכת לאלו שסוף סוף נחשבים
לטיפוסים חיוביים לפחות בנושא אחד, ואפילו אפשר לקרוא להם "מאומתים".
לא היה
לי ברור מה עכשיו אני אמורה לעשות עם הבידוד שנכפה עלי ועם הכאבים שתקפו אותי בלי
לבקש ממני אישור כניסה. בלי לבקש ממני רשות להתארח לכמה ימים.
ניסיתי
לבקש ממלכו של עולם הקלה. לבקש ממנו שיתחשב בנסיבות. שיראה כמה שאני חסרת אונים, שירחם.
רציתי לשכנע אותו שמדובר בטעות.
במצבים
מעין אלו הכשרון הכי גדול שלי יוצא החוצה. כשרון ברחמים עצמיים. כשרון בלהתרכז
בעובדה שהייסורים האלה ממש גדולים עלי ואין סיכוי שאצליח לעמוד בהם.
ביקשתי
לדבר עם אבא שבשמיים. לשכנע אותו שאני מאלה שלא ממש מפנימים לקחים. שאני שייכת
לאלו שהם רק טובים בדיבורים, ולא במעשים. רציתי קיצור דרך. רציתי שיבין שאני עדיין
לא מספיק בוגרת להתמודד שוב פעם עם הקורונה.
לשמחתי
זה היה יותר קצר הפעם. זה היה תמציתי. סוג של קורונה מרוכזת שבאה להזכיר לי את
התלות המוחלטת שלי באבא שבשמיים. היא באה לתת לי שיעור פרטי בהכרת הטוב.
היא
באה להעיר אותי מהתרדמה. מהשאננות. מהתחושה שהכל כאן מובן מאליו. היא ביקשה ללחוש
בתוך האוזן שכל מה שקיים זה מתנת שמים.
אני
חייבת לציין שהשיעור עשה את שלו, ועזר לי להעריך קצת יותר את מה שיש. הוא עזר לי
לקבל החלטות. הוא עזר לי לברוח מהעייפות. מהכבדות שלפעמים לא עוזבת אותי.
הקורונה
שכנעה אותי שאני צריכה להילחם. להילחם בחולשה שתופסת אותי לפעמים. להילחם במחוגים
של הזמן. להילחם בפחד שמשתק אותי די הרבה פעמים. להילחם ולא לוותר לעצמי.
חיכיתי
רק לרגע שאוכל לקום. שאוכל לחבק את החיים בחזרה. שאוכל לחבק את השגרה. שאצליח
לעשות את הדברים שנמצאים אצלי תמיד בעדיפות אחרונה. חיכיתי רק להיות ברוך השם
בריאה.
