בכל מקום

בס"ד

"לעולם אל תיכנע לרגשות בדידות. 

בכל מקום בו אתה נמצא, הקב"ה קרוב אליך. 

זכור: תחושת הריחוק מבורא עולם זוהי תחושה אישית שלך, 

אין זו מציאות כלל!!!" 

(רבי נחמן מברסלב).

ויזכור את ימי החושך...

בס"ד

"כי אם שנים הרבה יחיה האדם בכולם ישמח

ויזכור את ימי החושך, כי הרבה יהיו, 

כל שבא הבל", קהלת י"א

רוב בני האדם החיים בעולם סבורים שהעולם הזה הוא היחיד הקיים. גם חלק מהאנשים 

המאמינים בקיומו של העולם הבא, אינם חיים את חייהם לאורה של ידיעה זו. מרוץ החיים

משכיח את תכלית החיים!

אדם המתבונן בחייו מסוגל להבין אט אט שלא יתכן שהחיים כאן הם חזות הכל. לא יתכן

שנוצרנו עם נפש כה עמוקה ועם נשמה כה נעלה אך ורק כדי לחיות עשרות שנות חיים 

חומרניים ותו לא.

זכירתו של כלל זה בכוחו להעניק את הממד הנכון לחיינו העכשוויים. מנקודת הראות של

הנצח, של העולם הנמצא מעל למישור הזמן, כל הנמצא כאן ניתן לכנותו "הבל", כלומר,

אין לו קיום. עם חלוף הזמן, גם הוא חולף בלי להשאיר רישום כלשהו.

(אתר "להבין)

מה נאמר לפניך

בס"ד

"מה נאמר לפניך יושב מרום

ומה נספר לפניך שוכן שחקים

הלא הנסתרות והנגלות אתה יודע

אתה יודע רזי עולם

ותעלומות סתרי כל חי

אתה חופש כל חדרי בטן

ראה כליות ולב

אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך"

מעשה בגוי ויהודי

בס"ד

מעשה בגוי ויהודי שהלכו על הקרח והיהודי מעד ונפל. 

אמר לו הגוי: בגלל שאתה יהודי נפלת. 

השיב לו היהודי: בדיוק להיפך, בגלל שאני יהודי קמתי. 

זה כל הסוד.

העשייה שלי

בס"ד

עצם הקשר שלי עם הקדוש-ברוך-הוא מגיע ממנו יתברך.

זוהי מציאות ולא עשייה שלי.

העשייה שלי היא להרחיב את הקשר הזה.

הרב קרליבך

מעלתה...

בס"ד

גודל מעלת הצניעות (עפ"י הזוהר והספרים הקדושים)

בספרים הקדושים כתוב שכאשר הרחוב מלא בפריצות ובאנשים בעלי עבירות, נמצאים שם מחנות גדולות של קליפות ומזיקים. בגמרא מס' "ברכות" כתוב שיש כ"כ הרבה קליפות כך שהם עומדים זה על זה בכמה קומות, והקב"ה שרוי בצער גדול מאד. ויוצא כרוז בשמיים – "המלך בצער" וכשהמלך בצער כל העולמות וכל הנשמות בגן-עדן וכל המלאכים בצער.

ואז עוברת בת יהודית ברחוב לבושה בלבוש צנוע. ובספרים כתוב, כשיהודי הולך על פי תורה הולכים איתו מחנות גדולות של מלאכי השרת וכח גדול של קדושה, ונופל פחד נורא ובהלה גדולה על הקליפות. והקב"ה מביט על כל זה, ויש לו שמחה עצומה של נקמה בשונאים, ואז יוצא כרוז בשמים "המלך בשמחה" – כל המלאכים והנשמות מביטים מטה ורואים את כל שונאי הקב"ה נשמדים וכח הקדושה משמיד את הקליפות, ויש שמחה בכל העולמות! וכולם שומעים מה שמכריזים שהנצחון של הקדושה

והשמחה ההיא גרמה בת יהודית שעברה ברחוב בלבוש צנוע והשם שלה הוא פלונית בת פלונית.

ואחרי מאה ועשרים שנה, כששומעים את השם, באים לקבל את פניה ולחלוק את הכבוד שמגיע לנשמה שעשתה את השמחה למלך ולכל העולמות. והכבוד וההוד וההדר שמגיע לנשמה, אי אפשר לתאר ולכתוב את כל זה.

כאשר כואב

בס"ד

שאלו את הרבי מקארלין;

למה החסידים שלך צועקים שהם מתפללים?

אמר להם:

כאשר כואב – צועקים.

אין שכחה

בס"ד

כשהאדם מת, כל ימי חייו מגיל שלוש עשרה לאיש, ומגיל שתיים עשרה לאישה, 

עד יום המוות, כל הימים לוקח אותם איתו, באים לפניו. 

ויקרבו ימיו למות –הימים באים עם האדם. מדוע? 

הקב"ה בודק ומתבונן מה עשה האדם בכל יום. 

בגיל שתיים עשרה ויום אחד, איך היא קמה בבוקר, 

איך אמרה קריאת שמע שעל המיטה, איך ברכה ברכת מזון, 

איך היראת שמים, איך האמונה וכו'. וכך עובר הקב"ה יום יום, 

כי אין שיכחה לפני כיסא כבודך (הרב ניסים יגן זצ"ל).

להאיר את הבית...

בס"ד

השער החשמלי של בית החולים "אסף הרופא" התרומם לאיטו, המאבטח העייף הביט בנו בחוסר רצון בולט, לא לפני שסימן לנו להמשיך בדרכנו. המיצובישי הישנה המשיכה בדרכה לעבר הבנין, מחפשת חניה במיקום שיאפשר יציאה ללא עיכובים.

הצצה חטופה בשעון הבהירה לי שאנחנו עומדות בזמנים, נעלתי את הדלת במהירות וצעדתי עם רבקה לכיוון דלת הכניסה. דקלה המארגנת של הערב נגשה אלי, מציגה בפני את הבנות שניכר עליהן שהיו מפוחדות.

לאחר חילופי דברים עם צוות המחלקה הוחלט לקיים הפרשת חלה בלובי. התקדמנו כולנו לעבר המקום שהוקצה עבורנו, מהלכות מהוססות עם כיסים מלאים בחששות ודאגות. כיסים מלאים בדמעות.

כשהוזמנתי לתת שיעור בנושא הפרשת חלה להחלמתה של ילדה בת 4 שמורדמת ומונשמת, לא היה לי שמץ של מושג על מה אני הולכת לדבר. לא הבליחה בי שום תובנה על איך אפשר לעמוד מול אמא שמתמודדת עם הקושי הכי גדול בחיים ולבקש ממנה שתתחזק. ידעתי בתוכי שהערב הזה גדול עלי. מה זה גדול, ענק ממש.

כל החברות של המשפחה התארגנו בסדר מופתי ואיכשהו בחסד גמור מצאנו את עצמנו מסדרות את הכסאות והקמח והשמרים במקום שהכי מפחיד כל אמא בעולם. במקום שהוא בעצם פצע פתוח. מקום של פחד משתק,  מחלקת טיפול נמרץ ילדים.

ליאל, האמא של יערה חייה הצטרפה אלינו, זו היתה לי הפעם הראשונה שנפגשנו. ראיתי מרחוק את המטפחת הירוקה שכיסתה את ראשה, ואת העיניים התמימות שמחפשות ישועה בכל דבר שזז.

התחלנו במלאכת הלישה ואיכשהו המילים קלחו מתוכי. לא יודעת מה בדיוק קרה, אבל מילה התחברה למילה ומשפט הרכיב טקסט שלם שמדבר על סיפור חיי ועל כוחה של אמונה. המילים שיצאו מפי אמרו אמת אחת ברורה, המילים התחברו למהות אחת שלמה. מהות שהיא הלב שלנו. מהות שאומרת שהשם הוא הרופא היחידי. השם הוא הכל יכול. נעבור כמה תהפוכות שנעבור עד שנבין שאין עוד מלבדו.

הנשים סביבי יצרו בדרך לא דרך סוג של מעגל וידעתי שזה הזמן לבקש מהן לעשות משהו אחד למען ילדה קטנה ששוכבת חסרת אונים בחדר לידינו. ידעתי שצריך להטות את הכף לטובתה של יערה. הזמן לא ממש פעל לטובתנו.

בשיעורים שאני מעבירה לא נהגתי עד כה לבקש מחוייבות רוחנית, אבל הפעם הרגשתי שנכון לבקש מכל אחת שתיקח לעצמה כמה דקות לחשוב על האפשרות להתחייב. לעשות משהו בעבורה, לעשות משהו עבור יערה, שחייה מוטלים על כף המאזניים, לעשות משהו שהוא מעל הטבע. מעל המציאות.

בעולם הרוחני שלנו כשאתה שובר את הטבעים שלך ומקריב מעצמך, כך הקדוש ברוך הוא שובר את הטבע בעבורך. ועכשיו ממש, צריך נס מעל הטבע. לא ידעתי מאיפה זה הגיע, אבל כל אחת מהנוכחות שהשתתפו פשוט התחייבו. קיבלו קבלות לא פשוטות. היו כאלה שהפתיעו אותי וקיבלו לשמור שבת לכמה שבועות, היו שקיבלו על עצמם להכניס את השבת מוקדם יותר. ועוד כמה שהגדילו ולקחו על עצמן צניעות בשבת.

ליאל עמדה לצידי כולה נרגשת, לא יודעת איך להודות, לא מבינה מה אומרים ברגעים כאלו מלבד הרכנת ראש. מכל אחת שנכחה במעגל הנשים הזה, היה קיים הרצון לעשות. הרצון לתת. הרצון להיות זאת שתצליח לשפר את מצבה של יערה.

אני לא בטוחה מה זה היה בדיוק, אבל אפשר היה להרגיש באוויר את הקדושה. את הרצון הזה שהרעיש עולמות עליונים.

בזמן ההפסקה ביקשה ממני ליאל האמא, להיכנס ליערה ולברך אותה. דבר שחששתי שאתבקש לעשות. לא ידעתי מאיפה שואבים כוחות לעמוד מול אפרוח קטן וחסר ישע. מאיפה מצליחים להיות מעט חזקים. מאיפה באמת...

מצאתי את עצמי עומדת מולה, מביטה בכל הצינורות שמחוברים אליה בדרך לא דרך לגוף הקטן כל כך וחסר האונים. כל עצמותי הרגישו את החרדה שעמדה באויר, את התהום הזה שהיא נמצאת בו. את הזעקה האילמת והחרישית, והשורפת כל כך. ויכולתי לראות רק דבר אחד. רק דבר אחד קטן ומתוק. ראיתי את הללי מרים שלי.

בשרי סמר מעצם העובדה שזה יכול לקרות לכל אחת, כל אחת בכל רגע נתון יכולה להיות האמא של יערה. כל אחת יכלה לעמוד בחדר הזה. הקלות הזאת שבה הכל יכול להשתנות היא בלתי נסבלת. הקלות הזאת שבה אנחנו עוברים ממצב אחד למישנהו מטלטלת את הנשמה.

להביט בבלון החמצן שמחובר לילדה עם קוקו חמוד בשיער, שוודאי עד לפני כמה ימים עוד שיחקה בגינה, ושמחה מהשמלה החדשה שקנו לה, מבהיר לי שהחיים שלנו הם בעצם כמו חוט השערה, המרקם של הנשימות שאנו נושמים יכול להיפרם בשניה אחת של חוסר תשומת לב.

רק מהמבט על האף הקטן של יערה והלחיים הוורודות הבטחתי לעצמי, שלא אכעס יותר. שאעשה את הכל שלא להפוך את הבית, אם הללי מרים תשפוך את השוקו על הספה בסלון בפעם המיליון. הבטחתי לעצמי לא להשאיר אחרי שדה חרוך אם מישהו בבית לא יענה לציפיות שלי. הבטחתי לעצמי, להתמקד בעיקר, ולא בתפל. הבטחתי לעצמי לחיות את חיי ממקום של אהבה. לא לשכוח את מה שאני רואה. לא לשכוח לעולם ששום דבר אינו מובן מאליו.

יצאתי עם ליאל אל הלובי, שם חיכו לנו הבנות לטקס הפרשת החלה. קולי החל לרעוד. לא הצלחתי להתאושש ממה שראו עיני בדקות האחרונות. הדמעות יצאו ממני ללא שליטה. שמעתי ברקע את ליאל מפרישה את החלה ומבקשת מהשם רק דבר אחד "אבא, תחזיר לי את האור הביתה".

בקשה כל כך פשוטה, שעבור רובנו היא כל כך מובנת מאליה, "רק תחזיר לי את האור הביתה, אני אעשה הכל". דמעה התגלגלה על הלחי "זה רק מה שאני מבקשת ממך".

בדרך חזרה הביתה הבנתי שאנחנו תמיד נמצאים באור. כל החיים שלנו השם יתברך מאיר לנו, מדבר איתנו, מפזר לנו סימנים. אנחנו אלה שבוחרים להיות בחושך. אנחנו אלה שבוחרים להרים את היד ולכבות את המתג.

פעם שמעתי שהמילה חושך, זה אותיות שכח, לפעמים אנחנו שוכחים את עצמנו בדרך, שוכחים את האור הזה שדולק בתוכנו ורוצה רק לעשות טוב. והמסקנה הכי עצובה שאפשר להגיע אליה, היא שלשכוח זה הדבר הכי קשה בעולם. לשכוח כמה טוב לנו. לשכוח להודות על הקיים. לשכוח לומר לאבא שבשמיים, תודה על נשימה ועוד נשימה, ועוד אחת. תודה על הרגע הזה, ועל הבא מיד אחריו.

לפני שנכנסתי לישון באותו הלילה, עברתי בין החדרים, מוודאת שכולם ישנים, התעכבתי בחדר של הללי מרים, אהובתי הקטנה. האפרוח הזה שמצמיח עכשיו כנפיים ואיכשהו שופך תמיד את השוקו על הספה. וחיבקתי אותה בכל הכוח, מריחה את הבל פיה ואת נשימותיה העדינות. העברתי יד בתלתליה השחורים, וביקשתי להודות לקדוש ברוך הוא על הקיים. רק להודות. רק להודות.

לאחר כחודש שוחררה יערה להמשך שיקום בבית, שיקום שעדיין לא הסתיים, אך הוא מלא תקווה. בכל יום היא עושה עוד צעד אחד בדרך להחלמה. בדרך לרפואה שלמה.

מצבה של יערה חייה הולך ומשתפר, החיים של המשפחה נעים בין הבית ביהוד לבית החולים, אך הם אסירי תודה על הנס הזה שהם עדים לו בכל יום ויום. ליאל היתה ותישאר גיבורה בעיני, הדבקות והאמונה שלה בבורא עולם הדהימה אותי. לרגע אחד קטן היא לא חשבה להרים ידיים, ולא הפסיקה להאמין שיום אחד יערה שלה תחזור הביתה. היא ידעה שיום אחד זה יקרה. יום אחד האור שלה יחזור להאיר את הבית.

הטור נכתב לרפואת כל חולי עמ"י, ובכללם יערה חייה בת ליאל.

היכן היא מסתתרת

בס"ד

תמיד צריך להביט הצידה ולחפש אותה,

להרים כל אבן שנקרית בדרך ולבדוק אולי היא שם

להסתכל בעיניים של מי שמולנו ולהציץ פנימה, 

לא לפחד להפוך את כל סדרי העולם שגדלנו עליהם ולבדוק

היכן היא מסתתרת, היכן היא בועטת 

צריך לקרוא לה בכל הזדמנות ולא לוותר,

לבקש אותה קרוב,

לחבק אותה שלא תברח לעולם, 

לחיות אותה בכל רגע מחיינו,

לחיות את האמת.

אם תלך לאיבוד

בס"ד

כמו מגדלור, ככה התורה הקדושה,

אם הלכתי לאיבוד בתוך מים סוערים,

אם נסחפתי בתוך זרם של מים עכורים,

למדתי שעלי להרים את הראש ולחפש את נקודת האור,

לחפש את המגדלור, 

לחפש את התורה שמחזירה אותי למסלול הנכון,

מראה לי את הדרך, 

הדרך הביתה...

הדרך לאבא.

על הצד הטוב ביותר...

בס"ד

בתחנה. זיהיתי אותו מיד. בכל זאת, 19 שנה אני מגדלת אותו בצמוד אלי. המדים שלגופו היו גדולים עליו, וניכר שהוא לא טעם אוכל של אמא בשבועות האחרונים.

רוי נכנס לרכב, נותן לי חיבוק גדול-גדול שמרגיש לי געגוע של שבועיים שלמים בתוך המדבר, רחוק מטעם של בית וחמימות. רחוק מנשיקת לילה טוב. רחוק בכלל.

שמתי לב תוך כדי נסיעה כי את ראשו מעטרת כיפה. כיפה לבנה. מאותו סוג שמחלקים בארוחת ערב שבת בבית מלון, כיפה שאין לי מושג מהיכן הוא קיבל אותה.

בחרתי שלא לומר מילה, לא יודעת אם זו גחמה של רגע, או תוצר של מפגש אקראי עם צדיקים שעצרו אותו כדי להניח לו תפילין. ארשת של התרגשות היתה על פניו האדומות, "החלטתי שאני לא מוריד אותה ממני", והצביע לעבר ראשו, "אני מניח תפילין כל יום, אמא", קולו רעד "מתפלל שלוש תפילות ביום ומרגיש שהשם איתי".

הרגשתי מחנק. כמה שנים חיכיתי לרגע הזה, כמה שנים של תפילות בדמעות. כמה שנים של חלות מתוקות נאפו כדי שאזכה ליום הזה, ועכשיו כשהיום הזה הגיע נאלמתי דום. "אני רוצה לחזור בתשובה", ירה לעברי, ולא הייתי בטוחה שהוא מודע למה שהוא אומר.

הדרך הביתה עברה על שנינו בהרהורים, "אתה מבין מה זה אומר, בן?" שאלתי בלי להמתין לתשובה "זה לא פשוט לחזור בתשובה בעולם הזה שאנו חיים בו, זה מורכב מאוד".

רוי נע בחוסר נוחות בכיסאו, ניכר היה שהוא מרגיש החלטי מאד בדרכו החדשה "אני מרגיש חזק, אמא. יש כאלה שכל הזמן מנסים ללעוג לי ולהוכיח לי כמה שאני טועה, אבל יש גם כאלה שהם בצד שלי ושואלים הרבה שאלות. מה שלא יהיה, אף אחד לא ישבור אותי".

הייתי בטוחה שאני מכירה את הבן שלי מלפני ולפנים, אך מסתבר שטעיתי. טעיתי בגדול. לא שיערתי בנפשי שהוא כבר החל את ההתמודדות שלו עם הסביבה. לא השכלתי להבחין כמה עוצמות יש בו שכבר בגילו הצעיר הוא מוכן לעמוד קבל עם ועולם, וברחל בתך הקטנה לשים כיפה ולהצהיר "יש בורא לעולם, ואני בוחר בו".

לא ידעתי מה התחולל בליבו של בני שגרם לו להתעורר. בדיוק כמו שאמא שלי לא ידעה מה התחולל בתוכי שעה שקיבלתי על עצמי עול מלכות שמיים. זו דרכו של מלך המלכים להסתיר מאיתנו פיסות מידע ולהחביא אותן אצלו. אם אתעמק במחשבה אגיע למסקנה כי גם אני לא יודעת להניח את האצבע על המנגנון הספציפי שהתעורר אצלי יום אחד, וכנראה שלעולם לא אדע.

הרגשתי שמחה מהולה בפחד לאור הבשורה המרעישה, השמחה היתה מובנת מאליה. ידעתי שאם רוי ישכיל לבחור בדרך של תורה ומצוות, מובטח לו גן עדן כבר בעולם הזה. לחיות חיים תורניים זה לצקת תוכן ומשמעות פנימית לכל ההוויה שלו. מובטחת לו חוויה מרגשת לנצח נצחים.

עם כל השמחה שעלצה בי, משהו ניקר בתוכי ולא הרפה, חשש גדול ששינה צורתו לפחד החל לכרסם כמו תולעת חרוצה. לפחד הזה קוראים דאגה. אני מודאגת כי הייתי שם. אחרי חמש שנים של התחזקות אני יודעת מה צפוי לו בתקופה הקרובה.

כל חוזר בתשובה יודע לספר על מבחני האמונה הקשים, על הניסיונות הבלתי נגמרים שהם מנת חלקם. כל מתעורר בראשית דרכו יצטט בעל פה את מבחני הסיבולת ומבחני העמידות שהיה צריך לעבור כדי להוכיח לעצמו וליוצרו שהוא פה כדי להישאר.

לא יכולתי שלא לתאר בפניו את צעדי הראשונים בעולמו הרוחני והמתוק של השם יתברך. איך פעמים רבות הייתי נושאת את עיני לשמיים ושואלת את בורא עולם כיצד זה ייתכן שדווקא עכשיו כשאני הולכת בדרכו, יותר קשה לי. כיצד זה ייתכן שסוף סוף כשאני משתחררת מהכבלים של חיי ההבל הכל מתבלבל לי.

איך קורה שברגע שהחלטתי לשנות את החיים גיליתי שכל העולם הכריז עליהום נגדי. איך זה אפשרי שכולם ללא יוצא מן הכלל ביום בהיר אחד מתייגים אותי כלא שפויה, כמי שהשתגעה ממש לאחרונה. למה זה פתאום כל החיים שלי מתהפכים כמו גלגל ענק בלונה פארק, ואם לא אחזיק חזק בשתי הידיים פשוט אפול, שלא לומר אתרסק.

סיפרתי לו על הימים שבהם הייתי על סף ייאוש וכמעט זרקתי הכל, אף אחד לא באמת הכין אותי לכל העבודה המפרכת הזו. לא השכלתי להבין שמלכו של עולם רוצה שאגרד את התחתית ואשב לשיחת צוות עם עצמי בכל יום מחדש ואבין איפה שגיתי.

הודיתי בפניו שאני מפחדת. מפחדת עליו. גלוי וידוע לפני שאין הנחות למי שחוזר בתשובה, אין הקלות במס ואין מבצעי סוף עונה. יש עבודה, והיא עבודת שורש מעמיקה. עבודה שמוציאה ממך את הטוב ביותר ולא תמיד בדרך שתמצא חן בעיניך.

העבודה הזו מכניסה אותך לתוכנית אימונים שבה אתה תזיע ותתאמץ אבל תלמד מהרבנים הטובים ביותר שעברו את אותו הדבר בדיוק. העבודה הזו מקנה לך ערכים ומיומנות שלא תמצא בשום מקום אחר. העבודה הזו תיתן לך אושר ודעת לכל החיים.

תורת השם זה הבית. בית חם שיש בו מקום לכולם. אין מצליחים ואין נכשלים, אין טועים ואין נופלים. הבית הזה פתוח לכל מי שמבקש לחיות אמת, לכל מי שרוצה למלא שליחותו בעולם הזה.

"הדרך לא תמיד תהיה קלה בן, אך רק הטובים ביותר נשארים בה", הישרתי מבט לתוך עיניו, "מדינות שלמות יכולות להילחם, לעשות מעשים הרואיים, לכבוש ארצות, להפיל מדינות, אך הגבורה האמיתית היא ברוח, הגבורה האמיתית היא בלב".

"ישנם אנשים שכל חייהם מחפשים לעשות משהו שישאיר חותם בעולם, להוכיח לכולם כמה כח יש להם, שלא לדבר על השפעה. אותם אנשים לא מבינים שהכי קשה זה לעשות משהו נגד התנועה, נגד החברה, נגד עצמך. לעשות מעשה עבור משהו שהוא נשגב ונעלה ממך".

בטוחני שיבוא היום והוא יבין על מה דיברתי "אחרי שב"ה תעבור את מחנה האימונים בהצלחה, רק אז תרגיש על בשרך את ההארה המדהימה שבעצם הכל כולל הכל נועד כדי לחשל אותך ולהצמיח אותך לתפארת. לאט לאט אתה תבחין שהפכת להיות אדם טוב יותר וכל אלו שלגלגו עליך יבואו לבקש את עצתך. אם תלך עם האמת ללא חת דבר לא יעמוד בפניך. אם לא תוריד את העיניים מהמטרה תראה איך השם יתברך יקיים את הבטחתו מקדמת דנן ויישא אותך על כנפי נשרים, היישר אל הארץ המובטחת

הפחד שחשתי החל לפנות את מקומו לאהבה, אהבה לבוראי ואהבה לבני. "תוכל להגיע להישגים גדולים אם רק תרצה בכך, אך בקשה קטנה לי אליך". עיניו הביטו בי בשאלה. "תעשה את זה בהדרגה, אל תרוץ קדימה בלי מחשבה, תצעד בחכמה. תיקח נשימה ארוכה בין שלב אחד למשנהו".

רוי חייך ונתן לי חיבוק ארוך "אל תוותר לעצמך, בני היקר. צא לדרך שכבר קוראת בשמך. המלאכים של השם הצטוו לשמור אותך בכל אשר תלך. אל תתרגש מלשונות שיצליפו בך או מחברים שיתרחקו ממך. אל תתפעל ממכשולים או מרגעי עייפות כבדים. תעשה את הכל הכי טוב למען תשחק ליום אחרון ותמיד תזכור שאתה זה שנמצא בצד הנכון. תמלא את שליחותך על הצד הטוב ביותר עם הרבה שמחה על הזכות העצומה שנפלה בחלקך".

תגובת ה'חפץ חיים'

בס"ד

רבי ישראל מאיר הכהן זצ"ל, הקרוי ה'חפץ חיים' יצא בלווית רב אחד למסע לדבר מצווה. בדרכם סרו לפונדק כדי לסעוד את לבם. בעלת הפונדק זיהתה מיד את שני האישים, הושיבה אותם ליד שולחן מיוחד ודאגה שישרתו אותם כראוי.

כאשר סיימו השניים את הסעודה, ניגשה אליהם ושאלה: "כיצד מצא חן בעיניכם האוכל שלי?" "טוב מאד", השיב ה"חפץ חיים". "ומה אתם אומרים?" פנתה אל הרב השני. תשובתו לא איחרה לבוא: "די טוב, אך היה מלוח מדי".

שמעה זאת האשה ומיד פנתה לעבר המטבח. ה'חפץ חיים' החוויר והיה נסער מאד. "אינני יכול להאמין! כל ימי נמנעתי מלדבר ומלשמוע לשון הרע, מדוע איפוא אירע עתה ששמעתי דיבורי לשון הרע? באם הייתי יודע זאת מראש, לא הייתי יוצא לדרך".

בראות הרב את תגובת ה'חפץ חיים', נבהל: "וכי מה אמרתי בסך הכל, מה היה נורא כל כך בדברי? אמרתי שהאוכל היה טוב, ורק הוספתי שמן הראוי היה להפחית מעט מלח!"

"אינך יודע להעריך כראוי את כוחן של מילים", השיב ה'חפץ חיים' בקול בוכים. "יתכן והטבחית הינה אלמנה עניה הזקוקה לעבודתה. בגלל דבריך, בעלת הבית תאשים אותה שהאוכל היה מלוח. כדי להגן על עצמה, תכחיש האלמנה העניה את דבריה ותאמר שהיא לא שמה מלח, ואפילו טעמה את המאכלים לפני שהגישה אותם".

"ואז", המשיך ה'חפץ חיים' ואמר, "בעלת הבית תאשים אותה בשקר ותאמר לה: "האם הינך 'חושבת שהרבנים שקרנים?! את היא זו ששיקרת!" הן תתווכחנה, ובעלת הבית תתרגז עד כדי כך שהיא תפטר את המבשלת המסכנה, והיא תשאר מחוסרת עבודה".

"ראה נא לכמה עבירות גרמת" הוסיף ה'חפץ חיים': דיברת לשון הרע, גרמת לבעלת הבית ולי לשמוע לשון הרע, גרמת לבעלת הבית לחזור על דברי הלשון הרע בפני המבשלת, זהו כבר חטא של רכילות, גרמת שהטבחית תשקר, בגללך ציערה בעלת הבית אלמנה וגרמת לריב בין אנשים".

משסיים ה'חפץ חיים' את דבריו, אמר הרב בשקט: "דומני שיש כאן גוזמה גדולה! לא יתכן שהמילים שאמרתי יגרמו לכל זאת!"

"הבה נלך למטבח וניווכח".

בפתחם את דלת המטבח, הבחינו בטבחית, אשר עמדה כשהיא מוחה דמעות מעיניה. הרב החויר, חש אל הטבחית, התנצל על הנזק והצער שנגרמו לה, והתחנן בפניה שתסלח לו. לאחר מכן פנה אל בעלת הבית וביקש בתחינה שתסלח לטבחית ותניח לה להמשיך בעבודתה. ואף תשלום הציע לה, ובלבד שלא תפטר את הטבחית.

בעלת הפונדק היתה אשה טובה ונדיבה: "בודאי, בודאי", אמרה, "המשך עבודתה אצלי אינו מוטל בספק. רק רציתי שהיא תדע שצריכים להיות זהירים. היא טבחית מעולה, והיא אכן תשאר במשרתה".

מלך הרחמים

בס"ד

טהר לי את הלב לעבודתך מלך הרחמים,

שלא יהיו בי נגיעות אישיות

שלא יהיו בי רצונות

שאינם עולים בקנה אחד עם רצונך.

תן לי את היכולת להבדיל בין התפל לעיקר,

בין המתוק למר,

שאתבטל לחלוטין בפניך

ואהרהר בכל יום בגבורותיך

זכיני לקיים את דבריך בתמימות

שלא אהרהר אחר חוקיך בקלות

שאראה בכל מה שאפגוש את השגחתך

ואת כבוד הדר מלכותך.

ללמוד לעוף...

בס"ד

כשמלך מלכי המלכים דוחק אותך אל קצה גבול היכולת שלך,

אל תחשוש,

מה שיקרה הוא אחד משני הדברים, 

או שהוא יתפוס אותך כשתיפול,

או שהוא ילמד אותך לעוף...

לבקש אמת

בס"ד

לבקש אמת, זה לחיות בידיעה שאתה לא יודע דבר,

שאין לך הבנה קלושה בהשגת העולם,

לבקש אמת זה לחיות בהתבוננות מה החלק שלך בזה היקום,

היכן עובר הקו שמפריד בין החלקים, אם בכלל,

לבקש אמת זה להעריך את המתנות שנתן לך הבורא יתברך

ולדעת להתרגש מהן כל יום מחדש...

לבקש אמת זה להבין שאתה יהודי ויש לך תפקיד,

שליחות קדושה ומחייבת מאין כמוה,

לבקש אמת זה לחיות בהודיה על כל נשימה 

ועל נשמה שנחצבה מבוראה,

ולא רחוק היום שהיא תשוב לכור מחצבתה...

מיתרי הניגון

בס"ד

המנגינה הזאת, העילאית כל כך, נשמעת מקצה העולם ועד סופו,

מנגינה שהשם יתברך מחיה איתה את העולם, מחיה את כולם,

ואני, הקטנה, רק כלי אחד ממליארדים שמרכיב את ניגונה,

ככל שאכוון את מיתרי הניגון של נשמתי לקצב הבריאה,

אוכל להיות חלק אחד מהשלם.

חלק אחד מהשלם והמושלם,

חלק אחד מהמנצח על התזמורת,

אדון כל העולם.

הגיע הזמן

בס"ד

"יש דברים הבאים על תיקונם רק ע"י שבירתם"

אל תפחדו להישבר, לצעוק, להרים עיניים למעלה

כמה שקשה לנו להבין, זאת הבניה האמיתית של האישיות שלנו,

להישבר זה להידחק לקיר, לפינה,

ומשם אין לך יותר לאן להמשיך, אין טעם יותר להיות במגננה,

הגיע הזמן לתקוף את הבעיה

צא לדרך, אין לך מה להפסיד.

מודעות

בס"ד

הכל מתחיל ונגמר במודעות שלנו,

מודעות להיכן אנו מונחים ביחס למצב קיים,

האם חשוב לי יותר מידי מה תהיה התגובה אם שמתי כיפה,

אולי זה מפריע לי שכל אחד שואל אותי אם "השתגעתי", "התחרפנתי",

רק כי חזרתי בתשובה...

בכדי לקדם את המודעות האישית שלנו עלינו לבדוק

מה מניע אותנו, מה השורש של ההתנהגות שלנו, 

של החיים בכלל,

את זה אפשר להשיג רק ע"י השקטת המערכת, השקטה של כל הרבדים 

שפועלים בתוכנו ומחוצה לנו.

ולשאול, למה אני במצב הזה? למה אני כל כך פוחד?

לחקור למה ולמה, וגם מדוע ואיך?

אם השאלה תבוא ממקום כנה, מובטח שתקבלו תשובה כנה

מהאור העליון.

הנוכחות שלך כבר מורגשת, יפתי

בס"ד

הנוכחות שלך כבר מורגשת, שבת שלי, 

כל כולך הוד והדר, כל כולך לבושה שמלה לבנה 

עטויית עדיים, פנינים לך הרבה

ואת כולך טהורה ומוארת

מרגשת אותי בכל פעם מחדש

בואי אלי, אמא אהובה

האירי את ביתי וליבי בקסמך

השרי עלי רכות ושמחה, 

תני לי להריח את ריח החמלה

שלה אני כל כך מצפה...

שבת שלום ומרפא לכל עם ישראל ! אמן סלה !

הדרך אל...

בס"ד

במסע הגילוי הפרטי שלי,

נוכחתי לדעת שתפקידה של האמת היא לשחרר.

לשחרר אותך מכל צורך ותלות שהיא בחומר, מתלות במחמאות.

לשחרר אותך מכל צורך להיות משהו או להיות מישהו.

משחררת אותך מכל צורך להטביע חותם בעולם הזה.

מאפשרת לי להבין שהחותם היחידי שאשאיר אחרי זו הדרך. הדרך אל האמת.

האמת שפגשתי ולא חששתי ממנה. האמת שאיתה אלך לעולם הבא.

לחזור לעצמי

בס"ד

מגוחך לחשוב שלחזור בתשובה זה רק לשים כיסוי ראש ושמלה. זה גם. 

לחזור בתשובה זה להסיר מעצמי את כל השכבות שעטיתי על עצמי מהיום שנולדתי, 

זה לעשות את הבירור של מי אני ומה אני באמת. 

זה לקחת את כל שכבות ההגנה והחומות שעיצבה לי החברה - 

ולנפץ אותן ללא רחמים.

לחזור בתשובה זה לחזור לעצמי, 

למקום הראשוני שלי, ליום הולדתי, 

כשבאתי לעולם הזה ללא חטא ועוון, ללא פצע ומכאוב. 

לשורש העמוק ביותר שלי. לחזור אליך. 

ואת זה אף אחד לא יוכל לקחת ממני.

כל מה שאחזנו קרוב אלינו

בס"ד

הראות כאן היא זמנית לחלוטין,

כל מה שנדמה לנו מוחשי כל כך, חולף ועובר לו כהרף עין,

כל מה שנכנס לקרבנו, נעלם ושוקע, 

כל הרגשות העזים שחשנו בתוכנו, מתקהים עם הזמן,

כל הכעסים שגעשו בנו שככו וחזרו לשלוותם,

כל מה שאחזנו קרוב אלינו איבד את משמעותו ,

כל מה שהזענו למענו התבזבז עם השנים, 

הכל כולל החיים עצמם יסתיימו להם יום אחד...

הראות בעולם הזה היא זמנית, 

רק הנשמה שנפח השם יתברך בנו,

היא נצחית.

להיות מדוייק

בס"ד

הקשיים נועדו ללמד אותנו שאי אפשר

לרפד את החיים בכריות בטחון, 

כל מה שקורה בחיים יש לו מטרה,

לשפר לנו את יכולת הבחירה,

שבכל פעם נהיה מדוייקים יותר 

ומכוונים לרצונו של השם יתברך.

תמצית משובחת

בס"ד

העם היהודי נמשל לשמן זית, 

ככל שלוחצים אותו יותר, השמן הטוב והמשובח יוצא החוצה,

גם האדם, ככל שהוא עובר נסיונות וליבו נשבר

התמצית המשובחת המרכיבה את האישיות שלו מאירה מבפנים,

הוא מוצא בתוכו את הכוחות שלא ידע על קיומם,

הוא מוצא את בורא עולם.

את לא מצליחה לגלות את הפנימיות שלך

בס"ד


צלצול הטלפון העיר אותי משנת צהריים עמוקה. ידי נשלחה בכבדות אל המתכת הקרה, מספר לא מוכר הופיע על הצג. "אני משוחח עם רונית?" נשמע קול מעברו השני של הקו. "רציתי לומר לך שאיני ראוי לכל השבחים שהרעפת עליי בטור שלך". התרוממתי בבת אחת מהמיטה, מקווה שאני לא מדברת עם מי שאני חושבת.

באותו השבוע פורסם ב"הידברות סופשבוע", בחסדי השם, הטור "לא להתגאות", שבו סיפרתי על התרשמותי מאורח נכה ועיוור שהגיע עם הרב עשהאל לשיעור תורה. כל כך התפעלתי ממנו, שאצבעות ידי זזו מעצמם על המקלדת.

ברוב הפעמים, כשיוצא לי לכתוב על אנשים שאני פוגשת, אני מקפידה לבקש את רשותם. במקרה דנן בחרתי להשתמש בשם בדוי. "אני מתנצלת אם נפגעת ממשהו שכתבתי שם", מלמלתי לתוך השפופרת. "לא ידעתי שאתה נמנה בין קוראי הטור".

"אמנם אני עיוור, אבל רעייתי הקריאה לי מתוך הכתוב", הסביר, "שמי משה מידלר, ואני רוצה להזמין אותך לשמוע את הסיפור האישי שלי. אם כבר כתבת עלי, אז רצוי שתשמעי את הכל".

ביום שני האחרון דפקתי על דלת ביתו. ליליקה, כלבת הלברדור, קיבלה את פני בנביחות רועשות. "אני שמח שהגעת", אמר בעודו מנסה להיאחז בקביים. "נתחיל?".

משה גולל בפני את סיפור חייו, איך בעקבות חוסר חמצן בזמן הלידה נולד נכה ועיוור. הרופאים קבעו פה אחד שהוא יסבול משיתוק, עיוורון ובנוסף לכך יסבול מפיגור שכלי. "אל תצפו ממנו לשום דבר", סוכם. אביו, בייאושו, המליץ לאמו להפטר מהרך הנולד, פשוטו כמשמעו, "כדי למנוע ממנו סבל בעתיד". אמו סירבה בטענה שהוא יצא מחלציה, והתעקשה לגדלו כילד נורמלי לכל דבר.

עד גיל 8 היה משה מרותק למיטה. "אני זוכר מקרה ספציפי שביקשתי מאבי עליו השלום שיביא לי את הכדור כדי לשחק בו", הוא נזכר בחיוך, "וקיבלתי ממנו תשובה שגרמה לי למפנה חשוב בחיים". אבי בחוכמתו השיב ש"או שאתה נכה ואתה לא כאן, או שאתה לא נכה ואתה איש עם מגבלות שרוצה להתמודד, ותמשיך להיות חבר במשפחה", משפט שלקח אותו קדימה והבהיר לו שהוא חייב להילחם בחיים האלה על כל דבר.

לאחר בגרותו החל משה ללמוד באוניברסיטת בר אילן במגמת מדעי המדינה ופילוסופיה יהודית. במשך כל זמן הלימודים המשיך לסייע לנכים ולאמן אותם כראוי לחיים עצמאיים. לשמחתו, במסגרת עבודתו זו הוא פגש את אשתו חנה, דתייה מבטן ומלידה, ויחד איתה הקים משפחה ובית חם.

"חנה לא לחצה עלי לשמור שבת", הסביר "הכל בא בהדרגה. בהתחלה היה לי קשה מאד לשמור את השבת, ואפילו מצאתי אותה מעיקה. לאחר כמה פעמים, קמתי והרגשתי שהפעם זה שונה. אין לי הסבר לזה".

לאט לאט נכספה נפשו לחיי תורה ומצוות, בהם מצא טעם ומשמעות לחייו. באחת מנסיעותיו לשיקום נכים מצא את עצמו עובד מול גוי ששאל אותו בתמימות "למה אתה עושה צחוק מהכובע הקטן שלך? איך זה שלפעמים הכובע על הראש ולפעמים לא?". משה קיבל זאת כאות משמיים, ומאותו הרגע הכיפה לא ירדה מראשו.

"את יודעת שמעולם לא באתי בטרוניה לקב"ה?", שאל לפתע. "ידעתי שהקושי הזה נועד לפתח אותי. אני לא מאמין במושג ייסורים", הבטתי בעיניו העצומות "לוקח לי 3 שעות להתלבש בבוקר, 45 דקות רק הנעל השמאלית", קולו נרגש, "ואני מתלבש לכבוד תפילת שחרית בבית הכנסת. אין לך מושג כמה אני מודה לקב"ה הוא על זה".

"את יודעת, רונית, הבעיה היא שאתם מוותרים בקלות", קולו הפך רם באחת, "עלינו לחיות את השליחות שנתן לנו הקב"ה בכל דקה ודקה". שקט השתרר בחדר. "אנחנו צריכים להבין שאם לא נעשה את הכל להידמות לשם יתברך, אין לנו זכות קיום בעולם הזה".

"אני מבקש שהקוראים יקראו את המילים שאת כותבת מנקודת האור הכי גבוהה שיכולה להיות", הוסיף. זזתי באי נוחות בכיסא, לא ממש הבנתי למה התכוון "בגלל שאני עיוור - אין לי נסיון של שמירת העיניים. האיברים המשותקים שלי מתוקנים כבר. אני מבין את תפקידי בעולם הזה, לכן קל לי יותר".

חשבתי לרגע על דבריו. "איך אני יכולה לדעת אם אני בדרך הנכונה? " הקשיתי. משה הרים את ראשו למעלה ונתן לי תשובה שאלך איתה עד סוף חיי. "את יודעת מתי יודעים?", שאל, "יודעים בוודאות כשהפנים של האדם והפנימיות שלו הופכים להיות אחד".

"את חושבת אולי שאני לא רואה, אבל את טועה", הסביר. "מכאן אני יכול לומר לך שאת לא בגודל הטבעי שלך". הגבה שלי התרוממה מעצמה. "את לא מצליחה לגלות את הפנימיות שלך", אמר, "ברגע שתגלי אותה תוכלי להבין מה השם רוצה ממך".

היריעה קצרה מלהכיל את כל השעות שישבנו לשוחח. קיבלתי ממנו מוסר שמספיק לחיים שלמים. לפני שהגעתי לדלת הסתובבתי אליו. "אתה יכול לתת לי טיפ אחד איך לחיות הכי טוב שאני יכולה?", שאלתי בלחש.

משה לא הסס. "תהיי את", ענה בנחרצות. "תראי אותי, אין דבר שהוא מובן מאליו עבורי". הפעם אני חייכתי. "אין לי מה להפסיד, ולכן אני לא מפחד. הנכות שלי גרמה לי לזרוק את הפחד ולחיות בכל יום את האמת מחדש".

בדרך הביתה המחשבות שלי התרוצצו לכל עבר, לא יכולתי להכריע בשאלה מי המוגבל האמיתי. לאמת יש מחיר, והיא מחייבת. היא מחייבת אותך להשתנות, היא מחייבת אותך לקבל החלטות. האמת היא למעשה הביטוי הנשגב ביותר לאלוקות.

"אלוקים נמצא היכן שנותנים לו להיכנס", אמר הרבי מקוצק. ואם אני מתבוננת נכון על המשפט הזה, הנכות שלו נמצאת רק בעיניים גשמיות, דמיוניות. נכותו של משה ניתנה לו במתנה, נכות שסייעה בידו להכניס פנימה את השם יתברך, וביחד איתו לפרוץ את כח ההגבלה.

היה סלחני

בס"ד

האור מגיע לאחר החושך,

הגשם מגיע לאחר השרב,

הגילוי מתאפשר בזכות ההיעדר.

היה סלחני כלפיו.

ליקוטי מוהר"ן

למה

בס"ד

לא משנה כמה שננסה לברוח מזה, או להדחיק,

בכל יום שעובר אנו מתקרבים ליום אחרון, 

ליום שבו 

 נצטרך להחזיר ציוד ולהיפרד....לנצח.

מה יקרה דקה אחרי? 

אם חפצי חיים אנחנו, עלינו להכין את עצמנו

ליום אחרון, 

שלא נאמר למה?

שלא נשאל למה לא עשינו יותר ?

למה לא חזרנו בתשובה?

למה לא הקשבנו?

למה?

אור

בס"ד

חברים אני רוצה שתדעו שבכל פעם שאתם חולים,

וזה בעצם עומק העניין של חולי הגוף,

בדרך כלל אצל כל מי שחולה,

הגוף של האדם לא מרגיש טוב, זה אומר שגוף האדם,

לא באחדות, עם אור הנשמה.

ולכן הגוף משובש ולא מתפקד רגיל, כמו שהוא אמור להיות,

כי בשביל לקבל את אור הנשמה, צריך שהגוף יהיה מתוקן ונקי,

כמו שלא שמים יין משובח בתוך חביות של דגים,

ולא שמים עוגה יפה בשקית של זבל,

כך הנשמה שהיא אור גדול של טהרה וקדושה,

צריכה שהגוף שמכיל את הנשמה שלה יהיה נקי וטהור,

ולכן תדעו בדרך כלל שאדם חולה חס ושלום,

הוא צריך לנקות את עומק עומק גופו ואבריו,

וברגע שהחולה נודר נדר,

או מקבל על עצמו קבלה טובה מעומק עומק הלב לה',

הוא מקדש ומטהר את גופו,

ואז הוא מחזיר את גופו לשלמות האמיתית, כמו שהיה בהתחלה.

ותמיד שאדם חולה מומלץ לנדור או שיקבל משהו טוב לכבוד בורא עולם,

ומתוך זה, יתחברו הגוף והאור,

וברגע שהם עובדים ביחד ממש האדם ממש חי,

ויכול לרפאות את עצמו.

זה כמו שאדם רואה עני בשוק שמבקש צדקה

והוא רוצה לתת לו דולר,

ופתאום נכנסת לו מחשבה טובה לשנייה שייתן חמשה דולר,

אז המחשבה הזאת מטהרת ומקדשת את גופו לגמרי.

כמו שמסופר על רבי לייבלה איגר זצ'ל,

שראה עני, שהמכנסיים שלו היו קרועות,

ורבי לייבלה החליף איתו מכנסים,

ולבש את מכנסיו הקרועות,

ראה זאת הרבי מקוצק ואמר על ר' לייבלה

שהוא יהיה אור שיאיר לכל העולם ! ! !

כי ברגע שאתה מקבל על עצמך קבלה טובה, או מחשבה טובה, 

אז אפילו אם זאת מחשבה שחלפה למאית השניה,

או שזה היה רק רגע קצרצר שחלף,

זה מגביה אותך למקום עמוק מאד, וגבוה מאד.

~הרב קרליבך~

את שאהבה נפשי

בס"ד

"על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, 

ביקשתיו ולא מצאתיו" (שיר השירים)

לעיתים אנחנו נמצאים במקום של חיפוש, חיפוש אחר משהו שחסר לנו.

יש תחושה מוזרה שמרגישה כמו חור בנשמה, תחושה שגורמת לנו ללכת לאיבוד.

הביטוי לזה נוכח בכל דקה מחיינו ואנו יודעים חוסר רוגע נפשי, חוסר שקט בחיים.

יצר הרע יודע לזהות הזדמנות ולהוציא אותנו לשוטטות אחר החלק שיניח על ליבנו 

תחבושת ויאטום את החור. והפעם לנצח.

לאחר שנים רבות של שוטטות בעולם וברחובות של הנשמה גיליתי שכל מה 

שחיפשתי נמצא בעצם כאן, נמצא בתוכי. עמוק. צריך רק אומץ להציץ פנימה, 

ואז, רק אז, אחרי שאוזרים אומץ מגלים שיש מנוחה לנשמה רק כשהיא מונחת במקום הנכון. 

מונחת בכף ידו של בורא עולם.

מתברכת בכל הברכות...

בס"ד

בת ישראל זוכה יותר מבן ישראל שהשכינה הקדושה מלווה אותה בכל מקום,

כשהיא שומרת צניעות, השכינה עליה ומגינה ושומרת מכל מיני מקרים לא טובים,

ואם חס ושלום היא נוהגת לא בצניעות, השכינה מסתלקת מעליה חלילה,

וכשחוזרת להתלבש בצניעות מלאכי השרת שומרים עליה ומגינים עליה

עם השכינה והיא מתברכת בכל הברכות - 

הרב מוצאפי.