הסיאנס של דוד בן גוריון

בטחון ואמונה

בס"ד



              יהוה לי לא אירא - מה יעשה לי אדם (תהילים קי"ח)


אנו כבניו ובנותיו של מלך מלכי המלכים צריכים לשנן את הפסוק הזה בכל יום.

לשנן ולהבין שאין ביכולת של אף בשר ודם להרע לנו ללא אישור מבורא עולם. 

אם השם יתברך נמצא איתנו בכל רגע ושניה, אל לנו לפחד ממצבים 

לא נעימים, מאדם שנמצא בעמדה בכירה, מהבוס בעבודה, מבן הזוג, 

ממנהל הבנק, מקשיי פרנסה, וכו'. 

צריך להשתדל בכל מאודנו להפנים את העובדה שהוא איתנו

ולכן לפחד אסור שיהיה מקום ואחיזה בליבנו.

שנזכה ללכת בבטחון גמור כמו דוד המלך, 

זכותו תגן עלינו לשמירה והגנה.

רבקה אמנו

בס"ד

רבקה אמנו – "כשושנה בין החוחים"

 אחת הדמויות המרתקות בתורה, הינה רבקה אמנו. האמא השנייה בארבע האמהות של עם ישראל, אותה אמא שזכתה להינשא ליצחק אבינו, ולא בכדי.

רבקה מתוארת במקרא כאשה אידיאלית: בתולה, טובת מראה, אשת חסד, נביאה, אלופה בהכנסת אורחים, והכי חשוב, מחנכת. רבקה מצטיינת בכושר מנהיגות שכל מרצה מנותב לחינוך משובח של ילדיה עשו ויעקב.

המדרש מציין את גדולתה של רבקה, שאין כדוגמתה בכל האימהות והנביאות: "מעולם לא נזקק הקב"ה להשיח עם אשה אלא עם אותה הצדקת. חז"ל הגדילו ואמרו מפורשות כי "אביה רמאי ואחיה רמאי ואנשי מקומה רמאים, והצדקת הזו שהיא יוצאת מביניהם - למה היא דומה? לשושנה בין החוחים".

אנו יכולים ללמוד מדרך פעולתה והנהגתה  של רבקה ויכולתה להוציא את הדברים אל הפועל, על מקום האימהות בעם ישראל.  אימהות שכל כולה מסירות נפש והקרבה.

רבקה כמו שרה מבטאת מעלה רוחנית גבוהה ביותר, שראתה בחינוך הילדים מעלה ראשונה וחשובה מאין כמותה.  חינוך לדורי דורות, חינוך למצויינות וענווה, חינוך לדרך שכולה תורה.

במערכת הזוגית בין רבקה ליצחק שניהם בחרו להתמודד עם חינוך הבנים כל אחד לפי תפיסתו.  כאשר יצחק ביקש לברך את עשו, רבקה החליטה ושיכנעה את יעקב להערים על יצחק כדי לזכות בברכה. על פחדיו של יעקב ענתה רבקה בנחרצות "עלי קללתך, בני".

רבקה למעשה היתה מהירת החלטה שהקשיבה לקול השם המנחה אותה, וניצלה לטובת הענין את יכולתה להפעיל אנשים בתזמון מדוייק ובנאמנות.

לולא כל העקשנות והיוזמה המבורכים שהיו לרבקה, עשו היה מקבל את כל הברכות, ועתיד האומה היהודית היה בסכנה. במעשיה שלה היא הצילה לא רק את בנה, אלא אותנו כולנו ושינתה את פני ההיסטוריה של עמנו, ועל כך כולנו חייבים לה תודה.

חנה ושבעת בניה

בס"ד

בתלמוד נפתח סיפורה של חנה ושבעת בניה במילים: "זו אישה ושבעת בניה". הסיפור אירע על  רקע גזרותיו של אנטיוכוס אפיפנס, והוא מהווה סמל ומופת לגבורה היהודית.

הסיפור מתאר מעשה גבורה של אם יהודיה ושבעת בניה, שמצאו את מותם על קידוש השם, כשהם מסרבים להשתחוות לפסל.

נציגי הקיסר תפסו את האישה ואת בניה וניסו לשכנע, כל אחד מן הבנים, בזה אחר זה להשתחוות לפסל ולטעום מבשר חזיר.

הביאו תחילה את הבן הראשון. אמרו לו: השתחווה לצלם! אמר להם: כתוב בתורה "אנוכי ה' אלוהיך" - לא אשתחווה! - ציווה המלך להורגו. הוציאוהו והרגוהו. וחנה האם עומדת ורואה.

אמרו לבן השני: השתחווה לפסל!. אמר להם: כתוב בתורה: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני"! - הוציאוהו והרגוהו. וחנה האם רואה וליבה בוכה

הביאו את הבן השלישי וציווהו: השתחווה לפסל! אמר להם: כתוב בתורה - "לא תשתחווה לאל אחר" - הוציאו והרגוהו. וחנה האם רואה ונפרדת במבט אוהב וכואב מבנה.

וגם הבן הרביעי סירב להשתחוות: "זובח לאלוהים אחרים יוחרם", טען הבן  - הוציאוהו והרגוהו. וחנה האם רואה.

והבן החמישי טען: "שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד" - הוציאוהו והרגוהו. וחנה האם לבה נקרע.

והשישי סירב באומרו: "ה' הוא האלוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. אין עוד!" - הוציאוהו והרגוהו. וחנה האם רואה, בוכה ולבה  גואה.

הלכו והביאו את הבן השביעי ואמרו לו: השתחווה לפסל!. אמר להם: חס וחלילה!. כבר נשבענו לקדוש ברוך הוא שאין אנו מחליפים אותו באל אחר, ואף הוא נשבע לנו שאין הוא מחליפנו באומה אחרת.

ניסה המלך לשכנעו: אחיך שבעו ימים ואתה קטן, לא שבעת ימים ולא ראית טוב בעולם - השתחווה לפסל!.  ענה לו הבן השביעי - "ה' ימלוך לעולם ועד".

ניסה המלך לרמותו והשליך את טבעתו לארץ לפני הפסל וביקש מהבן להרימה כדי שיאמרו "שמע לקול המלך".

ענה הילד: אוי לך, המלך, אם כבוד עצמך חשוב בעיניך כל כך, כבודו של הקדוש ברוך הוא - על אחת כמה וכמה. - ציווה המלך להורגו.

ביקשה האם חנה: תנו לי את בני ואנשקנו לפרידה.

חנה הייתה מחבקת ומנשקת את בנה ובאזנו לחשה: "בני, לך אצל אברהם אביך ואמור לו: כך אמרה אמי - אל תזוח דעתך עליך, אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות.  אתה - ניסיון, ואני - מעשה!".

בעוד חנה מנשקת את בנה הצעיר, הרגוהו.

וחנה עלתה לגג,נפלה ומתה. 

שבע ארצות מפי הרב יצחק כהן שליט"א - פשוט מצמרר ולא נתפס !

בכיוון אחר...

בס"ד

ידי נשלחה לחולצה השחורה שנמצאת במדף העליון ביותר בארון. הבטחתי לצוות ההפקה שאגיע בצבעים סולידיים, שמצטלמים טוב. יכולתי לשמוע את תומר מגהץ את החולצה הלבנה שאני כל כך אוהבת שהוא לובש.

"מתי אנחנו אמורים להיות שם?", תומר הבין שאנחנו קצת באיחור, "בסביבות 9 וחצי בערך" ניסיתי לשוות טון מרגיע לקולי. "נגיע בדיוק בזמן, אל תדאג". לרגעים פורח לי מהראש שבעלי קיבל חינוך קפדני בבית. חינוך שלא משאיר לך הרבה מקום לעיכובים כלשהם.

נגשתי למדף המטפחות שנמצא בחדר, בוחרת בזהירות את המטפחת האהובה עלי, מדלגת בקלילות מעל הבקשה להיות סולידית בהופעה, קושרת במיומנות את כיסוי הראש, מיומנות  שנרכשה אחרי אימונים רבים מול המראה.

"את מוכנה, רונה?" הרמתי זוג עיניים, מביטה בבעלי, שכולו אומר הוד והדר, כולו מחוייך. "צריך לזוז, יש תנועה כבדה בכבישים".

מאותו יום שדודו כהן, העורך פנה אלינו להתראיין לתוכניתו "בכיוון אחר", לא הפסקתי להרהר ולשאול את עצמי אם הוא לא טעה בכתובת. מה כבר יש לנו לומר, או לחדש לערוץ שעשיר כל כך בתוכן רוחני וחיזוקים אינסופיים?

לרגע לא חשבתי שיש מישהו שצופה בהידברות שיתן משים לשתי נשמות שעושות הכל להחזיק בדרך שבחרו ללכת בה. לא היה נשמע לי הגיוני שיש לנו משהו למכור למי מהצופים.

כמדומני הייתי פזיזה למדי כשעניתי "נגיע שמחה", למייל של דודו, לא היה קורה לי כלום אם הייתי לוקחת זמן להתלבט, להתייעץ. לא היה קורה שום אסון אם הייתי מנסה לבדוק אפשרות פשוט לסרב.

לאחר שמצאנו את הרחוב, התנוסס למולנו שלט ענק "הידברות", רק מלהביט על האותיות המרכיבות אותו הרגשתי רעד קל. רעד שאומר לי "כאן הכל התחיל", רעד שמראה לי באותיות ברורות וגדולות "עשית דרך ארוכה".

דרך ארוכה מאותו יום שבו זיפזפתי בשלט של הטלוויזיה וראיתי את הרב זמיר כהן, את הרב פנגר ועוד רבים וטובים כמותם. דרך ארוכה ומפותלת מאותו הזמן שהבנתי שמעתה הידברות עבורי היא בית.

כשעמדתי בכניסה יחד עם בעלי, עטרת ראשי, הודיתי לבורא יתברך על הזכות המדהימה והמרגשת להיות חלק מהמהפכה בעם ישראל. מהפכה שבה היהדות קיבלה הרשאה להיכנס כמעט לכל בית ישראל, וכל זאת בדרכי נועם ובנתיבות של שלום.

 לאחר קבלת פנים חמה במיוחד הוליכו אותנו לחדרי איפור נפרדים, להכין אותנו לרגע שבו המצלמות ידלקו. "כמה שפחות יותר טוב", בקשתי מהמאפרת, והתחלתי להרגיש איך הלב שלי מעלה דופק.

"את עדיין יכולה לברוח, לא באמת ירגישו אם תיעלמי", השתעשעתי עם עצמי תוך כדי טפיחות של סומק על הלחיים.  "יש לך כאן קפה חזק כמו שאת אוהבת", נכנסה המזכירה, כאילו קראה את מחשבותי. "בעוד כמה דקות אתם נכנסים לאולפן".

התיישבנו באולפן, תוהים מה אנחנו עושים כאן בכלל, פניו המחייכות של דודו השרו עלינו אוירה נעימה וכל ההתרגשות שאחזה בי התפוגגה באחת. לאחר כמה נסיונות של בדיקת סאונד, המצלמות החלו לעבוד.

השיחה קלחה והרגשתי שאנחנו יושבים בסלון הבית, מנהלים שיחה עירנית על חזרה בתשובה. שיחה שבה ניסינו להעביר קמצוץ של תחושות, ונסיונות שעוברים על כל מי שבוחר לטייל בעולמו המופלא של בורא עולם.

היה לנו מאד חשוב להעביר מסר שצריך ללכת עד הסוף עם הבחירה שלנו, שצריך להשתיק את קולות הרקע שמנסים להפריע לנו ללכת עם הבחירה שלנו בלב שלם.

הרגשתי שהחשיפה שזכינו לה לא היתה מאיימת עבורי בסופו של דבר. היה בה משהו אמיתי, משהו שלמרות כל החששות היה נכון לעשותו, ואפשר להרגיש ככה רק כשאתה מאמין למה שאתה אומר, רק כשאתה מביא את האמת הפנימית שמאירה אותך מבפנים.

נפרדנו לשלום מכל הצוות שעשה הכל לתת לנו הרגשה טובה, יכולתי עכשיו להבין איך יוצאים מהאולפן הזה הרבה תכנים מרוממי נפש ורוח, וכל שנשאר לנו זה להמתין שהתוכנית תעלה לאוויר.

לאחר כמה חודשים קיבלנו מדודו לינק לתוכנית, ראינו אותה כל המשפחה לאורך ולרוחב כמה פעמים. לשמחתנו היינו מרוצים מהתוצאה, מה גם שהילדים לא הפסיקו להתלוצץ עימנו ובאותו שבוע ביקשו מאתנו בכל הזדמנות חתימה מסוגננת היטב.

ישבתי עם עצמי באחד הערבים, כשהבית היה ריק מדייריו, ורק נשימותיה הקלות של הללי מרים נשמעו בבית, הדלקתי את המחשב לצפות בתוכנית בשקט, מההתחלה ועד הסוף, רק אני ועצמי, ללא הפרעות.

ראיתי אותה שם, בקטע מצולם שהכניסו בהפקה מהעבר. ראיתי את רונית שלי, רונית ששייכת לתקופה אחרת, תקופה של הופעת הניצנים הראשונים של התשובה. חייכתי אליה. רציתי לחבק אותה חזק חזק ולהודות לה שלא ויתרה, להודות לה שלמרות כל מה שבדרך היה כואב היא המשיכה הלאה, לדרך המוליכה בית א-ל.

לינק לתוכנית: http://www.hidabroot.org/MediaDetail.asp?MediaID=16891

געגוע של שבת (למי שעדיין לא קרא)

הגעגוע

לו ידעת כמה התגעגעתי לא היית נעלמת לשבוע שלם. יום ועוד יום ספרתי מרגע לכתך, השארת אותי לקרוא ברגעי חולין בשמך

רונית שיינפלד

ידי נשלחה להכין עוד כריך אחד אחרון בשרשרת הכריכים של הבוקר. מקפידה לעטוף אותו במפית צבעונית היישר לתוך השקית. מיד לאחריו נגשתי להכין את הבקבוק עם הדייסה להללי מרים, מודדת את הטמפרטורה בכף ידי. הכביסה הריחנית חיכתה לי בסל הלבן בצייתנות מעוררת הערצה שאבוא לתלות אותה על החבלים, לא לפני שאוריד את היבשה שנתלתה ערב לפני כן. משם המשכתי במהירות של אצנית אולימפית להלביש ביד אחת את התינוקת שלי שהספיקה בינתיים להתעורר, ובידי השנייה לחתום על האישור של ירין לטיול השנתי. הנחתי למספר רגעים את הללי בפינת הצעצועים ועזרתי לרוי לארוז את השמיכות לבסיס ולענות לו בפעם המיליון היכן נמצאים הגטקסים והגופיות החמות. הכנתי את התיק של הללי, משתדלת לא לשכוח את הטיטולים והמשחה, וכמובן את כל מנין הארוחות. שלפתי בננה עבורי לארוחת צהריים מקערת הפירות שהיתה מונחת על השולחן, ויצאתי לדרך. ירדנו מהרכב לא לפני שעטפתי אותה בשמיכה חמה וכובע לראשה הישר לידיה של אמי שתחיה, שתשגיח עליה עד שאשוב מהעבודה. נסעתי במהירות לכיוון משרדי, מביטה בשמיים התכולים בכמיהה, ושואלת את שוכן מרומים מתי היא תגיע כבר. עם כוס הקפה הראשון של הבוקר חיכו לי ערימות של מיילים ופניות רבות מהתושבים שמחכים בקוצר רוח לתשובה מוסמכת מהעירייה. בזהירות מרבית התחלתי לעבור על הפניות שהצטברו מהמוקד במהלך הלילה ולהשיבן אחת-אחת. תוך כדי הבטתי בשעון בציפייה, מבקשת ממנה שתבוא כבר. שמתי לב ששעת הצהריים מתקרבת ולא אכלתי דבר. הספקתי לשלוח כמה פקסים ולשגר כמה ידיעות לעיתון המקומי שלנו, ובזמן שהכנתי סלט נזכרתי שיש לי שבוע הבא ביקורת של פיקוד העורף ואני כלל לא מוכנה. לא מוכנה לביקורת ולא מוכנה לעובדה שאין סימנים שהיא מתכוונת לבוא. בדרך הביתה העברתי בראשי את רשימת הקניות שוודאי חסרה להמשך השבוע, משננת לא לשכוח לחמניות וגבינה. נזכרת שהבטחתי לילדים גם שקדי מרק ושוקו בשקית. כשיצאתי מהמכולת מכניסה במהירות את העודף לארנק הרגשתי איך הגעגוע אליה מדגדג במעלה גרוני. טיפסתי במדרגות הביתה עם הללי מרים על הידיים. מודה לבורא עולם שנותן ליעף הרבה כח ועוד יותר סבלנות. תוך כדי הכנת האמבטיה עבורה הצלחתי לארגן את שאריות הבלאגן מהבוקר, לשטוף את הכלים שנותרו בכיור ולהחזיר את הכביסה המקופלת לארונות. חפפתי את ראשה העדין של בתי והפגנתי כושר שירה בזמזום שירי ילדות, מן כשרון כזה שיוצא דווקא באמצע המקלחת. ייבשתי אותה עם המגבת הכחולה, מתעלמת מכאבי הגב שדוקרים אותי כבר שבוע. כאבים שמקורם בחוסר מנוחה. כאבים שודאי יחלפו כשהיא, המלכה, תופיע. למרות מחאותיה הנמרצות של הללי רכסתי לה את המעיל הורוד והתחלתי לפסוע עם העגלה לכיוון הגינה השכונתית, לא לפני שהשארתי לירין כסף לאוטובוס, ואת ספרי הלימוד שרכשתי עבורה בחנות הספרים. תוך כדי נזכרתי לסמס לכל החברים שלא ישכחו להגיע לשיעור תורה שמתקיים בשעה שמונה בדיוק. מבט קצר בשעון הבהיר לי שמישהו משחק באופן לא הוגן עם המחוגים, אחרת איך ניתן להסביר את התופעה שכל פעם יורדות לי שעות שלמות מתוך היממה? מחישוב מהיר שעשיתי יצא שעדיין לא אפיתי עוגה, שלא לדבר על כך שברח לי מהראש לקנות שתייה. ושוב היא צצה ועולה במחשבתי, האם ייתכן שהיא, אהובתי, ככה סתם שכחה אותי? אחרי כמה נדנודים בנדנדה וקפיצות בנגי בארגז החול מיהרתי הביתה להכין ארוחת ערב ואם אפשר גם צהריים למחר. בזמן שהספגטי התבשל על הגז דאגנו אני ותומר לפזר כסאות עבור התלמידים בסלון הבית. לא שכחנו לרוקן את האשפה ולהעביר ניגוב ריחני על הרצפה. ורק השם יכול לעזור לי בנוגע לעוגה! השיעור התחיל בשמונה בדיוק. העוגה נפרסה אחר כבוד על השולחן, מזכירה לי שבורא עולם לא מאכזב. העייפות החלה לתת את אותותיה, מאיימת להשתלט על כולי. עברתי בדמיוני על רשימת האורחים ועל התפריט לשבת, מזכירה לעצמי לקום לפנות בוקר ולהכין כמה סירים, והכי חשוב: לא לוותר על הדגים החריפים. כמו תמיד משתדלת להכין לכל אחד את מה שהוא הכי אוהב, כי מחר היא סוף סוף מגיעה לבקר! שבת מתוקה שימחת אותי בבואך. מבטיחה שאהיה מוכנה לקראתך, הביני שברצוני לעצור מעט מהמרדף. מהמרדף המטורף אחרי הזמן שמתקצר, מהמרדף המטורף שהכל יסתדר. אקום לקראתך ואתנער מעפרי, אתעורר לשובך כי עכשיו בא אורי. לו ידעת כמה התגעגעתי לא היית נעלמת לשבוע שלם. יום ועוד יום ספרתי מרגע לכתך, השארת אותי לקרוא ברגעי חולין בשמך. לו ידעת שרק להגות את שמך עושה לי כל כך טוב, שרק לחסות בצילך מרגיש לי כה קרוב. שתביני שכשאת פה משהו בי נפתח ומתרחב, משהו בי נרגע ומתפייס. בואי בשלום עטרת בעלה, בואי תשהי במחיצתי שבת אהובה. בואי הפעם כדי להישאר, בואי לזרועותיי כדי שבך אתפאר.

שבת שלום

בס"ד

תמים תהיה מפי הרב יצחק כהן שליט"א

מה גם את השתגעת?! חחחח בקרוב אצלכם

בס"ד

לחץ חברתי.... אל תדאגו יום אחד זה פשוט עובר

(טור שנכתב לפני כשנתים) 

"אמא את יודעת שמה שטוב לך טוב לי", אמר לי רוי, ונתן לי מבט של עיניים כחולות חכמות." ואת בובה?", שאלתי קצת בחשש את המבקרת הפרטית שלי. "כל החברות שלי אומרות שאת הכי יפה בעולם עם כיסוי ראש", ענתה לי  יריני בשיא הטבעיות. "רק רציתי לשמוע באמת מה דעתכם". חיבקתי אותם בהרגשת הקלה עצומה. "אני יודעת שההחלטה היא שלי, אבל בכל זאת מצאתי לנכון לשתף אתכם במה שעובר עלי".

בימים האחרונים אני מרגישה שאני הולכת ומבשילה לשים כיסוי ראש גם באמצע השבוע. פצחתי בסבב שיחות והכנה עם משפחתי המורחבת שלא היו מביישים את מסע הדילוגים האחרון של ראש הממשלה. מאד היה חשוב לי לשמוע את דעתם.

אני שמחה לומר שהסוגייה לא ממש הפתיעה אותם. איכשהו הם ידעו שהיום הזה לא רחוק. אתם בודאי יודעים שלא כולם מגיבים כמו הילדים שלי, ולמעשה תמיד ששואלים אותי מה היה הכי קשה לי בתהליך הזה אני משיבה בלי היסוס שהלחץ החברתי היה עבורי מוקש רציני מאד.

גדלתי בחברה חילונית למהדרין, מטפחת קריירה רבת שנים במועצה המקומית שלנו. נושאת משרה מכובדת, חיי חברה פעילים, בקיצור די מוכרת ביישוב שלי. מסיבה כלשהי (נשמור את זה לפעם אחרת), התעורר בי החשד המאד רציני שאני בעצם לא יודעת שום דבר על החיים שאני חיה.

בשלב ראשון הפסקתי לנסוע בשבת, ובמומחיות מולדת הסתרתי את העובדה הזו מכולם. מצאתי תירוצים שונים ומשונים על כך ש"חם מידי ללכת היום לים". ולעיתים התעליתי על עצמי והסברתי  "שהדלק ממש התייקר, וצו השעה זה חסכון". עשיתי הכל שלא ידעו.

ככל שהתקדמתי בסולם היהדות גיליתי שהחברה בה אני חיה אינה סלחנית כלפי מי שבוחרים לעשות את הצעד הזה. לצד הרמת הגבות והשאלות הרבות, מצאתי את עצמי מטרה נייחת של מלעיזים למיניהם שבחרו להצביע עלי ולומר "בטח קרה לה משהו". משום מה ישנה סברה "מדעית" שרק מי שעובר משבר חוזר בתשובה. אני מכירה מספיק אנשים שעברו ועדיין עוברים משברים, ולא מצאו את הדרך לבית הכנסת.

היו כאלה שהגדילו ושאלו אותי אם אני באמת חושבת שהבעיות שלי ייפתרו אם אעשה היכרות מחודשת עם בורא עולם. כל נסיונותי להסביר שאני במצב של "בדיקת השטח", הוסיפו לי קיטונות של לגלוג בנוסח "את באמת מאמינה שהמתים יקומו לתחייה?", והשאלה הכי פופולרית היא "את באמת מאמינה שמי שלא שומר שבת ילך לגיהנום?".

  

הייתי מנסה להסביר להם שאלוהים לא איבד שליטה, שהכל כל כך מדוייק ומתוזמן להפליא, רק שאנחנו לא ממש רואים את זה.  הם תמיד פטרו אותי בנוסח של "שוטפים לך את המוח, את לא שמה לב?"

כשהגעתי למצב שהחלטתי ללכת לבית הכנסת השכונתי, הייתי עושה זאת למרבה בושתי, כמעט בהיחבא. הייתי תוחבת את המטפחת לכיס שחס ושלום לא תציץ. בצעדים נמהרים הייתי מגיעה לבית הכנסת רק כדי לגלות שבדיוק עכשיו יש שבת חתן וכל היישוב מוזמן.

השמועות פרשו כנפיים למרחוק. אני זוכרת טלפונים מחברות רחוקות, מהצבא, מבית הספר. בכל מקום שאליו הלכתי היה מי שטרח להסביר לי למה אני טועה. אם זה בזמן שהלכתי למכולת, בדרך לעבודה, באסיפות הורים ואפילו בתור למספרה.

כולם העדיפו לתת לי המצע שלהם לבחירות האישיות שלי. תעשי הכל, רק לא זה.

הרגשתי שמופעל עלי לחץ לא הגיוני, ובאחד הימים שמעתי שיעור תורה שהסביר שבספרים הקדושים נאמר שבימים אלו הכי קשה יהיה לחזור בתשובה עקב לחץ חברתי. אותו רב גם הסביר שהלחץ החברתי קשה רק למי שעדיין לא מרגיש מספיק בטוח בתהליך. כל התשובות נמצאות אצלכם. אם אתה בטוח במה שאתה עושה לא צריך להפריע לך כלום. בינגו!

בצעד אמיץ החלטתי לעשות בדק בית, צעד אחרי צעד. וגיליתי שיש צדק רב בדבריו. החלטתי להתמקד בביסוס האמונה שלי שעד לאותו הרגע חשבתי שהיא מובנת מאליה. חיפשתי מענה לכל השאלות שהיו לי. הפכתי כל אבן כדי לקבל תשובות. ועשיתי הסכם לא כתוב עם עצמי שהדברים ייעשו מעתה בהדרגה.

את ימי הבדידות החברתית החליפו ימים של לימודים והתעמקות בנבכי התורה הקדושה. על כל קושיה שהיתה לי ביקשתי עזרה מהשכינה והיא לעולם לא הכזיבה.

ככל שהצצתי יותר, נפגעתי יותר והרגשתי שסוף סוף אני יודעת את מקומי.

ככל שעליתי וטיפסתי למעלה גדלה בתוכי תחושת הביטחון שאני בדרך הנכונה. לאט לאט נעלמו הקולות, ובאופן טבעי התחלפו הדמויות בחיי. החזרה בתשובה הפכה להיות לחם חוקי ושום דבר לא השתווה מבחינתי לנועם אדו - ני.

ככל שהעמקתי בדברים הגעתי לתובנה שאני פשוט מראה מסנוורת לכל אותם אלו שאין להם את האומץ הנדרש לעשות את הצעד הגורלי והמתבקש הזה. אין להם את האומץ לצאת מעצמם רק לרגע כדי לשים משקפיים אחרות. אין להם את האומץ לומר גם אני רוצה פשוט להיות, אין להם את האומץ לצאת למסע שבו אתה למעשה פוגש באופן הכי בהיר, את עצמך.

 מצאתי כי נוח להם להשליך אותי על מזבח הבערות בתואנות שונות ומשונות בשם הנאורות! ומה שמדהים אותי בכל פעם מחדש זה שבתוך תוכם, בפנים עמוק כל אחד יודע את האמת, בגלל זה כשהיא מוצגת בפניהם במעטה של כיפה או שמלה, התגובה היא כל כך חריפה.

וככל שפאזל האמונה התחבר אצלי לתמונה מושלמת גיליתי עולם מרתק ומרהיב.  עולם שנותן לי משמעות אמיתית לחיים, גיליתי שלעולם אף אדם לא יאהב אותי כמותו, ואף בשר ודם לא יאמין בי כמוהו.  

בעזרת השם ובסייעתא דשמאיה אני מבקשת מהבורא כח ועצמה לעשות את הדבר שיעשה אותי שלמה.  אני רוצה להיות סמל למסירות והקרבה ולהסיר את המחיצה האחרונה. אני מעיזה לומר שאני רוצה לקחת את המטפחת, שתבטל אותי לחלוטין לפניך.  כי זה לא יכול להיות פחות מ"בכל מאודך".

וזה קשה לי.

סהדי במרומים, עזור לי לעשות רק את הצעד האחרון באהבה גמורה. כהצהרת כוונה על דבקות ויראה.

ואני יכולה רק לאחל להם מעומק הלב שכדאי לכולם להכיר את אותו אבא אוהב,

אשרי מי שזכה ולא ויתר. אשרי מי שהבין שבעולם הזה הוא ילד יחיד מיוחד. ילד רצוי וראוי שיש לו כתובת. ילד אהוב וכשר שדבק במסורת.  ילד שמלחמתו היומיומית הינה ככריעת ברך, לפני אורו של העולם - לפני המלך.

להמתיק את המר

בס"ד

הפעם הרגשתי שזה קצת יותר מידי עבורי. הפעם ידעתי שאני מתפקדת על אוטומט. קמתי בקושי מהמיטה, מנסה להרים את עצמי בכדי לראות שהבית כולו הפוך. חיכתה לי עבודה רבה במטבח לקראת שבת ולא היה לי מושג איך אני הולכת לסיים אותה.

מזה כשבועיים אני מרגישה חולשה בכל הגוף שלי. כל איבר ואיבר מגופי כואב בעוצמה כלשהי, החל מהברכיים, בואכה הבטן וכלה בראש. הכל כולל הכל כואב ומפריע לי לתפקד כאם ורעיה בישראל.

כשכוחותי היו שבים לי לרגע, ניצלתי את הזמן לתפילה. ניסיתי בזמן שעמד לרשותי לעורר רחמי שמיים. לבקש ולהתחנן לבריאות ולאנרגיות, אם לא למעני למען שמו, למען עבודת השם הרבה שמחכה לי.

איכשהו הצלחתי להכין רוטב לדגים ולהכניס אותם לתנור, העוף ברוטב הזיתים שבעלי כל כך אוהב התבשל לו לאיטו על הגז. הללי מרים ניצלה את העובדה שאין לאמא כוח התנגדות היום והחליטה לבדוק אפשרות של הכנת רסק עגבניות מעשה ידיה.

נזרקתי על הספה, מניחה את שתי ידי על המצח, מבקשת מהשם שיענה לי ויאמר לי מה עלי לשפר בחיי על מנת שארגיש טוב יותר. לא ייתכן שכל כך הרבה מיחושים יש לי בו זמנית ואין לי תשובה.

נזכרתי שהרב הרוש בספרו "השם רופאך", הצליח להסביר אפילו לי, הקטנה שבקטנים, שכל כאב מסמל משהו שעלינו לתקן בחיים האלה. כל כאב גשמי יש לו ביטוי רוחני. הצלחתי להבין את זה ברמת התאוריה, אך לא מעבר לכך.

ביקשתי ממלכו של עולם שיאמר לי מפורשות מה עלי לסדר בחיים שלי. לא ממש היה לי רצון לשחק טריוויה ולנחש בעצמי איזה שיעור עלי לעבור עכשיו. הדמעות החלו לרדת מעיני מבקשות מהשם לדעת את הנסתר ממני ללא רמזים וחידות.

בייאושי הדלקתי את המחשב בסלון, בחיפוש אחר שיעור תורה שאולי יצליח לסבר לי את האוזן ולשפוך קצת אור מהבורא יתברך על מצבי הלא סמפטי. התוכנית הראשונה שעלתה לי בעכבר היתה "להמתיק את המר", של הרב פנגר. לא הקדשתי לכך יותר מידי מחשבה, ופשוט לחצתי. נשענתי אחורה על הכריות בספה, עצמתי את העיניים והתחלתי להקשיב.

הרב דיבר על העובדה המרגיזה משהו, שהדרך של השם להעיר אותנו לפעמים היא בכאב. כאב מעצבן ומטריד. כאב שמתלבש עליך כמו גיבנת כל זמן שאתה לא מסיים את הסטאז'.

   

הרב הדגיש שלעיתים אדם צריך להתקדם בחיים, אך מתוך פחד הוא בוחר להישאר במקום שהוא מרגיש נוחות. במקום שהוא מרגיש הכי בטוח עבורו.  ולהישאר באותה נקודה הרבה זמן זה להיות יותר גרוע מלעצור, זה ללכת אחורה.

הבנתי מדבריו, שלמלכו של עולם לא נותרת ברירה והוא מנסה להעיר את הנרדם, הוא שומט את הקרקע מתחת לרגליו הרגועות ומרעיד את היציבות שלו. לעיתים דרך כאבים ולעיתים דרך חשבון הבנק. לפי דבריו עלי להסיק שהכאב הפיזי שאני חשה מקורו בעצירה רוחנית כלשהיא.

חשבתי לעומק אם ההרצאה הזו מוזמנת במיוחד עבורי, האם הדברים שאני שומעת מדברים גם עלי, או רק לחלק אחר של צופי הידברות. לא יכולתי שלא להיזכר בדבריו של האר"י הקדוש שכל דבר שאנו רואים ושומעים מוזמן לנו ע"י הקב"ה בכדי לומר לנו משהו על עצמנו. ואם האר"י הקדוש אמר, אז מי זו רונית בכלל שיכולה לחלוק עליו.

התיישבתי בזהירות על הספה, מנסה לפשפש במעשי ולבדוק האם אני דורכת על אותה קרקע יציבה ונוחה שמשרתת אותי בנאמנות. אולי הקרקע הזו עוצרת בעדי מלפסוע קדימה ולעשות שינוי, אולי הקרקע הזו יותר מידי פוריה ומטפחת פחדים קטנים שנעולים בתוך מגירות ישנות שכתוב עליהן "אין לך סיכוי להצליח". ואולי, ורק אולי, הרב פנגר כל כך צודק ????

תומר הבחין בגלי המוח שלי שהחלו להשתולל מרוב מחשבות  "ממה את מפחדת רונה", שאל בפשטות וגילה לי אמת עצובה. "למה את לא יוצאת החוצה לעשות את מה שאת באמת צריכה לעשות, את מה שהנשמה שלך רוצה. למה את עוצרת את עצמך?"

יכולתי לפתוח לו את ספר התירוצים השלם שנכתב על ידי, ספר עב כרס, ולשלוף לו משם הסבר מפורט ומשכנע כמה שהוא טועה, יכולתי לשבת ולהרצות לו שעה שלמה על כך שאין לי זמן, ואין לי גם כסף, וכמובן ואין מי שיטפל בהללי, והכי חשוב כמה שזה מתנגש עם התוכניות האחרות שלי.

יכולתי ויכולתי, אבל ידעתי כמה שהוא צודק. ידעתי ולא הייתי מוכנה להודות ביני לבין עצמי. שיקרתי לי במצח נחושה. לא העזתי להביט לעצמי בעיניים ולומר משפט אחד קטן "אני לא ממש אני". רק בוחן לב וכליות יודע, שאני משתוקקת ורועדת כאחד מהאפשרות להיות באמת אני.

ידוע לי שיש בארסנל הפרטי צרורות של חלומות שנשארו בתוך בועה. שנשארו בגדר חלום., והרי לחלומות אין תאריך תפוגה, הם נשארים ומבעבעים בתוכנו כמו נביעה של מים באמצע המדבר.

 "יש לי כלים", הזכרתי לעצמי, "כלים שקנית אותם ביזע ובדמעות. ארגז שלם של כלים שקיבלתי ביום שחזרתי בתשובה. ארגז שכולו כלי עבודה בשפת התורה. הרי מלך מלכי המלכים מזכיר לי בכל תפילה שהוא זה שהוציא אותי ממצריים, ממקום צר ואכזר של עבדות, ואת המצריים שלי אני סוחבת הרבה שנים, בלי להבין שעלי לבטוח במי שנתן לי חיים"

המשמעות של לבטוח היא להאמין בעצמך ובמי שנתן בך, את היכולת לפחד ואת היכולת להתגבר, להאמין בכל ליבך שאם נכנסת למיצר, בורא עולם מבקש שתראה בו כאתגר. אתגר שאמור להניע אותך קדימה שלא תכנע ותתפשר ועל החלומות שלך בקלות לוותר.

הרב יצחק פנגר- להמתיק את המר

נפילה רוחנית (זה קורה לכולם)

בס"ד

"עיקר הנפילה היא עיקר העליה..." (רבי נחמן מברסלב)

אתם בודאי מכירים את ההרגשה הנינוחה הזו שבה הכל זורם באופן ברור. שאין שאלות מיוחדות ואין קושיות. הרגשתי שכל עבודת השם שלי נכנסה למסגרת של שגרה מבורכת. תפילות, שיעורים, חוגי בית. נדמה היה לי ששום דבר לא יכול להפר את היומיום שלי.

בוקר אחד ללא כל התראה מוקדמת או פרומו משכנע, הרגשתי שאני מתחילה לאבד גובה. כל החיישנים שלי ולוח הבקרה הפסיקו לפעול. כל הנורות האדומות יצאו מכלל שליטה, וכסא המפלט הנאמן, לא נשמע לפקודה שלי. בעברית פשוטה הבנתי שאני בנפילה. נפילה רוחנית.

נפילה שמגיעה דווקא כשהשמיים הם הכי בהירים שיש, שהים אינו גבה גלי והשמש נמצאת בדיוק במרכז. זה קורה דווקא כשאני מרגישה כל כך בטוחה במקום שבו אני עומדת. 

לתולעת שהתחילה לכרסם בתוכי באותו בוקר היו תוכניות אחרות. היא החליטה לעשות כמה חורים בתוך הקליפה השברירית שלי והפכה אותי לעורכת דין ממולחת שמבקשת לדעת אם אני לא רצה מהר מידי. שרוצה לבדוק אם אני באמת בטוחה שלא פספסתי משהו, שאולי אני לא שמה לב אבל את בסוף תישארי מאחור.

והתולעת הזו לא מרפה ממני ומתחילה לשנות את גודלה והופכת לנחש דו ראשי. כל נסיון להביא את עצמי לבית הכנסת עולה לי בבריאות. אני מרגישה רתיעה לא מוסברת מכל מה שמרגיש לי תשובה. כל מה שהיה עבורי נכון ויציב הופך את עורו לריק מתוכן וטפשי.

בצר לי אני פונה לרב שלי. מחליפה איתו כמה מילות נימוסין והוא בתבונתו ישר קולט.

"רבי נחמן אמר שהנפילה היא לצורך עליה בלבד", מסביר לי "תראי איזה עליה מחכה לך", מוסיף הרב. "אבל כבוד הרב על זה אני מדברת. אני לא מרגישה כלום. כאילו הלב שלי נסגר." ודמעות של תסכול מתחילות להציף אותי.

"רונה תביני, בכל יום צריך לחזור בתשובה, בכל יום מחדש" ממשיך כבודו, "את צריכה להבין שלעלות ברוחניות זה מאד קל, אבל לרדת... אוהו,  זה הכי קשה". והוא לא ידע עד כמה הוא צדק. 

ההרגשה שהנחש הזה שולט בי צימצמה לי את מעבר האוויר בתוך העורקים. חשתי מכווצת כולי. לא יודעת את נפשי מרוב בלבול. "אני בנפילה אבא", לחשתי לכרית בלילה." התחושה הזו זרה לי. לא רוצה להיות שם". הזרועות של המפלצת שולחות בי ידיים בכל פינה. וידעתי שגם הבקשה הזו היתה מנוגדת מאד למציאות שהייתי בה באותו הרגע.

  

"תחשבי רונה על כל עשרות הפעמים שאמרת כן למצווה, ועל פעם אחת שאמרת לא לעבירה שנכספת אליה", הסביר לי הרב שבוע לאחר מכן, "נו" השבתי לו. "נכון שהיה לך הכי קשה לומר פעם אחת לא", ונזכרתי בפעם ההיא. "נכון, נכון מאד כבוד הרב".  

תביני שבכל פעם שאנחנו אומרים כן, אין לנו קושי. השם רוצה את הפעם היחידה שאמרנו לא". מביט בי הרב ברכות. "בורא עולם הוריד אותך לשם שתאמרי לא ותמשיכי הלאה". חייך הרב.

"אבל קשה לי מאד, אני לא מכירה את עצמי"  ניסיתי להסביר. "עצם המודעות למה שאת עוברת מסייעת לך לעמוד בנסיון". הוסיף.

כשיצאתי ממנו הסתכלתי למעלה לשמיים. ידו המופלאה של אבא היטיבה לצייר עננים רכים שנראו כמו משיכות מכחול עדינות. "לא ברור לי באיזה נסיון אתה מעמיד אותי" אמרתי, "רק אל תיתן לי ליפול עכשיו".

בדרך חזרה הקשבתי לאתי אנקרי שהפליאה בקולה "העוד לי תקווה לצאת משבי" (ר' יהודה הלוי), והסכמתי איתה שזו ההגדרה המדוייקת עבורי . שבי. אני כרגע נמצאת בסוג של שבי.

עם התובנה הזו החלטתי לשנות טקטיקה ופשוט הורדתי פרופיל. המשכתי בשגרת חיי והחלטתי שלא להחליט. סגרתי את התריסים עד שהסכנה תחלוף והעננים יתפזרו.

באחד הערבים קיבלתי טלפון מחברה "רונה אני צריכה את עזרתך" הזדעקה חיה מהקו השני. "באות אלי כמה חברות להפרשת חלה ואנחנו צריכות הדרכה". לא הצלחתי להבין איך אף אחד לא שם לב למה שעובר עלי, איך חיה לא שמה לב שאני בעצם בגלות? "אהיה אצלך ב 21:00" השבתי בחוסר רצון.

כשהגעתי לחיה כבר כולם היו שם. ביקשתי מאב הרחמים שיעזור לי לא לפשל. הרי לא כולם אשמים בחוסר היציבות שלי. התחלתי בהסברים טכניים ובלישת הבצק, הסברתי את כוחן של האמהות הקדושות שהצליחו לשנות את פני ההסטוריה של העם היהודי רק בזכות הדבקות במצוות. במצוות השם.

המילים שאמרתי החלו לחדור לי ללב ויצא שהאמנתי לכל מילה. הערב הגיע לשיאו וידעתי שהצלחתי כשהצדיקות האמיתיות מולי החלו לבכות. ואני איתן. סתם ככה דמעות של אושר, של שמחה.

הרגשתי שהנחש שבתוכי מתחיל לאבד ענין, משחרר את אחיזתו לאט לאט. לקחתי את הדרבוקה שהיתה מונחת לידי והתחלתי לתופף. לאט לאט כולן הצטרפו אלי למעגל של שירה וריקודים. השמחה הדביקה אותי, וסילקה ממני את השאריות האחרונות של הספק.

  

אין לי מושג מה היה הנסיון הזה שעברתי ואם בכלל הצלחתי לעמוד בו. מה שהיה חשוב זה שחזרתי לצעוד בשביל המוכר לי כל כך. מסרחת את רגלי בין כל הקוצים והדרדרים שניסו לפצוע אותי. שוב אני בבית שאוהב אותי כל כך, לא מופקרת לסכנה שבחוץ. שוב אני בבית עם כל הריחות והטעמים והחיבוקים החמים.  וכן, אפשר לפתוח את התריסים.

"צדיקה שלי תודה על הכל", נפרדה ממני חיה באותו ערב. " המצווה כולה שלי" השבתי. לאחר שטרקתי את הדלת צעדתי לכיוון החניה. הדרבוקה על הכתף, המטפחת במקום, והשקט שוב חזר לגור אצלי.

"בטח אתה מחייך שם למעלה אבא" הבטתי בשמיים הכהים. נכנסת לאוטו בעליצות מה. והנה היא שם, אתי אנקרי, באותו מקום שבו הפסקתי אותה. ממשיכה לשיר  במיוחד עבורי "דייך כי מלכך יגן בעדך, ובארץ חשכך יכין צעדך".  (ר' יהודה הלוי). והבנתי את הכל בצלילות של מחשבה. התבהר לי שגם באפלה הכי קשה,  גם בחשכת הלב הכי מכאיבה, מלכו של עולם לא ישחרר את ידו מהאחיזה.

הכל לטובה

בס"ד

יראת שמים מפי הרב יצחק כהן שליט"א

רק חצאית ...

בס"ד

רק חצאית (טור שכתבתי לפני כשלוש שנים, מיומנה של בעלת תשובה)

בתחילת תהליך התשובה דקלמתי ש"צניעות זה סימן ראשון לפנאטיות", אבל תוך זמן קצר כל הבטחותי, הצהרותיי וטיעוניי נמסו ברגע אחד. כל הגופיות והמכנסיים הוצאו מהארון כלאחר כבוד >

רונית שיינפלד / הידברות סופשבוע - מוסף שישבת

"זהו? החלטת סופית?" שואלת אותי נחמה, מנסה להביט לי לתוך העיניים. את בטוחה?  "נו, אמרתי לך שכן", אני משיבה לה בקוצר רוח. "את בטוחה של תלבשי יותר מכנסיים?", והפעם היא כבר מרימה את הטון. משום מה, היא יוצאת מנקודת הנחה שמי ששומר שבת, השמיעה שלו נחלשת. "כבר עניתי לך שכן, אין יותר מכנסיים". והפעם הגוש לא מאיים לסגור לי את קנה הנשימה. "את לוקחת בחשבון שיהיו הרבה כאלה שישאלו אותי שאלות", היא מקשה, "אז כדאי מאד שיהיו לי תשובות". חייכתי אליה, שכחתי שמאז שחזרתי בתשובה כל החברות שלי הפכו לכוכבות רייטינג במערכון טלוויזיוני יישובי שנקרא "הכה את המומחה". למען האמת מלכתחילה הייתי בטוחה שזה נכון ואפילו רצוי להמשיך ולהתלבש כרגיל, מצאתי לעצמי כל מיני תירוצים שלא היו מביישים את פרקליט המדינה, תמיד טענתי  להגנתי שנכון לומר שהשם רוצה רק את הפנימיות שלי, וכמה טפשי מצדכם לחשוב שהשם נותן לזה פרשנות אחרת מלבד זה. משפט המחץ שלי היה שאני מסרבת להאמין שיוצר המאורות מתעסק בקטנות. כל פעם שהייתי מגישה התנגדות נחרצת נגד עצמי ודעתי, הייתי עונה לעצמי בחיוך כובש ש"צניעות זה סימן ראשון לפאנטיות. אז כדאי מאד שתירגעי". נראה לי שבשנה הראשונה שבה דיברתי עם בורא עולם הבטחתי לי ולו שההסכם בינינו לא יכלול את החצאיות הקצרות והגופיות. פילסתי את דרכי בנחת בעולמה של תורה מבלי להתייחס למשמעות הצניעות. תמיד הבהרתי לעצמי ולו שנושא המכנסיים לא פתוח לדיון. במקום העבודה שלי, שבו אני עובדת כבר מעל 15 שנה, התרגלו לראות בבגדים שלי פרץ של יצירתיות ותעוזה. חשבתי לעצמי שהחולצות שלי הינן סמל לאישיות פורצת דרך, חזקה, פמיניסטית. מה אתם יודעים, אשת העולם הגדול. בכל ההרצאות של ערכים והידברות, לא ממש נגעו בי המילים צניעות, כבוד האשה וכד. חשבתי שמדובר בהמלצה כללית, די חובבנית, שנועדה רק לשייך אותנו למגזר מסויים. הרי איזה עומק כבר יכול להיות בחתיכת בד? בימי שבת, כדרכי בקודש, נחה עלי רוח העיצוב, לבית הכנסת עשיתי מאמצים רבים לאתר צעיפים ומטפחות שיסתירו כתפיים ויעלימו טפחיים. הגעתי לדרגת אומנות, והצלחתי לקשור את מטפחת הראש באופן שבו אני נראית דוסית למהדרין, ועוד בהכשר בד"ץ. אחרי שקיבלתי חותמת של בוגרת שנקר, דאגתי להסיר בצאתי מבית הכנסת את כל האביזרים והאינסרומנטים ממני, שחס וחלילה לא יטעו ויחשבו שבאמת השתניתי. אני לא יודעת להצביע על הביכורים הראשונים של מחשבתי, שבהם כל הבטחותי, הצהרותיי וטיעוניי נמסו ברגע אחד.  זה התחיל כבוקר שיגרתי של טיול עם הכלב, קפה, סנדביצים, סיר הלחץ הקבוע.  אחרי התלבטות שלא היתה מביישת את אימלדה מרקוס החלטתי מה ללבוש, כרגיל. דקה לפני שיצאתי לעבודה העפתי מבט במראה ושם לראשונה, פגשתי אותה. אחרי חילופי ברכות מנומסים, טיפול בכמה ניואנסים סוררים, אני מתמקדת בפנים שלה. עוברת בי צמרמורת מוזרה שאני מבחינה שיש כאן משהו לא מוכר. אפילו הלחיים לא נראו אותו הדבר. אני מנסה להבין מה השתנה, מנסה לדלות בכח מתוכי אבחנה, אפילו קטנה. ואז היישרתי לתוכה מבט, והבנתי, כמו שרק הילדה של אבא יכולה להבין, שמה שהשתנה זה המבט שבעיניים. אותו מבט שאני פוגשת בקביעות כבר 39 שנה, פתאום באמצע החיים, ככה סתם, השתנה. והנה היום, ממש עכשיו, הוא נראה לי קצת אחרת. יש בו פתאום הרבה רכות ותבונה, כאילו שהתקלפה ממני שכבה עקשנית ועבה. נזרקתי אחורה למבט שהיה לי באותו בוקר שעליתי לכתה א. שידעתי שאין יותר גננת ומעגלים, אין משחקי חברה ומגדלים ואין יותר לצייר במכחול, ואין, פשוט אין  ארמונות בחול. מבט שיודע שעולים כיתה. מבט שמביע אמת אחת צלולה. מבט שגילה שיש בי גם הרבה תום, מבט ששייך למי שלא מפסיק לחלום. "ממה את מפחדת"? שאלתי אותה, הרי את טוענת תמיד שהמתנה הכי גדולה שהקדוש ברוך הוא נתן לך זה שהפסקת לפחד. שהוא עזר לך להבין מי את באמת. אז איך זה שאת עדיין נמצאת במקום שאת חושבת שהחולצה המינימלית היא כרטיס הביקור הכי טוב שלך? איך זה שאת בטוחה שהחצאית הקצרה מייצגת את הפנימיות שלך? אז תני לי לענות לך יקירתי, והגיע הזמן שתקשיבי. בטחון עצמי לא נקנה בקניון, גם הערכה עצמית לא נרכשת במליון. את משקרת לעצמך השכם וערב, הולכת שבי אחרי דמיון שבך יפתי לא מפסיק להתל. אני חושבת שהזנת את הנשמה שלך ביותר מידי חששות ורגשות. הבגדים שלך פשוט עזרו לך להסוות. להסוות חולשה גדולה, וצעקה ברורה, שכל אשה בעמקי נשמתה מכירה. לצערי את באמת חושבת שהשיעבוד לכסותך יסייע לך למלא את החלל שבתוכך. כל חייך עמלת לשווא, רצית להגיע ליעד לא מושג. לעשות את מה שנדרש, ללכת עם הזרם, לרצות את הסביבה. הקשבת לכולם, ורק שכחת דבר אחד בדרך. שכחת את עצמך. התעלמת מקריאתה של נשמתך. שכחת כמה הרבה יש לך לתת שכחת כמה עוצמה יש בתוכך. לא ידעת מתוקה שלי שאבא שלך נמצא כאן תמיד בשבילך. החיים כל כך חזקים מאיתנו, עד שלעתים אנחנו שוכחים את מה שחשוב באמת, החיים כל כך מפחידים אותנו עד שאנחנו לא שמים לב שאנחנו שוכחים לחיות. אנחנו בונים לעצמנו תאוריה שמלכתחילה לא היתה שלנו ועושים הכל כדי להצדיק אותה. וככה אפשר להעביר חיים שלמים. הרי אין דבר מענג יותר מחופש, משחרור שבתודעה, בהבנה של מה אני באמת רוצה.  אני צמאה להיות חופשייה מכבלים ודעה קדומה. שלא מפחדת לבקש עזרה, להיות אשה בטוחה בעצמה שלא מתביישת להיות חלשה, להבין שהנשמה שלי היא חלק מדבר כל כך עצום ונפלא. הגדיל ואמר רבי נחמן מברסלב ש"אין שמחה כהתרת הספיקות". אני חושבת שאין הרבה משפטים מדוייקים כל כך שיכולים להגדיר את מה שחשתי באותו הרגע שבו נפגשתי עם עצמי במראה. אם מישהו היה נכנס לחדרי באותו רגע הוא היה בטוח שהשב"כ נתן לי שעה לעזוב את הארץ. תוך דקות ספורות הורדתי את הבגדים, ארזתי את הכל. את הגופיות, החולצות, המכנסיים, הכל, פשוט הכל. החדר היה כמו אחרי מלחמה, שקיות על גבי שקיות. שקיות של שקרים, שקיות של העמדות פנים, שקיות רבות של "מה אומרים". בקיצור שקיות מכל טוב הקניון. הארון היה פתאום ריק, קולבים מעטים התנדנדו, עדות למלחמת השחרור הפרטית שלי שהתרחשה דקות אחדות לפני. בספירת מלאי מהירה הבנתי שנשארתי עם 3 וחצי שמלות בינוניות, 2 חולצות וחגורה. ידעתי שזה אומר התחלה חדשה. אסתדר עם מה שיש, בלי לפחד.  גם אם אלבש את אותה השמלה כמה פעמים. ידעתי שמעתה נחלוק רגעים מאושרים. היא תהיה השמלה שתייצג אותי. תייצג את מהותי, והכי חשוב את בחירתה של נשמתי. לא יודעת אם ציינתי שאני ממש לא מושלמת, שיש לי הרבה חולשות ופחדים והרבה דמעות יורדות במסתרים. דמעות שרק היושב במרומים אוסף אותן אליו עם הרבה  רחמים.  אך אין לי ספק שהיה זה צעד ברור וחד שבו את מתירה ספק גדול אחד. ואין לי ספק ששום דבר לא יכבה את אותה החלטה, שבסופה הרגשתי כיאה לבת מלך שמגלה שהיא נסיכה. הרגשתי שזה בסדר להיות לא מושלמת וטבעית., מלאה מבפנים ואמיתית, ואותה ידיעה מבורכת וזכה היא זו שהופכת אותי לכל כך מהותית ושלמה.