לבחור זה להיות חופשי

בס"ד

"תביטי לירח ולמה שהוא עושה למים", ביקש תומר שאפנה את ראשי לרגע. "הוא כל כך יפה". עיני נתקלו בטיפות החלב שציירה הלבנה על הים, משתעשעת בגליו. מזכירה לי שעל יצירת הפאר הזו חתום בורא עולם בכבודו ובעצמו.

לפני מס' דקות יצאנו מסוף שבוע רגוע במיוחד על הר הכרמל. הללי מרים המתוקה נרדמה מאחור ורק נשימותיה הקלות נשמעות בחלל הרכב. במשך כל הנסיעה על כביש החוף לא יכולתי לנתק את מבטי מהגלויה ששלח לי ריבונו של עולם, לא יכולתי לנתק את מבטי מהמראה של נגיעות הגלים על החוף.

"אני מוכן לשלם לך עבור מחשבותייך", חייך תומר בעודו מכסה את הללי. "אני חושבת על התזמון המדוייק של טיפות המים המלוחות. איך הן יודעות מתי להגיע לחוף, איך זה שהבריאה תמיד יודעת מה לעשות".

"אם זה היה אפשרי, הייתי תופסת את הרגע הזה בשתי ידי", הרהרתי בקול, מנסה  לפרש לעצמי את התחושה שהציפה אותי, ופשטה באברי גופי. סוג של תחושה שבזהירות מרבית אכנה אותה כאושר, או אולי רגעים רצופים של אושר.

לעיתים נדמה לי שכל מה שמניע את כדור הארץ כולו על יושביו זה החיפוש המתמיד אחר האושר הנכסף. החיפוש אחרי הנקודה שבה אתה מרגיש חי ונושם. החיפוש המתיש להגיע לאותו מקום ספציפי שבו אתה לא רוצה לשנות דבר וחצי דבר מהחיים שלך.

ניסיתי לברור לעצמי איך זה שבעברי הלא מאד רחוק  כל שניה של אושר הסתיימה בריקנות, כל שניה של אושר הסתיימה בהרבה סימני שאלה וחוסר סיפוק. לאושר שהיה אז מנת חלקי לא היתה המשכיות. קיבלתי אותו במנות קטנות, מדודות.

הפכתי בדבר שוב ושוב. שוחחתי עם עצמי וניסיתי להבין איך זה ששנים לפני שחזרתי בתשובה, לא מצאתי הרבה רגעים כאלו, איך זה שלא הרגשתי שאני חיה. ומה שהכי מדאיג אותי בכל התהליך זו העובדה שאפילו לא הבנתי שאני לא מאושרת, חייתי את החיים, או יותר נכון לומר, זרמתי איתם.

אני סבורה שהסיבה נעוצה בעובדה המאד כואבת שלא הייתי כלי. לא הייתי כלי לקבל את כל הטוב הזה. לא הייתי כלי להבין שאפשר גם אחרת. להבין שמה שבונה כלי זה בעצם המתנה ששמה בחירה.

בחירה במובן הטהור והנקי שלה. לבחור משמעו להיות במודעות. לדעת שאני בוחרת  כי זה הדבר שהכי טוב עבורי. התורה לימדה אותי לבחור כשלנגד עיני הסיבה  שלשמה באתי לעולם, הלכות התורה הורו לי כיצד לא להחטיא את מטרת בואי לכאן.

  

הבחירה הזו הולידה סדר במחשבות שלי, הבחירה הזו הולידה סדרי עדיפות במשפחה שלי. סוף סוף הסדר הזה הוליד שאיפות, הסדר הזה הוליד רצונות שלא ידעתי כלל על קיומם.

התחלתי להעריך ולבחור בטוב ביום שבו גיליתי היכן ממוקמים השוליים של השביל המוביל אותי מעלה בית א-ל. היכן בדיוק תחילתו והיכן סופו. התחלתי להעריך את חיי כשהבנתי ללא ספק היכן הם אזורי הסכנה. הנקודה המדוייקת שהלכה והתבהרה בפני סייעה לי לזהות את התמרור האדום שצועק לי "אין כניסה עבורך".  

במבט לאחור, זה היה שגוי ואפילו ילדותי לחשוב שיש לי שליטה כלשהי על מהלך הדברים, כשלמעשה האירועים השונים והגחמות של אחרים הכתיבו לי את הקצב, ולעיתים גם את המקום, והכי נורא שמבלי משים הם הגדירו עבורי את הרצון.

הבנתי ואולי קצת באיחור שעל מנת לשמור על הקיים אני צריכה לדעת תמיד איפה המעצורים שלי נמצאים. איפה המיקום המדוייק של דוושת הברקס. באיזה רגל בולמים, והיכן הבלם הידני למקרים מיוחדים כשכל השאר מסיבה כלשהיא החליטו להפסיק לעבוד.

בתנועה המתעוררת משהו של מוצאי שבת, כשבעלי ובתי לצידי, וכששני ילדי האהובים ממתינים לנו בבית, אני יודעת בוודאות מכאיבה שיש לי כל כך הרבה מה להפסיד. יש לי כל כך הרבה מה להפסיד אם לא אהיה קשובה ועירנית. יש לי כל כך הרבה להפסיד אם לא אהיה דרוכה ועקבית, שחלילה לא אסיט את עיני מהקו הברור של השוליים.

למדתי בחיי שאפשר בקלות לאבד שליטה על החיים. אובדן הדעת כמוהו כחוט השערה.   גלוי וידוע לפני שהכל מתחיל בפתח קטן מאד. בפתח קטן שהרשיתי לעצמי לפתוח. בפתח שהולך ונפער ומרחיק אותי מהמטרות שהצבתי לעצמי, מהמטרות שהציב לי בוראי.

כשהבנתי שאני בעלת בחירה הפכתי להיות חופשייה, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם הגיון כלשהו. חופשייה מריצה מיותרת אחרי תאוות, חופשייה מכל תעתועי המדיה והפרסומות. בורא עולם לימד אותי מהי הכוונה הזכה שמאחורי המצוות, בורא עולם צייר לי את הדרך הנכונה לחיות.

שוכן מרומים הראה לי איך מתרחקים קילומטרים מדמיונות ואיך לזהות את בוא הנפילות. נפילות שקדמו להן בורות עמוקים, בורות במסווה של שקרים קטנים.

אב הרחמים ניקה ממני את גרגרי החול מהעיניים, שאצליח להבחין בין העיקר והתפל, שלא אלך שבי אחר היצר המהתל. מלכו של עולם חידד לי את הראיה שאראה בחוש את נפלאות הבחירה. נפלאות שאומרות לי כיצד לבחור והכי חשוב - מתי לעצור.