צלצול הטלפון העיר אותי משנת צהריים עמוקה. ידי נשלחה בכבדות אל המתכת הקרה, מספר לא מוכר הופיע על הצג. "אני משוחח עם רונית?" נשמע קול מעברו השני של הקו. "רציתי לומר לך שאיני ראוי לכל השבחים שהרעפת עליי בטור שלך". התרוממתי בבת אחת מהמיטה, מקווה שאני לא מדברת עם מי שאני חושבת.
באותו השבוע פורסם ב"הידברות סופשבוע", בחסדי השם, הטור "לא להתגאות", שבו סיפרתי על התרשמותי מאורח נכה ועיוור שהגיע עם הרב עשהאל לשיעור תורה. כל כך התפעלתי ממנו, שאצבעות ידי זזו מעצמם על המקלדת.
ברוב הפעמים, כשיוצא לי לכתוב על אנשים שאני פוגשת, אני מקפידה לבקש את רשותם. במקרה דנן בחרתי להשתמש בשם בדוי. "אני מתנצלת אם נפגעת ממשהו שכתבתי שם", מלמלתי לתוך השפופרת. "לא ידעתי שאתה נמנה בין קוראי הטור".
"אמנם אני עיוור, אבל רעייתי הקריאה לי מתוך הכתוב", הסביר, "שמי משה מידלר, ואני רוצה להזמין אותך לשמוע את הסיפור האישי שלי. אם כבר כתבת עלי, אז רצוי שתשמעי את הכל".
ביום שני האחרון דפקתי על דלת ביתו. ליליקה, כלבת הלברדור, קיבלה את פני בנביחות רועשות. "אני שמח שהגעת", אמר בעודו מנסה להיאחז בקביים. "נתחיל?".
משה גולל בפני את סיפור חייו, איך בעקבות חוסר חמצן בזמן הלידה נולד נכה ועיוור. הרופאים קבעו פה אחד שהוא יסבול משיתוק, עיוורון ובנוסף לכך יסבול מפיגור שכלי. "אל תצפו ממנו לשום דבר", סוכם. אביו, בייאושו, המליץ לאמו להפטר מהרך הנולד, פשוטו כמשמעו, "כדי למנוע ממנו סבל בעתיד". אמו סירבה בטענה שהוא יצא מחלציה, והתעקשה לגדלו כילד נורמלי לכל דבר.
עד גיל 8 היה משה מרותק למיטה. "אני זוכר מקרה ספציפי שביקשתי מאבי עליו השלום שיביא לי את הכדור כדי לשחק בו", הוא נזכר בחיוך, "וקיבלתי ממנו תשובה שגרמה לי למפנה חשוב בחיים". אבי בחוכמתו השיב ש"או שאתה נכה ואתה לא כאן, או שאתה לא נכה ואתה איש עם מגבלות שרוצה להתמודד, ותמשיך להיות חבר במשפחה", משפט שלקח אותו קדימה והבהיר לו שהוא חייב להילחם בחיים האלה על כל דבר.
לאחר בגרותו החל משה ללמוד באוניברסיטת בר אילן במגמת מדעי המדינה ופילוסופיה יהודית. במשך כל זמן הלימודים המשיך לסייע לנכים ולאמן אותם כראוי לחיים עצמאיים. לשמחתו, במסגרת עבודתו זו הוא פגש את אשתו חנה, דתייה מבטן ומלידה, ויחד איתה הקים משפחה ובית חם.
"חנה לא לחצה עלי לשמור שבת", הסביר "הכל בא בהדרגה. בהתחלה היה לי קשה מאד לשמור את השבת, ואפילו מצאתי אותה מעיקה. לאחר כמה פעמים, קמתי והרגשתי שהפעם זה שונה. אין לי הסבר לזה".
לאט לאט נכספה נפשו לחיי תורה ומצוות, בהם מצא טעם ומשמעות לחייו. באחת מנסיעותיו לשיקום נכים מצא את עצמו עובד מול גוי ששאל אותו בתמימות "למה אתה עושה צחוק מהכובע הקטן שלך? איך זה שלפעמים הכובע על הראש ולפעמים לא?". משה קיבל זאת כאות משמיים, ומאותו הרגע הכיפה לא ירדה מראשו.
"את יודעת שמעולם לא באתי בטרוניה לקב"ה?", שאל לפתע. "ידעתי שהקושי הזה נועד לפתח אותי. אני לא מאמין במושג ייסורים", הבטתי בעיניו העצומות "לוקח לי 3 שעות להתלבש בבוקר, 45 דקות רק הנעל השמאלית", קולו נרגש, "ואני מתלבש לכבוד תפילת שחרית בבית הכנסת. אין לך מושג כמה אני מודה לקב"ה הוא על זה".
"את יודעת, רונית, הבעיה היא שאתם מוותרים בקלות", קולו הפך רם באחת, "עלינו לחיות את השליחות שנתן לנו הקב"ה בכל דקה ודקה". שקט השתרר בחדר. "אנחנו צריכים להבין שאם לא נעשה את הכל להידמות לשם יתברך, אין לנו זכות קיום בעולם הזה".
"אני מבקש שהקוראים יקראו את המילים שאת כותבת מנקודת האור הכי גבוהה שיכולה להיות", הוסיף. זזתי באי נוחות בכיסא, לא ממש הבנתי למה התכוון "בגלל שאני עיוור - אין לי נסיון של שמירת העיניים. האיברים המשותקים שלי מתוקנים כבר. אני מבין את תפקידי בעולם הזה, לכן קל לי יותר".
חשבתי לרגע על דבריו. "איך אני יכולה לדעת אם אני בדרך הנכונה? " הקשיתי. משה הרים את ראשו למעלה ונתן לי תשובה שאלך איתה עד סוף חיי. "את יודעת מתי יודעים?", שאל, "יודעים בוודאות כשהפנים של האדם והפנימיות שלו הופכים להיות אחד".
"את חושבת אולי שאני לא רואה, אבל את טועה", הסביר. "מכאן אני יכול לומר לך שאת לא בגודל הטבעי שלך". הגבה שלי התרוממה מעצמה. "את לא מצליחה לגלות את הפנימיות שלך", אמר, "ברגע שתגלי אותה תוכלי להבין מה השם רוצה ממך".
היריעה קצרה מלהכיל את כל השעות שישבנו לשוחח. קיבלתי ממנו מוסר שמספיק לחיים שלמים. לפני שהגעתי לדלת הסתובבתי אליו. "אתה יכול לתת לי טיפ אחד איך לחיות הכי טוב שאני יכולה?", שאלתי בלחש.
משה לא הסס. "תהיי את", ענה בנחרצות. "תראי אותי, אין דבר שהוא מובן מאליו עבורי". הפעם אני חייכתי. "אין לי מה להפסיד, ולכן אני לא מפחד. הנכות שלי גרמה לי לזרוק את הפחד ולחיות בכל יום את האמת מחדש".
בדרך הביתה המחשבות שלי התרוצצו לכל עבר, לא יכולתי להכריע בשאלה מי המוגבל האמיתי. לאמת יש מחיר, והיא מחייבת. היא מחייבת אותך להשתנות, היא מחייבת אותך לקבל החלטות. האמת היא למעשה הביטוי הנשגב ביותר לאלוקות.
"אלוקים נמצא היכן שנותנים לו להיכנס", אמר הרבי מקוצק. ואם אני מתבוננת נכון על המשפט הזה, הנכות שלו נמצאת רק בעיניים גשמיות, דמיוניות. נכותו של משה ניתנה לו במתנה, נכות שסייעה בידו להכניס פנימה את השם יתברך, וביחד איתו לפרוץ את כח ההגבלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: