התקרבתי בצעדים מדודים לכיוון הרחבה העגולה. ראשי היה מורכן כלפי מטה, מחפש מקום כלשהו להימלט ממבטי האנשים שננעצו בבשרי כמו להב משונן. קול הלמות ליבי עמד לבקוע את השמיים, זועק כתנשמת בחשכת הליל.
שאון הקהל היכה בי בגלים הולכים וחוזרים, לא מאפשר לי לפספס את קטעי המילים שלוחשות כמו גחלי רתמים. לרגעים בודדים היה נדמה לי שאני נמצאת בסוג של חלום. חלום מהסוג המפחיד שלו. חלום מהסוג שמשאיר אותך מעוות כולך וללא אוויר לנשימה.
חלום שנכון לרגע זה מהווה מרכיב מוחשי במציאות חיי, במציאות הנוכחית והאומללה כל כך, שבה אני, תמר, עומדת להיעקד. חלום שעד לפני כמה חודשים לא הייתי אפילו מסוגלת לדמיין שיש כאלו חלומות שמתרחשים לנגד עיני.
לפני עמד מי שהיה חמי בשנים האחרונות, אבי בעלי, מלך יהודה. לפני עמד יהודה בן יעקב, בכבודו ובעצמו. יהודה, שסגדתי לו ולחכמתו לבלי הכר. יהודה, שעכשיו עומד לדון אותי על מעשה שלא כל הפרטים גלויים לפניו.
דבר הריוני נודע לו משיחה של כמה עוברי דרך, שבאו לבשר לו שמעדתי עם אחר תחת בנו. כבר לא ניתן היה להסתיר דבר. הריוני כבר לא היה סוד, ואין לי להלין אלא על עצמי.
ניסיתי להסדיר את נשימותיי, שהיו קצרות ומקוטעות. גופי רעד כולו, ולא הקשיב לקולות ההרגעה שניסיתי להשמיע לו. הפחד שיתק אותי לגמרי, ולא ידעתי איך אוכל להמשיך מכאן. איך אוכל לבוא ולומר ליהודה שלא עברתי עבירה.
כל ימי הקצרים והמעטים נזהרתי בצניעות. ידעתי גם ידעתי כמה חביבה המצווה הזו על השם אלוקי. כמה השתדלתי לקיים את רצונו בכל נפשי ובכל מאודי, בכל חתיכה של בד שעטפתי את עצמי.
השם עדי שעשיתי הכל ללכת אחרי שרה ורבקה, ולא לתת ליצר הרע לתעתע בי. עשיתי כל מה שלאל ידי ללכת אחרי רחל ולאה ולשמור על כבודי.
מזווית העין ראיתי את ערימת העצים שהלכה וגדלה מרגע לרגע, כרומזת לי שהספירה לאחור החלה, כאומרת לי ללא קול שאם אמצא אשמה, אם ימצא אותי בית הדין אשמה, אעלה על המוקד. אם יהודה בן יעקב, ימצא אותי אשמה, אכנס לתוך הלוע של הלהבות ואשרף עד לפיסת עורי האחרונה.
רציתי לצעוק בכל כוחי, רציתי לומר את דברי, שישמע אותי, אך משהו השתיק אותי, משהו כמו הניח יד על פי, ולא נתן לי להוציא את הכאב החוצה. רציתי כל כך לפתוח את ליבי שיראו כיצד הוא מדמם מצער על כך שאני לא יכולה לומר את האמת.
לא יכולתי להסגיר את מה שקרה. לא הייתי מסוגלת להסגיר את הדברים שנעשו בצנעה ובאי יכולת לפרסם אותם ברבים. האמת הזאת, המוחשית כל כך, תבייש את מי שאמור לחרוץ את דיני, עדי עד
חונכתי במקום שבו למדתי מינקות שאין לי את האפשרות לפגוע באחר. אין לי את האפשרות להחשיך נשמה אחרת בכדי להציל את עצמי. אין לי את הזכות הזאת, גם במחיר של חיי.
השמש עמדה לשקוע בשמיים, עננים מעטים הסתירו את אורה החם, האדום. אורה המשגע שאהבתי להתחמם מצבעו, כאילו הביט בי מלמעלה, כמניח תחבושת מרגיעה על הלב, כמניח תחבושת מרגיעה על הנשמה, שחיפשה רק הקשבה.
הקהל החל לנוע בחוסר נוחות, כולם כבר רצו לראות איך הדברים נעשים בפועל. איך אני נשרפת למוות. הפחד תפס את שתי ידי וידעתי שאני חייבת לאזור אומץ. זאת ההזדמנות אולי האחרונה שלי, להישאר בחיים. זה עכשיו יכול לקרות, או אף פעם לא.
"אה...אתה מוכן להעביר משהו לאב בית הדין", פניתי בדמעות לאיש שעמד לידי, ומחכה לסימן שיורה לו להדליק את העצים, "בבקשה" התחננתי, "בבקשה, תחמול עלי, ותביא את זה ליהודה בן יעקב". רעדתי כולי, מחכה דקות שנדמו כנצח, שיאות לקחת ממני את החבילה.
"אנא ממך, תן לו את זה ותאמר לו "לאיש אשר אלה לו, אנוכי הרה" השתרר שקט סביבי, "והכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה", עיני הביטו בו, מתחננות, "אנא קח זאת ליהודה, ותאמר לו את אשר דיברתי לפניך.
מבטו מלא הרחמים לא נתן לי הרבה מקום לתקווה. מקום לישועה. הוא נע בכבדות לעבר כסאו הגדול של אב בית הדין והגיש לו בחשש את החבילה. ממקומי ראיתי את יהודה מביט בפתילות ובחותמת. נוגע והופך בהם אנה ואנה, ומניע את ראשו לצדדים כמסרב להאמין.
עיניו נעצמו לכמה רגעים, מסתירות את הסערה הקשה שהתחוללה בתוכו. ההמון סביב לא הבין על מה השקט שאחז את האוויר באותו הרגע. יהודה נראה כמכונס בעצמו, וקיוויתי שיעשה את הדבר הנכון. התפללתי וקיוויתי לישועתי. "צדקה ממני" שמעתי את דבריו עד אלי, "צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני", הודה יהודה בפה מלא.
הצעקה שהיתה כלואה בי בשעות האחרונות נשמעה בחלל האוויר, ושיחררה את שק הדמעות שאיים להציף את העולם כולו. לא הצלחתי לחזור לעצמי. לא הצלחתי לנשום. הן ממש לפני רגע עמדתי לעלות על המוקד ולהיעקד על לא עוול בכפי.
בכיתי את עצמי לדעת, בכיתי כפי שלא בכיתי מעולם. רווח לי שיהודה, חמי, הכיר בפתילות. יהודה לא שכח. יהודה הכיר לא רק בפתילות אלא הכיר באמת המטלטלת לעיני כולם. יהודה עשה עבור האמת את מה שאף אחד לא עשה לפניו. יהודה עשה עבור האמת האחת והיחידה שעמדה לנגד עיניו, גם במחיר של ביזויו האישי בעיני הבריות.
האיש שהכין את ערימת העצים, הביט בי מבולבל, לא מבין על מה המהומה שנוצרה. מה בעצם קרה כאן. איך כל מגדל ההאשמות נגדי נפל בבת אחת. איך זה שהכל התהפך. איך זה שאני, תמר, עדיין חיה.
לא יודעת מהיכן שאבתי את הכוח להסתובב על מקומי ולהתחיל לצעוד, מאיפה הצלחתי להזרים דם לכפות הרגליים שהתרוממו והחלו לעלות לכיוון הגבעה שתוביל אותי למעוני. דמעותיי מותירות טביעות מלוחות על השביל שמוביל אותי הביתה. מובילות אותי סוף סוף לחוף מבטחים.
לא הייתי בטוחה על מה אני בוכייה, אם בכיי ירד על תחושת ההקלה או על תחושת ההתרגשות שאחזה בי בהודאה של יהודה בן יעקב. בגבורה האיומה והנוראה שתעמוד לו כנראה לדורות.
המשכתי לגרור את רגלי ומרחוק יכולתי לראות את האוהל שלי, אותו אוהל שעזבתי בשעת בוקר מוקדמת ולא האמנתי שאראה אותו שוב. לא האמנתי שיש עוד גיבורים מהסוג הזה שילכו עם האמת שלהם עד הסוף.
ליטפתי את בטני, את הריוני. את פרי הבטן שעומד לצאת ממני בעוד מספר חודשים, ובפעם הראשונה הרשיתי לעצמי לשמוח. שמחה של התרת ספק אחד גדול. שמחה שבה ידעתי בכל לבי ובכל נפשי שלא טעיתי.
הבנתי בכל פסיעה ופסיעה שעשיתי בדרך, שלא טעיתי בכך שהתעקשתי להקים זרע. התעקשתי להמשיך זרע ליהודה. זרע של צדיקים שדבוקים במידת האמת. דבקות ללא חת. הבנתי שבחירתי היתה נכונה. בחירתי היתה מדויקת.
ידעתי בכל נשימה ונשימה שכל יוצאי חלצי לא יפחדו מלהודות על האמת. הם לעולם לא ישכחו את השורש שלהם. גם בחושך הכי גדול, גם במקום של אי ודאות, גם במקום שבו לאור אין דריסת רגל, הם יזכרו אותה, ולמענה יחרפו את נפשם, הם יחיו למען האמת הזאת שטבועה עמוק עמוק בתוך נשמתם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: