עוברת אורח - תובנות לחג סוכות

בס"ד

חג סוכות. חג שמסמל עבורי יותר מהכל את הזמניות שלנו בעולם. את שעון החול שעומד לנגד עיני ומנסה להסביר לי בסבלנות רבה, שכל מה שאני מרגישה, שכל מה שאני בטוחה שאני רואה, זה בעצם משהו חולף. זה לא באמת שלי. זה לא באמת נשאר לי בידיים.

קצת מתסכל להבין ברגע אחד או בנקודה אחת של זמן שאין לך בלעדיות על כלום. אין לך שליטה על הזמן שהגעת לכאן או על השניה שתעזוב יום אחד. אין לך טאבו אפילו על עצמך.  

להיכנס לסוכה זה כמעט כמו להכניס לעצמי לתודעה שאני רק אורחת. אורחת לרגע. ואם לדייק אז  עוברת אורח בעולמו של הקדוש ברוך הוא.

להיות עוברת אורח בעולם הזה זה קצת מחייב. זה מחייב אותי להביט לצדדים ולהתחשב באורחים הנוספים שעושים איתי את אותה הדרך. זה קצת מחייב אותי לשים לב לפרחים שפורחים בגינה ורגישים כל כך לאור.

להיות עוברת אורח זה מחייב אותי להקשיב. כן, להקשיב לקולות שקוראים לי לאסוף את האבנים והמרגליות שנקרות לי באמצע המסע. קולות שקוראים לי להמשיך ולא להירתע. קולות שקוראים לי לא להביט לאחור.

להיות עוברת אורח זה מחייב אותי לראות את עצמי מבעד למסך. מבעד לכל מצג השווא שנקרא "עלמא דשיקרא". זה לראות את מלכו של עולם בכל נסיון שאני עוברת, ובכל קרן של רחוב, חדה ככל שתהיה.

להיות עוברת אורח זה מחייב אותי לקבל את ההנהגה של מלך העולם באהבה. זה לדעת לקבל את המלכות הזאת בהכנעה. גם אם לפעמים זה פוצע אותי. גם אם זה דוקר. אני חייבת להמשיך את ההנהגה הזאת לקבל.

להיות עוברת אורח זה מחייב אותי לשאול מי ברא את אלה, ומי עשה אותם שונים ממני. זה מחייב אותי לשאול מתי יסתיים המסע, ואם בכלל אני אהיה מוכנה, ואולי זה רק לעבור תחנה.

להיות עוברת אורח זה מחייב אותי לאהוב. לאהוב את המלך ואת האורחים הנוספים, זה מחייב אותי להיזהר שלא לפגוע ברגשות של אחרים. זה לאהוב בחינם גם כשהלב סגור על מנעול ובריח. ושום הסבר את הדעת לא מניח.

להיות עוברת אורח זה להריח את הבשמים שבארמון, שמזכירים לי שדלתו של המלך פתוחה בכל יום. זה להריח את התפילות שעולות לאיטן, ומבקשות שיהיה ערך לשהות שלנו כאן. להיות עוברת אורח זה בעצם להוקיר את הדרך ואת הזמן שאולי עוד נותר.

להאמין

בס"ד

בארץ רחוקה היה מלך שהחליט לעשות תחרות ריצה בין הבחורים בממלכה, והכריז שמי שיעלה 100 קומות תוך 10 דקות יקבל מליון דולר. לאחר אימונים מפרכים, עמדו 80 בחורים לצאת למרוץ. עם יריית הפתיחה הסתערו כולם על המדרגות והחלו לטפס במלוא המרץ, לאחר כ 5 דקות ולאחר שעברו 30 קומות בריצה, החלו חלק להתעייף.

בהמשך התחרות נשארו 10 בחורים שהצליחו להגיע עד קומה 45 . מתנשפים בקושי. ובכל קומה נשרו עוד ועוד בחורים. בסופו של דבר הגיעו לקומה 49 רק 2 בחורים, עייפים ותשושים, כשלרשותם רק דקה אחת לסיום. בקומה 50, אחד מהם נשר, ורק אחד נשאר כשהוא ממשיך בשארית כוחו לעבר הקומה ה 51.

עוד 25 שניות נותרו לסיום, והבחור רץ בקושי, ולא מתייאש. כשלפתע הוא רואה מעלית, נכנס לתוכה ולוחץ על הכפתור של הקומה ה - 100. ומגיע בדיוק בשניה האחרונה לקו הסיום. המלך מקבל את פניו ומחבק אותו. כל התזמורת מריעה לו, והמעטפה עם הצ'ק בסך של מליון דולר מוגשת לו, "תגיד לי, בן יקר שלי, איך זה שאתה הצלחת איפה שכולם נשברו"? שאל אותו המלך.

ענה לו הבחור, "אני האמנתי שאם המלך אמר שאפשר לסיים את המרוץ ב10 דקות, זה אפשרי. בטחתי במלך ולא הסתכלתי לאחור".

כל העבודה שלנו בעולם הזה. היא לתת אמון במי שאמר והיה העולם. לבטוח במלכו של עולם. עם כל האתגרים והנסיונות שאנו עוברים בחיי היומיום שלנו. אם בורא עולם אומר שזה אפשרי. אם בורא עולם אומר שזה לא גדול עלינו. עלינו לסמוך עליו שהוא כבר ישלח את המעלית. הוא כבר ישלח את הסיעתא דשמיא.

כגודל הנסיונות כך גודל השליחות שלנו בעולמו של השם יתברך. אם אתה רוצה להצליח בשליחות שלך, גדולה ומאתגרת ככל שתהיה, אל תעזוב את השולח. ולעולם אל תשכח את השליחות.

כפי שסופר על האדמו"ר רבי יהושע השל הורוביץ, שחיפשו אחריו הנאצים ימ"ש כדי לשלחו למחנה השמדה. כשנודע הדבר לחסידים, מיהרו אליו וביקשוהו שיגזוז את זקנו, אולי בשל כך לא יכירוהו הגרמנים. הרב תפס בידיו את זקן השיבה הארוך שלו ואמר: "כל ימי נהגתי להטמין כל שערה שנשרה מזקני בתוך גמרא או ספר אחר, וכעת אתם רוצים שבמו ידי אגזוז את זקני? היו לא תהיה! אם נגזר עלי משמים להיספות, רצוני ללכת מהעולם כיהודי בעל צורה יהודית, עם זקן ופאות.".

גם בגיא צלמוות אני נשאר דבוק באבא שבשמיים ובמצוותיו. לא זז ימינה ולא שמאלה.

לחיות את השליחות

בס"ד

בפרשת "ויחי", כתוב שיעקב אבינו מבקש מבניו להיאסף סביבו, ע"מ לגלות להם את זמן הגאולה "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים", וחז"ל מפרשים שנסתלקה ממנו השכינה. יעקב התכוון לגלות לבניו את זמן הגאולה. וכשלא עלה בידו, הוא פתח כלפי בניו בתוכחת לגבי המידות שלהם.

מכאן חז"ל מלמדים אותנו, שעיקר הגאולה של עם ישראל תלויה בתיקון המידות שלנו. התיקון של העצמי שלי. אנחנו בטוחים שמי שצריך שינוי זה אותו אחד שחי לצידי. אם זה בעלי. אם זו אשתי, או הבן שלי, שלא לדבר על הבוס שלי בעבודה שוודאי זקוק לשינוי. כולנו די טובים בלעשות וידוי על חטאים של מישהו אחר. 

כולנו סוג של בית משפט מהלך. ונשאלת השאלה האם אנחנו דנים את עצמנו באותה המידה. האם ההתבוננות שלנו היא אמיתית? כבר היה מי שאמר "שכולם מאמינים בשינוי אבל אף אחד לא מוכן להשתנות".

הבסיס של עבודת המידות היא בהבנה שבאנו לכאן להשתנות. באנו לכאן לעולם הזה בכדי למלא שליחות. לעזוב את העולם הזה הרבה יותר טובים ממה שהגענו לכאן. בכל פעם שאנו נמצאים במצב של "צמצום", של סבל כלשהו, זה רק בגלל שאנחנו חיים את עצמנו ולא את שליחותנו בעולם. אנחנו עסוקים בנוחות שלנו. וכל זה משרת את ה"אני" שלי. וברגע שיש התנגשות בין השליחות שלי בעולם לבין הנוחות שלי, יש לזה ביטוי בחיים, והביטוי הזה מכאיב לנו.

הרמח"ל זיע"א אומר שיש 2 סוגים של אנשים בעולם הזה ושניהם נמצאים בחושך. אם כן, נשאלת השאלה מה ההבדל ביניהם. ומסביר הרמח"ל שסוג אחד יודע שהוא בחושך, והסוג השני אינו יודע שהוא בחושך. רוב האנשים בעולם יסיימו את חייהם מבלי לדעת בכלל שהם חיו בחושך. הם בטוחים שהם בסדר גמור, ואין להם מה לתקן. מי שחפץ בשינוי חייב לדעת שהתיקון של העולם מתחיל בתיקון שלי. של ה"אני" שלי.

ככל שנלמד להרפות מהאני שלי, כך נפנה יותר מקום לבורא עולם, ואם השם יהיה בתוכנו העוצמה שלנו תהיה אלוקית. ככה פועלים הצדיקים. מפנים את הגאווה והרצונות מתוך הלב ונותנים לשם יתברך את כל המקום.

ונסיים בסיפור על בחור אחד שבא לרבו ואמר לו "כבוד הרב, אני רוצה אושר" – אמר לו הרב "תוריד את המילה אני, כי זה גאווה, תוריד את המילה רוצה, כי זה תאווה, ומה נשאר לך? נכון, אושר !

ביד שלי

בס"ד

ביד שלי נמצאת הבחירה 

שתוביל אותי למקום שהוא טוב, 

או למקום של למידה חדשה. 

ביד שלי נמצאת התשובה 

שתתן לי מענה להתלבטות מעיקה 

או החלטה מצמיחה. 

ביד שלי נמצא הרצון להבנה 

איך להגיע לרגעים של שמחה 

רגעים שאני בוחרת להתעלות בקדושה.

לרוץ

בס"ד


מלבד מלך מלכי המלכים אין לנו כלום,

הוא שעומד לנו יום ולילה ושומר עלינו מכל אוייבנו,

מכל האומרים ורוצים לכלותינו.

הוא זה שעומד יום ולילה וסופג עלבונות ובוחן כליות,

הוא זה שבוכה בסתר על חטאינו ומוחל עוונות.

הוא ורק הוא יודע שקרוב אלינו הדבר,

בפינו ובלבבנו לעשותו,

בפינו ובלבבנו לרוץ לקראתו.

משבר זהות

בס"ד

"מעולם לא שמעתי על תפוז שהולך לפסיכיאטר כי הוא 

רוצה להיות תפוח. 

מעולם לא שמעתי על כלב שהיה לו משבר זהות. 

רק בני אדם רוצים להיות משהו אחר". 

הרב קרליבך. 

הדו שיח הזה

בס"ד

הדו שיח בינינו לבין הקדוש ברוך הוא מתנהל מהיום שנולדנו,

ויימשך עד ליום שנשוב לכור מחצבתנו. 

בכל מהלך חיינו נמשיך לשמוע את מלכו של עולם מהדהד לנו באוזן. 

נמשיך לשמוע אותו קורא בשמנו. מנסה להחזיר אותנו לתלם. 

ממשיך לנגן לנו על המיתרים של הנשמה. 

שנחזיר אותה אליו נקיה. מצוחצחת. ובעיקר טהורה. 

בדיוק כפי שהוא נתן לנו אותה.

אין כמו הבית

בס"ד

בכל רגע בחיים, חייבים לזכור שאבא יושב ומחכה לנו בפתח. ממתין לכל אחד ואחת מאיתנו. 

עדיין אבא מבקש שנניח את מקל הנדודים, ואת השיטוט משדות זרים. 

עדיין טאטע מחכה שנבחר נכון ואליו נחזור.

עדיין אבא מחכה לתת לנו את המחק. מחכה להראות לנו היכן המתג של האור. 

מחכה לנו שנחזור הביתה, כי אין שום מקום בעולם שעושה טוב כמו להיות בבית.  

הכי לא הגיוני

בס"ד

החלק הכי לא הגיוני בעבודה רוחנית זה הפשרה. 

זה המקום הזה שבו אתה אומר לעצמך תחיה קצת למען העולם הזה וקצת למען העולם הבא.

זה המקום שבו אתה אומר לעצמך אפשר לדחות למחר. 

כשבעצם אתה מתעלם מהעובדה שאף אחד לא מבטיח לך שמחר יהיה לך רצון לעשות. 

אף אחד לא מבטיח לך שתחיה עד מחר.

אף אחד לא מבטיח לנו שמחר הגב לא יהיה תפוס, או שתכאב לי היד. 

מה שאפשרי מבחינתי לדחות בעשר דקות, אפשרי לדחותו לכל החיים. 

להמשיך

בס"ד

לחפש את הכח לעשות

לחפש את הכח לצעוד. ולהמשיך לאסוף

נקודות של אור בדרך אל יום אחרון.

להמשיך בחיפוש של העקבות 

שבתוך העולם לי משאירות

ריח של אבא.

ריח של בית.

לקום לבוקר חדש

בס"ד

להתחדש. 

לחדש את האור,

לחדש את האהבה,

לחדש את הצעקה לבורא

לחדש את עצמי.

לקום לעוד שבוע חדש...

ושיהיה בס"ד מבורך.