האור של הבית - טור חדש

בס"ד

השער החשמלי של בית החולים "אסף הרופא" התרומם לאיטו, המאבטח העייף הביט בנו בחוסר רצון בולט, לא לפני שסימן לנו להמשיך בדרכנו. המיצובישי הישנה המשיכה בדרכה לעבר הבנין, מחפשת חניה במיקום שיאפשר יציאה ללא עיכובים.

הצצה חטופה בשעון הבהירה לי שאנחנו עומדות בזמנים, נעלתי את הדלת במהירות וצעדתי עם רבקה לכיוון דלת הכניסה. דקלה המארגנת של הערב נגשה אלי, מציגה בפני את הבנות שניכר עליהן שהיו מפוחדות.

לאחר חילופי דברים עם צוות המחלקה הוחלט לקיים הפרשת חלה בלובי. התקדמנו כולנו לעבר המקום שהוקצה עבורנו, מהלכות מהוססות עם כיסים מלאים בחששות ודאגות. כיסים מלאים בפחדים ובדמעות.

כשהוזמנתי לתת שיעור בנושא הפרשת חלה להחלמתה של ילדה בת 4 שמורדמת ומונשמת, לא היה לי שמץ של מושג על מה אני הולכת לדבר. לא הבליחה בי שום תובנה על איך אפשר לעמוד מול אמא שמתמודדת עם הקושי הכי גדול בחיים ולבקש ממנה שתתחזק. ידעתי בתוכי שהערב הזה גדול עלי. מה זה גדול, ענק ממש.

כל החברות של המשפחה התארגנו בסדר מופתי ואיכשהו בחסד גמור מצאנו את עצמנו מסדרות את הכסאות והקמח והשמרים במקום שהכי מפחיד כל אמא בעולם. במקום שהוא בעצם פצע פתוח. מקום של פחד משתק,  מחלקת טיפול נמרץ ילדים.

ליאל, האמא של יערה חייה הצטרפה אלינו, זו היתה לי הפעם הראשונה שנפגשנו. ראיתי מרחוק את המטפחת הירוקה שכיסתה את ראשה, ואת העיניים התמימות שמחפשות ישועה בכל דבר שזז.

התחלנו במלאכת הלישה ואיכשהו המילים קלחו מתוכי. לא יודעת מה בדיוק קרה, אבל מילה התחברה למילה ומשפט הרכיב טקסט שלם שמדבר על סיפור חיי ועל כוחה של אמונה. המילים שיצאו מפי אמרו אמת אחת ברורה, המילים התחברו למהות אחת שלמה. מהות שהיא הלב שלנו. מהות שאומרת שהשם הוא הרופא היחידי. השם הוא הכל יכול. כמה תהפוכות שלא נעבור עד שנבין שאין עוד מלבדו.

הנשים סביבי יצרו בדרך לא דרך סוג של מעגל וידעתי שזה הזמן לבקש מהן לעשות משהו אחד למען ילדה קטנה ששוכבת חסרת אונים בחדר לידינו. ידעתי שצריך להטות את הכף לטובתה של יערה. הזמן לא ממש פעל לטובתנו.

בשיעורים שאני מעבירה לא נהגתי עד כה לבקש מחוייבות רוחנית, אבל הפעם הרגשתי שנכון לבקש מכל אחת שתיקח לעצמה כמה דקות לחשוב על האפשרות להתחייב. לעשות משהו בעבורה, לעשות משהו עבור יערה שחייה מוטלים על כף המאזניים, לעשות משהו שהוא מעל הטבע. מעל המציאות.

בעולם הרוחני שלנו כשאתה שובר את הטבעים שלך ומקריב מעצמך, כך הקדוש ברוך הוא שובר את הטבע בעבורך. ועכשיו ממש, צריך נס מעל הטבע. לא ידעתי מאיפה זה הגיע, אבל כל אחת מהנוכחות שהשתתפו פשוט התחייבו. קיבלו קבלות לא פשוטות. היו כאלה שהפתיעו אותי וקיבלו לשמור שבת לכמה שבועות, היו שקיבלו על עצמם להכניס את השבת מוקדם יותר. ועוד כמה שהגדילו ולקחו על עצמן צניעות בשבת.

ליאל עמדה לצידי כולה נרגשת, לא יודעת איך להודות, לא מבינה מה אומרים ברגעים כאלו מלבד הרכנת ראש. מכל אחת שנכחה במעגל הנשים הזה, היה קיים הרצון לעשות. הרצון לתת. הרצון להיות זאת שתצליח לשפר את מצבה של יערה.

אני לא בטוחה מה זה היה בדיוק, אבל אפשר היה להרגיש באוויר את הקדושה. את הרצון הזה שהרעיש עולמות עליונים.

בזמן ההפסקה ביקשה ממני ליאל האמא, להיכנס ליערה ולברך אותה. דבר שחששתי שאתבקש לעשות. לא ידעתי מאיפה שואבים כוחות לעמוד מול אפרוח קטן וחסר ישע. מאיפה מצליחים להיות מעט חזקים. מאיפה באמת...

מצאתי את עצמי עומדת מולה, מביטה בכל הצינורות שמחוברים אליה בדרך לא דרך לגוף הקטן וחסר האונים. כל עצמותי הרגישו את החרדה שעמדה באויר, את התהום הזה שהיא נמצאת בו. את הזעקה האילמת והחרישית, והשורפת כל כך. ויכולתי לראות רק דבר אחד. רק דבר אחד קטן ומתוק. ראיתי את הללי שלי.

בשרי סמר מעצם העובדה שזה יכול לקרות לכל אחת, כל אחת בכל רגע נתון יכולה להיות האמא של יערה. כל אחת יכלה לעמוד בחדר הזה. הקלות הזאת שבה הכל יכול להשתנות היא בלתי נסבלת. הקלות הזאת שבה אנחנו עוברים ממצב אחד למישנהו מטלטלת את הנשמה.

להביט בבלון החמצן שמחובר לילדה עם קוקו חמוד בשיער, שוודאי עד לפני כמה ימים עוד שיחקה בגינה, ושמחה מהשמלה החדשה שקנו לה, מבהיר לי שהחיים שלנו הם בעצם כמו חוט השערה, המרקם של הנשימות שאנו נושמים יכול להיפרם בשניה אחת של חוסר תשומת לב.

רק מהמבט על האף הקטן של יערה והלחיים הורודות הבטחתי לעצמי, שלא אכעס יותר. שאעשה את הכל שלא להפוך את הבית אם הללי מרים תשפוך את השוקו על הספה בפעם המליון. הבטחתי לעצמי לא להשאיר אחרי שדה חרוך אם משהו בבית לא יראה לי. הבטחתי לעצמי, להתמקד בעיקר, ולא בתפל. הבטחתי לעצמי לחיות את חיי ממקום של אהבה. לא לשכוח את מה שאני רואה. לא לשכוח לעולם ששום דבר אינו מובן מאליו.

יצאתי עם ליאל אל הלובי, שם חיכו לנו הבנות לטקס הפרשת החלה. קולי החל לרעוד. לא הצלחתי להתאושש ממה שחוויתי בדקות האחרונות. הדמעות יצאו ממני ללא שליטה. שמעתי ברקע את ליאל מפרישה את החלה ומבקשת מהשם רק דבר אחד "אבא, תחזיר לי את האור הביתה".

בקשה כל כך פשוטה, שעבור רובנו היא כל כך מובנת מאליה, "רק תחזיר לי את האור הביתה, אני אעשה הכל". זאת היתה הבקשה. "זה רק מה שאני מבקשת ממך".

בדרך חזרה הביתה הבנתי שאנחנו תמיד נמצאים באור. כל החיים שלנו השם יתברך מאיר לנו, מדבר איתנו, מפזר לנו סימנים. אנחנו אלה שבוחרים להיות בחשך. אנחנו אלה שבוחרים להרים את היד ולכבות את האור.

פעם שמעתי שהמילה חשך, זה אותיות שכח, לפעמים אנחנו שוכחים את עצמנו בדרך, שוכחים את האור הזה שדולק בתוכנו ורוצה רק לעשות טוב. והמסקנה הכי עצובה שאפשר להגיע אליה, היא שלשכוח זה הדבר הכי קשה בעולם. לשכוח כמה טוב לנו. לשכוח להודות על הקיים. לשכוח לומר לאבא שבשמיים, תודה על נשימה ועוד נשימה, ועוד אחת. תודה על הרגע הזה, ועל הבא מיד אחריו.

לפני שנכנסתי לישון באותו הלילה, עברתי בין החדרים, מוודאת שכולם ישנים, התעכבתי בחדר של הללי מרים, אהובתי הקטנה. האפרוח הזה שמצמיח עכשיו כנפיים ואיכשהו שופך תמיד את השוקו על הספה. וחיבקתי אותה בכל הכוח, מריחה את הבל פיה ואת נשימותיה העדינות. העברתי יד בתלתליה השחורים, וביקשתי להודות לקדוש ברוך הוא על הקיים. רק להודות. רק להודות.

לאחר כחודש שוחררה יערה להמשך שיקום בבית, שיקום שעדיין לא הסתיים, אך הוא מלא תקווה. בכל יום היא עושה עוד צעד אחד בדרך להחלמה. בדרך לרפואה שלמה.

מצבה של יערה חייה הולך ומשתפר, החיים של המשפחה נעים בין הבית ביהוד לבית החולים, אך הם אסירי תודה על הנס הזה שהם עדים לו בכל יום ויום. ליאל היתה ותישאר גיבורה בעיני, הדבקות והאמונה שלה בבורא עולם הדהימה אותי. לרגע אחד קטן היא לא חשבה להרים ידיים, ולא הפסיקה להאמין שיום אחד יערה שלה תחזור הביתה. היא ידעה שיום אחד זה יקרה. יום אחד האור שלה יחזור להאיר את הבית.