להמר על כל הקופה..

הימרנו על כל הקופה וצעדנו לחופה

בעוד ימים ספורים נחגוג, תומר ואני, יום נישואין. בזמנו כל החברים והחברות, ההורים והדודות, התנגדו לנישואין. היום,  אני אומרת לכם שזה היה שווה. היה שווה לקחת את הסיכון ולצעוד בדרך התורה, בדרך הדבקות במטרה

רונית שיינפלד

בראש חודש הקרוב,  נחגוג יום נישואין. נישואים שלי עם תומר. תקופה ראשונה בחיי שבה אני מקיימת זוגיות על אדני התורה. שנה של התמסרות אמתית לחיים שבהם שולטת השגחה עליונה. שנה שבה אני מקבלת תובנה מהי מסירות נפש לבעלי. לעניות דעתי זו תקופה מיוחדת, תקופה שבה האסימון נפל לי בפעם המיליון וצעק לי באוזן ששוב הדתיים האלה צדקו. שוב הם עלו על השיטה הנכונה, שוב הבנתי שיש לי עוד הרבה מה ללמוד מהם. וכמי שזו לה מערכת הנישואין השנייה אני חושבת שיש לי מה לומר בעניין. אקדים ואומר שהייתי רוצה לכתוב לכם הכל. לכתוב ככה בלי לשים מחסומים רגשיים, לשפוך הכל על המקלדת כדי שתאמינו לי שכדאי לאמץ בחום רב את הנהגתו של הבורא. אך לצערי, הדברים אצלי השתנו. מאז שחזרתי בתשובה הפכתי לאדם מנומס יותר שחושב כמה פעמים לפני שהוא משחרר את חרצובות לשונו. כפי שסיפרתי לכם בעבר, אחרי היכרות קצרה של חודש בלבד החלטנו להינשא. גם לי וגם לתומר מלאה שנה אחת בדיוק לגירושין, ובכל זאת החלטנו לקפוץ למים. קפיצת ראש מגובה של בנין רב קומות. המשפחות שלנו, וכאן אני מגלה לכם סוד, התנגדו בכל תוקף. הן טענו שלאור נסיבות העבר - מדובר בהתאבדות. הבנו, אני ובן זוגי לעתיד, כי לאור הפרגון הרב שאנו זוכים לו כדאי אולי אף להקדים את החתונה. כל החברים והחברות, ההורים והדודות היו נגד הנישואין שלנו, ונגד מוסד הנישואין בכלל. ידענו שאנחנו לבד במערכה הזו, ידענו שאת הברכה שציפינו לה לא נקבל הפעם. היו כאלה שהגדילו לומר "למה צריך להתחתן? לא חבל? לא צריך לעבור דרך הרבנות". ידענו שאין אחד שתומך בנו, אין אף אחד, למעט האחד, שעבורנו הוא חשוב מכולם. כשפגשתי בתומר בפעם הראשונה, ידעתי שהגעתי לחוף מבטחים.  ידעתי שכדי שהחוף הזה יישאר בטוח עבור שנינו נצטרך לעבוד קשה מאד. לעבוד קשה כדי לא לחזור על טעויות העבר, שנינו נצטרך לגייס תעצומות נפש ולדבוק חזק חזק בבורא עולם כדי שזה יצליח. באחד מהשיעורים של הרב ארוש שליט"א, שמעתי אותו אומר שמי שאין לו שלום בית, אין לו כלום, מי שאין לו שלום בית למעשה - אין לו את הדבר הנעלה והנשגב ביותר, אין לו בעצם טעם לחיים. אודה על האמת שכששמעתי אותו אומר את הדברים הללו עדיין לא הפנמתי את משמעותם, עדיין לא ידעתי כמה החיבור הזה של בעל ואשה יכול להיות מקודש, כמה החיים יחד יכולים להביא אותך לבנייה של משהו אמיתי. משהו ערכי.  אני זוכרת צהרי שישי אחד לפני החתונה. נסעתי לקברו של רבן גמליאל ביבנה. נסעתי לבד, מתעלמת מכל הנוכחים בחדר, מניחה שתי כפות ידיים ומבקשת ממנו, שילמד עלינו זכות, שיעזור לנו להקים בית של תשובה, בית לתפארת, בית שיגרום לקדוש ברוך הוא לחייך. "למד אותנו איך לחיות בזוגיות", ביקשתי ללא הרף, בקשה שמהדהדת בתוכי עד היום. בדרך חזרה, המחשבות שלי נדדו ממני והלאה, ידעתי שעלי לקחת אחריות לכישלון נישואיי הראשונים. ידעתי בתוכי שקיבלתי דברים ומצבים כמובן מאליו, חשבתי לתומי ששלום בית זה משהו שלא ממש צריך להשקיע בו. הייתי בטוחה שלהקים משפחה זה דבר פשוט, דבר בנאלי שלא מצריך דיפלומה. הייתי משוכנעת שהשקעה רצינית קיימת רק בבורסה, הייתי מוכנה להישבע שהכל יסתדר, והכל יבוא על מקומו בשלום, אך איכשהו המציאות התנקזה לכישלון אחד צורב וגדול. צריך שניים בשביל לטעות, צריך שניים כדי להרוס, צריך להיות טיפש גמור ולא להבין את גודל המשא הזה שנקרא ברית נישואין. צריך להיות מספיק אומלל כדי לא להבין עד כמה אתה יכול להפסיד. אל תאמינו למי שיאמר לכם שאתם לא יכולים להשתנות. אל תאמינו למי שיאמר לכם שתמיד תמשיכו לשגות. תאמינו רק למי שיצר אתכם, ויכול בקלות ללמד אתכם. תאמינו שרק מי שמוחק עוונות, יכול לעזור לכם להיטהר ולהתעלות. זכור לי ששמעתי שכתוב בגמרא, ותסלחו לי אם אני לא מדייקת, שביקש רבי שמעון מזוג שרצו להתגרש שיערכו משתה לכבוד הגירושין שלהן, ובסופו של הערב האישה נתבקשה להוציא את החפץ יקר הערך ביותר בביתה ולהביאו לרבי שמעון. האישה לא היססה ולקחה את בעלה, שהיה לה היקר מכל. בעברי הייתי יכולה ללהג על האישה התמימה, אבל היום הייתי נוהגת בדיוק כמותה. היום אני יודעת שנפלה בחלקנו הזכות לרומם את שמו ולעשות את רצונו בביתנו ובתוכנו, צריך רק להשתדל ולהניח בצד את גאוותנו. שנינו נכנסנו תחת החופה רק עם ביטחון ואמונה, אמונה תמימה בהשגחה עליונה. אמונה שהוא שם כדי לכוון, אמונה שהבורא את הגבול מסמן. למתבונן מבחוץ נדמה שההחלטה שלנו אינה עולה בקנה אחד עם היגיון בריא, אך לאדם מאמין ההחלטה היא מתבקשת וטבעית. היום, אוכל לומר שזה היה שווה. היה שווה לקחת את הסיכון ולצעוד בדרך של התורה, בדרך של דבקות במטרה. הימרנו על כל הקופה וצעדנו בראש מורם לחופה. בכל דרך אפשרית אנו ממשיכים ללמוד מה אפשר לתקן ומה עוד יש לשפר. שנינו מצוידים בספרייה צמודה של השם יתברך, איך לנהוג ומה לעשות, מה לומר ומתי לשתוק. שנינו מבינים שמלכו של עולם בחר בנו כשותפים למסע. מסע עתיק יומין ומלא מהמורות. מסע שבו אנו צריכים טוב טוב להדק חגורות. מסע שחייבים לאחוז חזק את הידיים ולא להרפות, מסע שבו צריך לתת מעצמנו ולא להקשות. מסע מרתק חוצה שנים וניסיונות, מסע שורשים של דרכי אבות. אין זו קלישאה שאם רוצים להצליח צריך להזדכך ולוותר. לוותר על הכבוד וללמוד להתפשר. צריך למצוא כל דרך לעשות לביתנו ובכל מעשה לראות מולנו את רצון בוראנו. בימים שבו אנו שומעים השכם וערב על גירושין ומריבות, וכמי שעברה בחייה הרבה תהפוכות, אוכל לומר בבטחה שסוד ההצלחה זה להכניס את מצמיח הישועות הביתה, להכניס אותו לכל פינה, שיאיר כל פינה חשוכה.  אני לא יכולה לדמיין לעצמי עכשיו חיים אחרים. חיים שאין בהם שבת ושיעורי תורה, חיים שאין בהם ציצית ומטפחת לבנה. חייבים להיות מחוברים לצינור החמצן שמקיים את העולם, גם אם לא תמיד נוח ולא תמיד נחמד, צריך להבין שהצינור הזה מקיים אותך כאדם. הצינור הזה שנקרא תורה קדושה, מלמד אותך מה זה גבר ומהי אישה. הצינור הזה שנתן לנו זכות קיום ושמחה, מלמד אותנו שרק שלום בית יאיר עלינו את השכינה הקדושה.