מה גם את השתגעת?! חחחח בקרוב אצלכם

בס"ד

לחץ חברתי.... אל תדאגו יום אחד זה פשוט עובר

(טור שנכתב לפני כשנתים) 

"אמא את יודעת שמה שטוב לך טוב לי", אמר לי רוי, ונתן לי מבט של עיניים כחולות חכמות." ואת בובה?", שאלתי קצת בחשש את המבקרת הפרטית שלי. "כל החברות שלי אומרות שאת הכי יפה בעולם עם כיסוי ראש", ענתה לי  יריני בשיא הטבעיות. "רק רציתי לשמוע באמת מה דעתכם". חיבקתי אותם בהרגשת הקלה עצומה. "אני יודעת שההחלטה היא שלי, אבל בכל זאת מצאתי לנכון לשתף אתכם במה שעובר עלי".

בימים האחרונים אני מרגישה שאני הולכת ומבשילה לשים כיסוי ראש גם באמצע השבוע. פצחתי בסבב שיחות והכנה עם משפחתי המורחבת שלא היו מביישים את מסע הדילוגים האחרון של ראש הממשלה. מאד היה חשוב לי לשמוע את דעתם.

אני שמחה לומר שהסוגייה לא ממש הפתיעה אותם. איכשהו הם ידעו שהיום הזה לא רחוק. אתם בודאי יודעים שלא כולם מגיבים כמו הילדים שלי, ולמעשה תמיד ששואלים אותי מה היה הכי קשה לי בתהליך הזה אני משיבה בלי היסוס שהלחץ החברתי היה עבורי מוקש רציני מאד.

גדלתי בחברה חילונית למהדרין, מטפחת קריירה רבת שנים במועצה המקומית שלנו. נושאת משרה מכובדת, חיי חברה פעילים, בקיצור די מוכרת ביישוב שלי. מסיבה כלשהי (נשמור את זה לפעם אחרת), התעורר בי החשד המאד רציני שאני בעצם לא יודעת שום דבר על החיים שאני חיה.

בשלב ראשון הפסקתי לנסוע בשבת, ובמומחיות מולדת הסתרתי את העובדה הזו מכולם. מצאתי תירוצים שונים ומשונים על כך ש"חם מידי ללכת היום לים". ולעיתים התעליתי על עצמי והסברתי  "שהדלק ממש התייקר, וצו השעה זה חסכון". עשיתי הכל שלא ידעו.

ככל שהתקדמתי בסולם היהדות גיליתי שהחברה בה אני חיה אינה סלחנית כלפי מי שבוחרים לעשות את הצעד הזה. לצד הרמת הגבות והשאלות הרבות, מצאתי את עצמי מטרה נייחת של מלעיזים למיניהם שבחרו להצביע עלי ולומר "בטח קרה לה משהו". משום מה ישנה סברה "מדעית" שרק מי שעובר משבר חוזר בתשובה. אני מכירה מספיק אנשים שעברו ועדיין עוברים משברים, ולא מצאו את הדרך לבית הכנסת.

היו כאלה שהגדילו ושאלו אותי אם אני באמת חושבת שהבעיות שלי ייפתרו אם אעשה היכרות מחודשת עם בורא עולם. כל נסיונותי להסביר שאני במצב של "בדיקת השטח", הוסיפו לי קיטונות של לגלוג בנוסח "את באמת מאמינה שהמתים יקומו לתחייה?", והשאלה הכי פופולרית היא "את באמת מאמינה שמי שלא שומר שבת ילך לגיהנום?".

  

הייתי מנסה להסביר להם שאלוהים לא איבד שליטה, שהכל כל כך מדוייק ומתוזמן להפליא, רק שאנחנו לא ממש רואים את זה.  הם תמיד פטרו אותי בנוסח של "שוטפים לך את המוח, את לא שמה לב?"

כשהגעתי למצב שהחלטתי ללכת לבית הכנסת השכונתי, הייתי עושה זאת למרבה בושתי, כמעט בהיחבא. הייתי תוחבת את המטפחת לכיס שחס ושלום לא תציץ. בצעדים נמהרים הייתי מגיעה לבית הכנסת רק כדי לגלות שבדיוק עכשיו יש שבת חתן וכל היישוב מוזמן.

השמועות פרשו כנפיים למרחוק. אני זוכרת טלפונים מחברות רחוקות, מהצבא, מבית הספר. בכל מקום שאליו הלכתי היה מי שטרח להסביר לי למה אני טועה. אם זה בזמן שהלכתי למכולת, בדרך לעבודה, באסיפות הורים ואפילו בתור למספרה.

כולם העדיפו לתת לי המצע שלהם לבחירות האישיות שלי. תעשי הכל, רק לא זה.

הרגשתי שמופעל עלי לחץ לא הגיוני, ובאחד הימים שמעתי שיעור תורה שהסביר שבספרים הקדושים נאמר שבימים אלו הכי קשה יהיה לחזור בתשובה עקב לחץ חברתי. אותו רב גם הסביר שהלחץ החברתי קשה רק למי שעדיין לא מרגיש מספיק בטוח בתהליך. כל התשובות נמצאות אצלכם. אם אתה בטוח במה שאתה עושה לא צריך להפריע לך כלום. בינגו!

בצעד אמיץ החלטתי לעשות בדק בית, צעד אחרי צעד. וגיליתי שיש צדק רב בדבריו. החלטתי להתמקד בביסוס האמונה שלי שעד לאותו הרגע חשבתי שהיא מובנת מאליה. חיפשתי מענה לכל השאלות שהיו לי. הפכתי כל אבן כדי לקבל תשובות. ועשיתי הסכם לא כתוב עם עצמי שהדברים ייעשו מעתה בהדרגה.

את ימי הבדידות החברתית החליפו ימים של לימודים והתעמקות בנבכי התורה הקדושה. על כל קושיה שהיתה לי ביקשתי עזרה מהשכינה והיא לעולם לא הכזיבה.

ככל שהצצתי יותר, נפגעתי יותר והרגשתי שסוף סוף אני יודעת את מקומי.

ככל שעליתי וטיפסתי למעלה גדלה בתוכי תחושת הביטחון שאני בדרך הנכונה. לאט לאט נעלמו הקולות, ובאופן טבעי התחלפו הדמויות בחיי. החזרה בתשובה הפכה להיות לחם חוקי ושום דבר לא השתווה מבחינתי לנועם אדו - ני.

ככל שהעמקתי בדברים הגעתי לתובנה שאני פשוט מראה מסנוורת לכל אותם אלו שאין להם את האומץ הנדרש לעשות את הצעד הגורלי והמתבקש הזה. אין להם את האומץ לצאת מעצמם רק לרגע כדי לשים משקפיים אחרות. אין להם את האומץ לומר גם אני רוצה פשוט להיות, אין להם את האומץ לצאת למסע שבו אתה למעשה פוגש באופן הכי בהיר, את עצמך.

 מצאתי כי נוח להם להשליך אותי על מזבח הבערות בתואנות שונות ומשונות בשם הנאורות! ומה שמדהים אותי בכל פעם מחדש זה שבתוך תוכם, בפנים עמוק כל אחד יודע את האמת, בגלל זה כשהיא מוצגת בפניהם במעטה של כיפה או שמלה, התגובה היא כל כך חריפה.

וככל שפאזל האמונה התחבר אצלי לתמונה מושלמת גיליתי עולם מרתק ומרהיב.  עולם שנותן לי משמעות אמיתית לחיים, גיליתי שלעולם אף אדם לא יאהב אותי כמותו, ואף בשר ודם לא יאמין בי כמוהו.  

בעזרת השם ובסייעתא דשמאיה אני מבקשת מהבורא כח ועצמה לעשות את הדבר שיעשה אותי שלמה.  אני רוצה להיות סמל למסירות והקרבה ולהסיר את המחיצה האחרונה. אני מעיזה לומר שאני רוצה לקחת את המטפחת, שתבטל אותי לחלוטין לפניך.  כי זה לא יכול להיות פחות מ"בכל מאודך".

וזה קשה לי.

סהדי במרומים, עזור לי לעשות רק את הצעד האחרון באהבה גמורה. כהצהרת כוונה על דבקות ויראה.

ואני יכולה רק לאחל להם מעומק הלב שכדאי לכולם להכיר את אותו אבא אוהב,

אשרי מי שזכה ולא ויתר. אשרי מי שהבין שבעולם הזה הוא ילד יחיד מיוחד. ילד רצוי וראוי שיש לו כתובת. ילד אהוב וכשר שדבק במסורת.  ילד שמלחמתו היומיומית הינה ככריעת ברך, לפני אורו של העולם - לפני המלך.