חצויה

בס"ד

חצויה

חצויה. אין מילה אחרת לתאר את מה שאני מרגישה עכשיו. את מה שאני מרגישה בכל פעם שהשבת מצלצלת בדלת או שאחד מהחגים מגיעים לבקר.

עם כל ההתרגשות שקיימת ומפיחה בבית כוחות מחודשים אני חושבת על המשפחה, על אלו שנשארים מאחור. על אלו שלא זכו עדיין לחזור.

כל המעבר הזה מהרי החושך אל עולם הקודש מביא אותך לפסגות של התעלות הנפש, התעלות הנשמה. לנקודה שאתה שואל את עצמך איך זה שלא כולם מרגישים כמוך. איך זה שהם לא חווים את היהדות בכל העוצמה.

בכל פעם שאני יוצאת מ ד' אמותי אני פוגשת את הבטן הרכה שלי, את אלו שגידלו אותי והיו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי, אותם אלו שעדיין לא מבינים למה "ידיד נפש" מחסיר לי פעימה.

זה חותך אותי מבפנים לדעת שאין לי היום את האפשרות לקחת חלק בשמחות, חלק מהארוחות המשפחתיות, חלק ממה שפעם היה ממלא אותי בחיים.

אני כבר לא שייכת לעולם החילוני שממנו באתי, ובטוח לא שייכת לעולם החרדי שמביט בי בחשדנות מה, וחושש שאולי אני רק מבקרת זמנית בבית הכנסת ובעולם שכולו תורה.

אף חצי לא באמת מעונין. לא מבקש את קרבתי, לחצי האחד אני סוג של משוגעת שלבושה בבגדים מוזרים. ולחצי השני אני מאיימת על היציבות או ההשפעה, או איך שתקראו לזה.

אני חצויה לשניים אבא, ובכל פעם זה פוצע מחדש. כל פעם זה פותח בי פצעים שהייתי בטוחה שכבר הגלידו. ולא תמיד יש לי מושג איך אני יוצאת משם וממשיכה הלאה.

הדבר האחרון שהייתי רוצה זה לפגוע, או לתת תחושה של עליונות על יהודי כלשהו. כל מה שאני רוצה זה לעשות טוב. לשמח אחרים, אבל לעיתים הרצון הזה מתנגש עם ההלכה. עם הציווי שלך. עם אותו הרגע שצעקתי בהר סיני "נעשה ונשמע".

אני יודעת שאין לי את הזכות להתייאש ולהרים ידיים. אין לי את הפינוק הזה להיות חלשה ולצאת מהמשחק. אני חייבת להילחם. לא עשיתי את כל הדרך הזאת בכדי להישבר.

לא משנה כמה העיניים יהיו מלוחות בבוקר אמשיך לעבוד אותך אבא. אמשיך להתפלל אליך. אמשיך להביט רק אל השמים גם אם העננים נמצאים בגובה נמוך ומסתירים את קרני השמש.

אמשיך לנגב את הדמעות בכל פעם שעוד דלת תיסגר בפני, או בכל פעם שמילה אחרת תעקוץ אותי במקום שאני הכי חסרה בעולם.  

אבא אהוב שלי, אף אחד לא באמת רוצה אותי. ונכון שאין לי הגדרה, או שייכות למשהו. אבל יש בי כל כך הרבה אהבה, ובוערת בי אינסוף אמונה וזאת היא לי הנחמה היחידה.