כעמוד ענן לפני המחנה

בס"ד

אנא ממך אבא שבמרומים,

תביט בילדיך ותקשיב לכל אותן התפילות,

אותן תפילות של תשבחות ותהילות.

כולנו נלך אחריך כעיוורים באפלה,

כולנו נבקש את פניך כשפחה את גברתה.

אנא שיכבשו רחמיך את כעסך ועוד קמעא לבניך תחכה, 

שנחזה בתפארתך כעמוד ענן לפני המחנה...

סוף המסע

בס"ד

אני יודעת בוודאות שבסוף המסע המופלא של הנשמה, השם יחכה לי.

הוא ימתין לי בזרועות פתוחות, הוא יבקש לדעת אם עמדתי במשימה,

אם הצלחתי ללקט את כל השושנים שנשתלו עבורי בגן,

אם הצלחתי לא להתעייף בדרך, 

אם הצלחתי להוריד מעצמי את כל המסכים שהפרידו בינינו כל השנים.

גילוי המלכות

בס"ד

להיות אני זה אומר לא לנוח לרגע,

ותמיד לחפש אחר האמת שמוטבעת עמוק

בתוך הדי. אנ. איי של נשמתי.

היא מוטבעת שם מהיום שבורא עולם נפח אותה לתוך גופי,

זהו חלק מהדרך לגילוי המלכות ששוכנת בתוכי.

לתוך עצמך

בס"ד

לעיתים כאב פיזי הוא צעקה של הנשמה,

לעיתים מחלה זו הדרך של אבא לומר לך – תעצור, עד כאן.

תיכנס עכשיו לתוך עצמך,

תעשה היכרות מחודשת איתך, 

תכיר את כל מה שלא טוב בך, 

כי הגיע הרגע לעלות כיתה.

עמוק עמוק בתוך נשמתם

בס"ד


התקרבתי בצעדים מדודים לכיוון הרחבה העגולה. ראשי היה מורכן כלפי מטה, מחפש מקום כלשהו להימלט ממבטי האנשים שננעצו בבשרי כמו להב משונן. קול הלמות ליבי עמד לבקוע את השמיים, זועק כתנשמת בחשכת הליל.

שאון הקהל היכה בי בגלים הולכים וחוזרים, לא מאפשר לי לפספס את קטעי המילים שלוחשות כמו גחלי רתמים. לרגעים בודדים היה נדמה לי שאני נמצאת בסוג של חלום. חלום מהסוג המפחיד שלו. חלום מהסוג שמשאיר אותך מעוות כולך וללא אוויר לנשימה.

חלום שנכון לרגע זה מהווה מרכיב מוחשי במציאות חיי, במציאות הנוכחית והאומללה כל כך, שבה אני, תמר, עומדת להיעקד. חלום שעד לפני כמה חודשים לא הייתי אפילו מסוגלת לדמיין שיש כאלו חלומות שמתרחשים לנגד עיני.

לפני עמד מי שהיה חמי בשנים האחרונות, אבי בעלי, מלך יהודה. לפני עמד יהודה בן יעקב, בכבודו ובעצמו. יהודה, שסגדתי לו ולחכמתו לבלי הכר. יהודה, שעכשיו עומד לדון אותי על מעשה שלא כל הפרטים גלויים לפניו.

דבר הריוני נודע לו משיחה של כמה עוברי דרך, שבאו לבשר לו שמעדתי עם אחר תחת בנו. כבר לא ניתן היה להסתיר דבר. הריוני כבר לא היה סוד, ואין לי להלין אלא על עצמי.

ניסיתי להסדיר את נשימותיי, שהיו קצרות ומקוטעות. גופי רעד כולו, ולא הקשיב לקולות ההרגעה שניסיתי להשמיע לו. הפחד שיתק אותי לגמרי, ולא ידעתי איך אוכל להמשיך מכאן. איך אוכל לבוא ולומר ליהודה שלא עברתי עבירה.

כל ימי הקצרים והמעטים נזהרתי בצניעות. ידעתי גם ידעתי כמה חביבה המצווה הזו על השם אלוקי. כמה השתדלתי לקיים את רצונו בכל נפשי ובכל מאודי, בכל חתיכה של בד שעטפתי את עצמי.

השם עדי שעשיתי הכל ללכת אחרי שרה ורבקה, ולא לתת ליצר הרע לתעתע בי. עשיתי כל מה שלאל ידי ללכת אחרי רחל ולאה ולשמור על כבודי.

מזווית העין ראיתי את ערימת העצים שהלכה וגדלה מרגע לרגע, כרומזת לי שהספירה לאחור החלה, כאומרת לי ללא קול שאם אמצא אשמה, אם ימצא אותי בית הדין אשמה, אעלה על המוקד. אם יהודה בן יעקב, ימצא אותי אשמה, אכנס לתוך הלוע של הלהבות ואשרף עד לפיסת עורי האחרונה.

רציתי לצעוק בכל כוחי, רציתי לומר את דברי, שישמע אותי, אך משהו השתיק אותי, משהו כמו הניח יד על פי, ולא נתן לי להוציא את הכאב החוצה. רציתי כל כך לפתוח את ליבי שיראו כיצד הוא מדמם מצער על כך שאני לא יכולה לומר את האמת.

לא יכולתי להסגיר את מה שקרה. לא הייתי מסוגלת להסגיר את הדברים שנעשו בצנעה ובאי יכולת לפרסם אותם ברבים. האמת הזאת, המוחשית כל כך, תבייש את מי שאמור לחרוץ את דיני, עדי עד

חונכתי במקום שבו למדתי מינקות שאין לי את האפשרות לפגוע באחר. אין לי את האפשרות להחשיך נשמה אחרת בכדי להציל את עצמי. אין לי את הזכות הזאת, גם במחיר של חיי.

השמש עמדה לשקוע בשמיים, עננים מעטים הסתירו את אורה החם, האדום. אורה המשגע שאהבתי להתחמם מצבעו, כאילו הביט בי מלמעלה, כמניח תחבושת מרגיעה על הלב, כמניח תחבושת מרגיעה על הנשמה, שחיפשה רק הקשבה.

הקהל החל לנוע בחוסר נוחות, כולם כבר רצו לראות איך הדברים נעשים בפועל. איך אני נשרפת למוות. הפחד תפס את שתי ידי וידעתי שאני חייבת לאזור אומץ. זאת ההזדמנות אולי האחרונה שלי, להישאר בחיים. זה עכשיו יכול לקרות, או אף פעם לא.

"אה...אתה מוכן להעביר משהו לאב בית הדין", פניתי בדמעות לאיש שעמד לידי, ומחכה לסימן שיורה לו להדליק את העצים, "בבקשה" התחננתי, "בבקשה, תחמול עלי, ותביא את זה ליהודה בן יעקב". רעדתי כולי, מחכה דקות שנדמו כנצח, שיאות לקחת ממני את החבילה.

"אנא ממך, תן לו את זה ותאמר לו "לאיש אשר אלה לו, אנוכי הרה" השתרר שקט סביבי, "והכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה", עיני הביטו בו, מתחננות, "אנא קח זאת ליהודה, ותאמר לו את אשר דיברתי לפניך.

מבטו מלא הרחמים לא נתן לי הרבה מקום לתקווה. מקום לישועה. הוא נע בכבדות לעבר כסאו הגדול של אב בית הדין והגיש לו בחשש את החבילה. ממקומי ראיתי את יהודה מביט בפתילות ובחותמת. נוגע והופך בהם אנה ואנה, ומניע את ראשו לצדדים כמסרב להאמין.

עיניו נעצמו לכמה רגעים, מסתירות את הסערה הקשה שהתחוללה בתוכו. ההמון סביב לא הבין על מה השקט שאחז את האוויר באותו הרגע. יהודה נראה כמכונס בעצמו, וקיוויתי שיעשה את הדבר הנכון. התפללתי וקיוויתי לישועתי. "צדקה ממני" שמעתי את דבריו עד אלי, "צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני", הודה יהודה בפה מלא.

הצעקה שהיתה כלואה בי בשעות האחרונות נשמעה בחלל האוויר, ושיחררה את שק הדמעות שאיים להציף את העולם כולו. לא הצלחתי לחזור לעצמי. לא הצלחתי לנשום. הן ממש לפני רגע עמדתי לעלות על המוקד ולהיעקד על לא עוול בכפי.

בכיתי את עצמי לדעת, בכיתי כפי שלא בכיתי מעולם. רווח לי שיהודה, חמי, הכיר בפתילות. יהודה לא שכח. יהודה הכיר לא רק בפתילות אלא הכיר באמת המטלטלת לעיני כולם. יהודה עשה עבור האמת את מה שאף אחד לא עשה לפניו. יהודה עשה עבור האמת האחת והיחידה שעמדה לנגד עיניו, גם במחיר של ביזויו האישי בעיני הבריות.

האיש שהכין את ערימת העצים, הביט בי מבולבל, לא מבין על מה המהומה שנוצרה. מה בעצם קרה כאן. איך כל מגדל ההאשמות נגדי נפל בבת אחת. איך זה שהכל התהפך. איך זה שאני, תמר, עדיין חיה.

לא יודעת מהיכן שאבתי את הכוח להסתובב על מקומי ולהתחיל לצעוד, מאיפה הצלחתי להזרים דם לכפות הרגליים שהתרוממו והחלו לעלות לכיוון הגבעה שתוביל אותי למעוני. דמעותיי מותירות טביעות מלוחות על השביל שמוביל אותי הביתה. מובילות אותי סוף סוף לחוף מבטחים.

לא הייתי בטוחה על מה אני בוכייה, אם בכיי ירד על תחושת ההקלה או על תחושת ההתרגשות שאחזה בי בהודאה של יהודה בן יעקב. בגבורה האיומה והנוראה שתעמוד לו כנראה לדורות.

המשכתי לגרור את רגלי ומרחוק יכולתי לראות את האוהל שלי, אותו אוהל שעזבתי בשעת בוקר מוקדמת ולא האמנתי שאראה אותו שוב. לא האמנתי שיש עוד גיבורים מהסוג הזה שילכו עם האמת שלהם עד הסוף.

ליטפתי את בטני, את הריוני. את פרי הבטן שעומד לצאת ממני בעוד מספר חודשים, ובפעם הראשונה הרשיתי לעצמי לשמוח. שמחה של התרת ספק אחד גדול. שמחה שבה ידעתי בכל לבי ובכל נפשי שלא טעיתי.

הבנתי בכל פסיעה ופסיעה שעשיתי בדרך, שלא טעיתי בכך שהתעקשתי להקים זרע. התעקשתי להמשיך זרע ליהודה. זרע של צדיקים שדבוקים במידת האמת. דבקות ללא חת. הבנתי שבחירתי היתה נכונה. בחירתי היתה מדויקת.

ידעתי בכל נשימה ונשימה שכל יוצאי חלצי לא יפחדו מלהודות על האמת. הם לעולם לא ישכחו את השורש שלהם. גם בחושך הכי גדול, גם במקום של אי ודאות, גם במקום שבו לאור אין דריסת רגל, הם יזכרו אותה, ולמענה יחרפו את נפשם, הם יחיו למען האמת הזאת שטבועה עמוק עמוק בתוך נשמתם.

גם זה יעבור

בס"ד

מספרים חז"ל שלשלמה המלך, החכם מכל אדם, היתה טבעת על היד.

טבעת שבה היה כתוב "גם זה יעבור",

הוא ידע, שכל מצב שהוא עובר בחייו, 

גם כשהוא בפסגה, וגם כשהוא בחשכה,

זהו מצב זמני, 

הכל בסופו של דבר יעבור....

מכאן אפשר רק ללמוד, שלפני העליה תבוא הירידה ולהיפך,

כמו גלגל, 

לכן צריך להחזיק חזק בעץ החיים, בעץ התורה 

ולדבוק באמונה, 

ואז תעברו את הכל לשלום...

הבניה האמיתית

בס"ד

"יש דברים הבאים על תיקונם רק ע"י שבירתם"

אל תפחדו להישבר, לצעוק, להרים עיניים למעלה

כמה שקשה לנו להבין, זאת הבניה האמיתית של האישיות שלנו,

להישבר זה להידחק לקיר, לפינה,

ומשם אין לך יותר לאן להמשיך, אין טעם יותר להיות במגננה,

הגיע הזמן לתקוף את הבעיה

צא לדרך, אין לך מה להפסיד

תושיטו יד

בס"ד

"ונשמרתם מאד לנפשותיכם"

הציווי הוא ונשמרתם לנפשותיכם, ולא לגופכם, 

הגוף זקוק לנפש ע"מ שתחיה אותו, הכל מתחיל ונגמר בנפש שלנו,

תשמרו עליה, על ציפור הנפש, 

תשמרו עליה מדאגות יתר, מאכזבות, מפחדים,

יש לכם אבא ענק וחם ואוהב למעלה,

תושיטו לו יד, זה הכל.

לא אחסר

בס"ד

"השם רועי - לא אחסר"

אם בורא עולם מנהיג אותנו, את כולנו, אזי לא יחסר לנו דבר,

תמליכו את השם וקבלו באהבה עול מלכות שמיים,

והרועה הנאמן, שהוא מלך מלכי המלכים,

ינהיג את עמו בדרך המובילה מעלה מעלה בית א-ל ואל חיי נצח...

ימות משיח

בס"ד

אומר הרמ"ק הקדוש (רבי משה קורדברו) - 

"ואין תשובה מועלת כלל! ימי משיח אין בהם תשובה כלל,

שלא יקובלו כלל הרשעים אלא ימותו ויאבדו",

בעברית פשוטה, שערי תשובה ינעלו לקראת ימות משיח,

מפני שבימים אלו האמת תהיה ברורה כל כך שזה לא

יהיה קשה להיות אדם מאמין ושומר תורה ומצוות.

החכמה היא ללכת לאורו של השם יתברך בחושך,

לקיים את המצוות כשבחוץ מנשבות רוחות זרות,

לחפש אותו בכל עת, להפוך כל אבן עד שנמצא אותו. 

אל תאחרו יהודים יקרים!

להתברך בכל הברכות

בס"ד

בת ישראל זוכה יותר מבן ישראל שהשכינה הקדושה מלווה אותה בכל מקום,

כשהיא שומרת צניעות, השכינה עליה ומגינה ושומרת מכל מיני מקרים לא טובים,

ואם חס ושלום היא נוהגת לא בצניעות, השכינה מסתלקת מעליה חלילה,

וכשחוזרת להתלבש בצניעות מלאכי השרת שומרים עליה ומגינים עליה

עם השכינה והיא מתברכת בכל הברכות - 

הרב מוצאפי.

הימים באים עם האדם

בס"ד

כשהאדם מת, כל ימי חייו מגיל שלוש עשרה לאיש, ומגיל שתיים עשרה לאישה, 

עד יום המוות, כל הימים לוקח אותם איתו, באים לפניו. 

ויקרבו ימיו למות –הימים באים עם האדם. מדוע? 

הקב"ה בודק ומתבונן מה עשה האדם בכל יום. 

בגיל שתיים עשרה ויום אחד, איך היא קמה בבוקר, 

איך אמרה קריאת שמע שעל המיטה, איך ברכה ברכת מזון, 

איך היראת שמים, איך האמונה וכו'. וכך עובר הקב"ה יום יום, 

כי אין שיכחה לפני כיסא כבודך (הרב ניסים יגן זצ"ל).

רגשות אשם

בס"ד

כיצד אתם רוצים שהילדים שלכם ירגישו כאשר הם טועים? האם אתם רוצים שהם יסבלו מרגשות אשם עד סוף חייהם? שירגישו נורא עם עצמם? ברור שלא. אתם בוודאי רוצים שהם יבינו שטעו, שיתחרטו על כך, שיפצו על הטעות בעת הצורך, שילמדו ממנה בכדי לא לשגות כך שוב, ושימשיכו הלאה בחייהם.

אשמה איננה מושג יהודי. תחושת האשמה משתקת, מכנסת את האדם בתוך עצמו וגורמת לו להפסיק להתמודד. אשמה איננה מושג יהודי. תחושת האשמה משתקת, מכנסת את האדם בתוך עצמו וגורמת לו להפסיק להתמודד, בעוד שהגישה היהודית אומרת שעל האדם להשתמש בטעויות שלו בכדי לגדול ולצמוח.

העובדה שהקב"ה מעניק לנו את האפשרות לשוב למסלול התקין, נובעת מאהבתו הרבה אלינו. השאירו אם כן מאחור את רגשות האשם, הבושה, המבוכה והתחושות השליליות. הניחו להן להיעלם, ושובו אל דרך הנכונה.

הרב יוסי מזרחי

עשית אותי נבדלת כרצונך

בס"ד

בכל בוקר אני מודה לך, שוכן מרומים,

שעשית אותי אשה,

עשית אותי נבדלת כרצונך.

בעולם הזה, שבו השקר הוא בעצם הדרה אחת גדולה,

הדרה של האמת במלוא עוצמתה,

אשא אליך תפילה ברוכה.

תפילה שתעזור לנו הנשים ללכת בדרכי הצניעות והטהרה,

 הצניעות והקדושה.

כי רק זה יביא את האשה להאיר במלוא תפארתה. 

רק זה יביא את האשה להאיר במלוא הדרה.

להיות יהודי

בס"ד

להיות יהודי זה להבין

שבכל רגע נתון עלי להמליך את השם יתברך

ולקבל על עצמי את מלכותו בכניעה,

עלי לבקש בכל נשימה ופעימת לב שאצליח לקיים

את "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", 

אותו ורק אותו, 

כי אין עוד מלבדו.

קול שישמע ברמה

בס"ד

מזה מספר שבועות אני מסתובבת עם כאב בטן נוראי, כאב שלא מרפה, כאב שלא נותן לי מנוח. אין לי יכולת לשים את האצבע במדויק על המקום שבו האמת החלה לחלחל לתוכי. האמת שמגדירה במדויק את מצבנו, את צעקתנו האילמת, האמת המרה.

הכל צף ואיים להטביע אותי, כשהבנתי שאין לנו בעצם לאן לברוח, איך שלא נביט על זה, איך שלא ננסה לייפות את הדברים. הנבואות מקדמת דנן דופקות לנו על הדלת, הנבואות על אחרית הימים מצלצלות לנו בפעמון. כל ניתוח אופטימי, של פרופסור זה או אחר מהאוניברסיטה של קישקשתא, אינה עומדת במבחן המציאות, הקיימת והמתקיימת בכל רגע.

כל הקלקה שלי על העכבר לוקחת אותי למקומות הזויים. למקומות רחוקים מאד מעולם של ילדותי, עולם של צבעים, וגוונים של שמש ושמיים בהירים. עולם של ילדים. כל מה שהייתי שומעת במקרה או שלא, על צירוף המילים גוג וגם מגוג, גאולה ומשיח, קורם עור וגידים לנגד עיני. זה כבר כאן, וזה קורה עכשיו.

אחרי הסרטון המזוויע על עריפת ראשים למיניהם, התחוור לדידי שאין סיכוי שהעולם יחזור למה שהיה. נגמר עידן התמימות, אין סיכוי שהשקט יחזור לאדמתנו, אין סיכוי שהשלווה תהיה מנת חלקנו, או בליבנו.

לדאבוני, אנחנו הישראלים אלופים בלהתרגל, אם הייתה תחרות של העם הכי סתגלן בהיסטוריה - מן הסתם היינו זוכים במקום הראשון, ועוד בלי להשקיע כסף במחנה אימונים. לא ייתכן שנשב על הגדר, נשחרר לאוויר כמה אנחות של אוי ואבוי, ונעשה את דרכנו למטבח להכין עוד קפה מהביל, כאילו לא קרה כלום, כאילו דבר לא מתרחש מתחת לפני השטח.

לא ייתכן שנהיה ספונים מול הטלוויזיה, המחשב, או ווט אבר, ונעבור בין אתר אחד למשנהו ודעתנו תהיה נוחה מכך שגבולות ארצנו שמורים, שיש לנו צבא, שיש לנו שמירה, שהפרשן הפוליטי ה"חכם", אמר שאין סיכוי שהמפלצת הזאת של הטרור תגיע אלינו, חחחחח, עכשיו נרגענו.

אין מצב שנסכים לקבל אמירות מטופשות, כגון "זליגה של טילים", "כוחות בטחון סוברים", ונקבל זאת כתורה מסיני. הלוווו??!!, הזליגה הזו יכולה להרוג. נרדמנו בשמירה, בשמירה על יהדותנו. בשמירה על שפיותינו ועל מה שמוכרים לנו בתקשורת.

"אני לא רוצה יותר לראות חדשות", אמרתי בערב נחרצות לבעלי, ונגשתי לכסות את הללי מרים, בתנו הקטנה. מבט קצר בפניה המתוקות הביא אותי לדמוע. דמעות של פחד, דמעות של התפכחות מצמררת. התפכחות שחותכת אותי בבשר החי. פניה הרכות של הנסיכה שלי הבהירו לי שמוטלת עלינו החובה לצרוח בכל הכוח, לצרוח מתוך קירות הנשמה.

גם הכופר הגדול ביותר לא יכול להתכחש לתחושה שמשהו עומד לקרות, משהו שגדול מאיתנו, משהו שלא קרה לפני, משהו שיזעזע אותנו. יש תחושה של חוסר וודאות לגבי מחר, תחושה של "לאן אנחנו ממשיכים מכאן?".

אין באמתחתי פתרון אחר מלבד מה שמקובלני מבית אבי, מבית טאטע שלי, מביתו של הקדוש ברוך הוא, אורי וישעי. מביתם של הנביאים שצפו במדויק את כל הקורות אותנו, מביתם של חז"ל שצעקו והזהירו אותנו מראש על ימים אלו, ימים של משיח. אותם צדיקים שפחדו בעצמם להיות בדור הזה, פחדו להיות בימים של בירור אחרון, ימים שבהם מלך העולם מחלק הזדמנויות אחרונות, והפעם אחרונות בהחלט.

אין לנו דרך להתמודד עם פרץ בלתי נלאה של רוע, פרץ של אכזריות במסווה של דת מעוותת. אין לנו דרך להסביר לילדים שלנו איך אפשר להיות במקום של שנאה תהומית, כשהם גדלים על ברכי התורה הקדושה, שכולה מתיקות ונועם. איך אפשר להסביר להם על מצוות "ואהבת לרעך כמוך", כשהמושג אהבה כל כך לא ברור להרבה אנשים?!

עלינו מוטלת החובה לצאת לרחובות בהמון העם, ולקחת את האחריות לידינו, אחריות על חיינו, אחריות על ילדינו התמימים, לצאת לרחובות ולהילחם. להילחם על הזכות שלנו לגאולה. על הזכות שלנו לחיות באור.

עלינו לגרש את החושך בכל מחיר, להביט לשמיים בתחינה, ולדעת שיש עכשיו חרב שמונחת על צווארנו - אבל אנו לא מתייאשים מן הרחמים. אנו מאמינים בני מאמינים, חוטר מגזע של צדיקים וטהורים, יהודים שקיבלו לידם את המשימה החשובה ביותר, את המשימה להביא את הבשורה.

יש בכוחנו לשנות, יש בכוחנו לעשות. לעשות את רצון השם, לעשות ולקיים את מצוותיו, למלא את שליחותנו על הצד הטוב ביותר, עם שאיפה למצוינות. להגיע לתכלית הגבוהה ביותר שלשמה הגענו. להניח נר לרגלינו, שיוביל אותנו בנתיב של אמת, בנתיב של קודש, בנתיב שיוליך אותנו לבית מקדשנו.

עורו אחים ואחיות אהובים, שעון החול מתקתק, הזמן נושף לנו בעורף כמו רוח עקשנית חדורת קרב. שעון החול מטפטף את הגרגירים האחרונים שעדיין נשארו בו ומבקש מכם לשוב אל עצמכם, לשוב אל אביכם. עורו יהודים צדיקים כי אנו בדור אחרון שבו עומדים עלינו לכלותינו, עומדים עלינו להשמידנו.

עורו מתרדמה עמוקה ורבת שנים, מימים שבהם רעינו בשדות של זרים, ימים שבהם האזנו לתומנו לכל אלו המשכילים והנאורים, שלימדו אותנו שבאנו מהקופים. השם יתברך קרוב אלינו עכשיו יותר מתמיד, מושיט לנו יד של אבא דואג ומזמין, תתפסו את היד הזו ואל תרפו לרגע, היא היחידה שתושיע אתכם ללא פגע.

אסור לנו לעמוד יותר מנגד ולהניף את דגל השאננות. עלינו להתאחד ולדרוש את משיח צדקנו בחזקה, עלינו להקים רעש בשמיים שירעיד את כל העולמות. עלינו לעקור הרים בצווחתנו אם צריך, העיקר שקול תפילתנו יישמע. שידע כל פעול בתבל שקול בניו ובנותיו נשמע ברמה, קול שלא ייפסק עד לגאולתנו השלמה.

לשמור על הלהבה

בס"ד

בקשיים שאבא מציב בפנינו הוא קורא לנו להדליק את האור. 

את האור שבפנים, את האור שנגנז, 

להדליק את הנר כדי שלא נבוש, לשמור על הלהבה שלא נכלם,

כי רק אז החושך יהיה חייב להיעלם.

לדאוג לנקיון

בס"ד

החפץ חיים ביקש מאשתו שאת הרצפה בחדר הגדול שבבית, ששימש לקבלת קהל, תשטוף לעיתים נדירות יותר. ונימוקו עימו: "המבקרים מגיעים במגפיים מלוכלכות, והם עלולים לבוא במבוכה כשיראו שהם מלכלכים את הריצפה הנקיה".

ואולם, כדי שלא לצער את החפץ חיים, החלה הרבנית לשטוף את הרצפה בבוקר, מיד לאחר צאתו של הח"ח מהבית.

עד שובו היו בבית כל-כך הרבה מבקרים, שהרצפה שוב התלכלכה. פעם אחת הקדים החפץ חיים לשוב לביתו ומצא אותה בעיצומה של שטיפת הרצפה. הכריז אז החפץ חיים: "לו אך היינו דואגים לשמירת הלשון כפי שאנו דואגים לנקיון בתינו!"

הניחוח המשכר שלה

בס"ד

עוד מעט היא תופיע, תקיש בדלת כדרכה משכבר הימים,

כולה עטופה שמלה לבנה, צנועה עד להדהים,

הניחוח המשכר שלה ימלא את פינות הבית, 

ואותנו, באהבה.

היא באה להשיב לנו מעט על הגעגוע הבלתי פוסק אליה,

ולאפשר לנו מעט שפיות ונחת, ברגעי חולין של פיזור הדעת.

היא, השבת, יודעת שאי אפשר להמשיך עוד שבוע שלם בלעדיה,

בלי להניח את הראש לפחות לכמה שעות על כתפיה....

שבת שלום !

במובן הכי קלאסי של המילה

בס"ד

ייסורים שבאים עלינו הגיעו בכדי להקטין את הגאווה שלנו,

ואת אחיזתנו בדברים גשמיים.

כל העלבונות נועדו לגרום לנו להבין שאנחנו אפס.

אפס מאופס במובן הכי קלאסי של המילה.

אם נדע לאמץ לחיקנו את תחושת האפסיות 

נצליח להיפרד מהצורך להרשים מישהו או מהאפשרות 

להיפגע ממישהו,

אם אני בעצם כלום, איך מישהו יכול להעליב אותי?

משהו בתוכי נפתח

בס"ד

לא יודעת על מה לשים את האצבע, איך להגדיר את התחושה שהופכת אותי להיות ילדה קטנה. ילדה שזקוקה לחיבוק אוהב וחם מאמא. לא יודעת למה תמיד כשאני עומדת פה, במקום הזה משהו בתוכי נמס. משהו בתוכי נפתח. משהו בתוכי מבקש לבכות. מאפשר לכל מה שהיה סגור לצאת החוצה.

כמה שאהפוך בדבר לא אצליח להבין איך ייתכן שכאן זה המקום הכי נוח לשים בו את הראש ולשפוך את ליבי, איך ייתכן שמכל קצוות עולם באים לכאן רק בכדי למלא את מעיין הדמעות שנמצא במתחם, רק בכדי להרגיש רצויים ולו רק לרגע אחד.

בעצם אולי זו הנקודה. אני חושבת שיש משהו באמא רחל שגורם לך להרגיש רצוי ונאהב, איכשהו היא מצליחה להעביר לך את התחושה שממש אכפת לה ממך. שאתה יקר, שאתה ילד חשוב. שהיא כל כך הרבה זמן מחכה רק לשמוע את מה שיש לך לומר.

יש בה משהו אחר, משהו שגורם לך באופן ברור להרגיש שהיא באמת שומעת אותך, שהנה עכשיו הגעת לחוף מבטחים, ואתה יכול להניח את הראש על הקבר ולומר את אשר מכביד עליך כל כך. אתה יודע שאף אחד לא ישפוט אותך, ולא יתן לך להרגיש חסר ערך. אמא פה, ואמא מבינה לליבך. אמא רחל מבינה אותך. נקודה.

תמיד כשאני פה, אני נזכרת שכשעשיתי את צעדי הראשונים בעולם התשובה המורכב והיפה כל כך, קיבלתי עצה מאחד הרבנים שעבורי שווה לא רק זהב, אלא מכרה של זהב. קיבלתי עצה שלא אחת הצילה אותי מזרועותיה האכזריות של העבירה.

"תמיד תאמצו לכם דמות לחיקוי", נאמר באותו שיעור תורה. "תמיד תצמדו אליה, תלמדו מההנהגות שלה", ולי לא היה ספק, ואפילו לא התלבטות קטנה שעבורי זו רחל אמנו. היא ולא אחרת היא ורק היא.

ייתכן שהצבתי לפני רף גבוה מידי, לא אמיתי, אבל השאפתנות להגביה עוף לא הרפתה ממני. היא תמיד ליוותה ומלווה אותי במחשבתי, במעשי, ואפילו בלבושי.

אחת מהמשימות הקשות ביותר שעמדו לפני היתה הצניעות. משימה קשה שהיתה לי כקריעת ים סוף. לדידי לשנות מלתחה שמורכבת רובה ככולה מגופיות, חצאיות קצרות, ג'ינסים וכד', קשה הרבה יותר מפרעה בתוך המים.

חרקתי שיניים בכל פעם שקצת הארכתי את החצאית או שהחלטתי ללבוש חולצה עם קצת יותר בד. הרגשתי כאילו עבדתי כפועלת בנין והרמתי בלוקים רק מהמחשבה שאצטרך לשים גרביים, או לתחוב את שערי המושקע לתוך מטפחת.

בכל פעם שעמדתי בפני דילמה הרת גורל באמצע הקניון האם לקנות את החצאית הזאת או לא, שאלתי את עצמי מה אמא רחל היתה עושה במקומי? האם החצאית הזו היתה הולמת את הסטנדרטים שלה או לא? ככה קיבלתי את החלטות בנוגע לצניעות.

אבל אם חשבתי שלהתאים את עצמי לצניעותה של אמא דורש ממני מאמץ עילאי, לא הבנתי מה זה מאמץ עד שעמדתי בפני דילמות מוסריות ובהן חככתי במוחי החלוד אחר התנהגות שהולמת אותה, הולמת את המודל לחיקוי שלי.

עד לרגעים אלה ממש עדיין נבצר מבינתי איך אמא רחל יכלה להיות במקום של נתינה כל כך גדולה, איך אפשר להיות במקום של ויתור, במקום שאתה אפילו לא מתפשר, אתה פשוט מקריב מעצמך כל כך הרבה עד שלא נשאר הרבה ממך, אם בכלל.

בכל יום התחוור לי כמה אני שונה ממנה. כמה אני רחוקה מהדבר הענק הזה, מהמפעל העצום הזה שכולו מורכב מאהבה. כולו מורכב מאהבת אמת. כל יום נוכחתי לדעת שאולי זה כלל לא בר השגה עבורי.

אני כל כך קטנה בחשיבה שלי שאילו מאן דהוא דורך לי קצת על האגו, אני מיד נדרכת. כל מנגנוני ההגנה שלי מכוונים מטרה, ורק מחפשים יעד לירות לעברו. באותם הרגעים אין מכנה משותף ביני לבינה, כל הנסיונות שלי להעלותה מולי, רק מרגיזים אותי יותר.

כמובן שאני לא נמנית על אלו שמרימים ידיים, אותי לא שוברים בקלות, אבל בכל זאת, לחקות את מידותיה זה נראה לי הרבה יותר קשה מאשר לכבוש את האוורסט. להיות ולו במקצת דומה לרחל אמנו בפנימיות נראה לי באיזשהו מקום לא אנושי. לא אפשרי.

אמא שלנו נמצאת מעל הטבע, לאמא רחל יש כוחות ותעצומות שלא קיימים במילון המושגים שלי בכלל. לא הגיוני ולא טבעי להכניס אותה להגדרות, זה רק יחטיא את ההגדרה מלכתחילה.

לא בכדי היא זכתה שכל כך הרבה עולים אליה לקבל חיבוק, לקבל ממנה קצת תשומת לב. כן, כן, הכל מתחיל ונגמר בלב הענק שלה, לב שאין לו סוף. היא יודעת לתת מהלב הזה לכל אחד את מה שהוא צריך בדיוק.

אפילו שיש לנו כבר משפחה וילדים, ואפילו חשבון בנק עם כרטיס אשראי ושיקים, עדיין כולנו באיזשהו מקום קצת ילדים רכים בחיתולים, ילדים שטרם התבגרו, ילדים שהתעייפו מקצב החיים המטורף הזה, ילדים שזקוקים לסינר של אמא.

אמא רחל תמיד ראתה את ילדיה לנגד עיניה, היא אמא משקיענית, היא סופר אמא. היא נתנה את כל כולה לחיים של אמונה, היא השקיעה נכון, היא השקיעה במקום שיניב פירות. במקום שיקדם אותה ואת בניה ובנותיה, במקום שיוציא אותם מהגלות.

אמא רחל השקיעה באור. אמא רחל השקיעה בקודשה בריך הוא ושכינתה. היא לא נתפסה לקטנות. בכל אבן דרך בחייה היא בחרה באור. היא בחרה בטוב, היא בחרה באמת. היא בחרה לתת מעצמה בכדי שלשני לא יחסר. היא בחרה לתת מעצמה גם במחיר האושר שלה. גם במחיר חייה.

היא ידעה שכל הויתורים הללו יעמדו לה יום אחד. היא ידעה בתוך תוכה, בעמקי נשמתה שיבוא יום וילדיה אולי קצת יסטו מהדרך, שאולי הם קצת יתרחקו מאביהם, שאולי יבוא היום וילדיה יתעלמו מזעקתה של נשמתם הטהורה, היא ידעה שיבוא יום וכל הצער שהיא חוותה בהקריבה את עצמה יועיל ליוצאי חלציה. היא פשוט ידעה.

רחל אמא שלנו אהובה, מסרה את נפשה. היא החליטה למסור את כל רצונותיה למלכו של עולם, המסירות הזו בסופו של דבר הצילה אותנו, הצילה את חיינו. המסירות הזו עמדה ועומדת לנו כחומה בצורה, עד לביאתו של משיח צדקנו.

זו מסירות של אמא שמאמינה בילדיה ללא עוררין וללא תנאי. היא מאמינה שכל ילד וילד שלה גם אם טעה בדרך, הוא עדיין ילד. ילד עם נשמה יהודית. ילד עם נשמה ענקית. קודש הקודשים. היא מאמינה עד לרגע זה שילדיה לא שכחו את הדרך. את הדרך הביתה, את הדרך למעלה. את הדרך לשביל שאולי קצת התעקל, אבל ילדיה של רחל זוכרים את הדרך לבית – אל.


הטור נכתב לזכותה של רחל אמנו, ליצאתנו מן הגלות, ולגאולה מהרה.

לבקש אמת

בס"ד

לבקש אמת, זה לחיות בידיעה שאתה לא יודע דבר,

שאין לך הבנה קלושה בהשגת העולם,

לבקש אמת זה לחיות בהתבוננות מה החלק שלך בזה היקום,

היכן עובר הקו שמפריד בין החלקים, אם בכלל,

לבקש אמת זה להעריך את המתנות שנתן לך הבורא יתברך

ולדעת להתרגש מהן כל יום מחדש...

לבקש אמת זה להבין שאתה יהודי ויש לך תפקיד,

שליחות קדושה ומחייבת מאין כמוה,

לבקש אמת זה לחיות בהודיה על כל נשימה 

ועל נשמה שנחצבה מבוראה,

ולא רחוק היום שהיא תשוב לכור מחצבתה...

לא נדע בכלל

בס"ד

כנראה שאף פעם לא נצליח להבין את ההנהגה של הבורא יתברך,

בדיוק כמו שלא נצליח להבין את עצמנו, את מהותנו,

לא נדע למה וכמה וגם איך,

לא נדע איך זה אפשרי, ולמה דווקא אני,

לא נדע בכלל,

נצטרך לעצום עיניים ולהושיט יד למלך המלכים,

להושיט יד איתנה ואמיצה,

ולצאת לדרך שכולה אמונה חזקה,

אמונה שהכל לטובה..

ודאות מוחלטת

בס"ד

חשוב מאד שתהיה לנו וודאות מוחלטת שבורא עולם יכול לשנות 

את החיים שלנו ברגע אחד קטן. 

הוא יכול להוציא אותנו מהמצריים הפרטי שלנו.

מצריים מלשון צר, מיצר, 

הוודאות שהוא ורק הוא בכל רגע נתון יכול להושיע אותנו,

היא זו שמאפשרת לישועה באמת לצאת אל הפועל.

זה הרווח האמיתי של העולם הזה

בס"ד

מה התכלית שלנו בעולם הזה? שיהיה לנו טוב? שקט? שנישן את חיינו?

זכרו היטב – באנו לעולם הזה כדי לקנות דעת ואמונה.

להכיר את בורא עולם. ואלה דברים שעושים רק במלחמה!

כאשר אדם נלחם בתוך כל החושך והבלבולים,

פה מתגבר קצת ושם משיג עוד דעת חדשה,

כאן יש לו תפילה או הבנה נוספת, שם שברון לב שמוציא ממנו זעקה אמיתית

זה הרווח האמיתי של העולם הזה.

עבודת השם מתוך נחת לא שווה הרבה.

מצחיק, אבל המלאכים עובדים את השם בלי מלחמות והם עושים את זה

הרבה יותר טוב מאיתנו...

אבל הנחת האמיתית של הבורא היא זו שעולה מתוך הקשיים והמלחמות הפרטיות

והאישיות שלנו. מלחמות הקיום והרוחניות שלנו.

הרב שלום הרוש שליטא

העבודה הרוחנית הקשה ביותר שלנו

בס"ד

"מי יעלה בהר השם ומי יקום במקום קדשו

נקי כפים ובר לבב" (תהילים כד)

דוד המלך שואל מי ראוי לעלות בהר השם ולהיות במקום קדוש כל כך,

ותשובתו "נקי כפיים ובר לבב".

ז"א שהחיצוניות שלו היא כמו הפנימיות ולהיפך.

למעשה העבודה הרוחנית הקשה ביותר שלנו, 

היא להיות כשפינו וליבנו שווים.

לחשוב, לעשות ולהראות כלפי חוץ בדיוק אותו הדבר.

מי יתן והשם ישמע את תפילתי ויזכה אותנו להיות, 

באמת נקיי כפיים ועם לב שלם.

אמן סלה !