תובנות של ענווה

 בס"ד

לפני שפעמוני התשובה הדהדו לי בתוך הלב הייתי בטוחה שאני הבן אדם הכי צנוע וענו בעולם. הייתי בטוחה שהאגו ממני והלאה. הייתי משוכנעת שהגאווה שמורה לכל אלו שהולכים עם הראש למעלה.

לא ידעתי שהשיעור הכי קשה בעולם זה שיעור בענווה. נסתרה מעיני העובדה שאגו זה דבר מתעתע. שאגו יכול להתחבא במקומות הכי לא צפויים אבל הכי נגישים שיש.

השיעורים התחילו לדפוק על דלת הבית, והביאו איתם תובנות של חיים, תובנות שלעיתים נקנו בדמעות. תובנות של ענווה. תובנות של דעת.

הבנתי קצת באיחור שענווה זה לדעת את מקומך ואת מיקומך בעולם. זה בעיקר לדעת שיש אנשים שונים שחושבים אחרת ממני, וזה עדיין לא הופך אותם לפחות חכמים, או פחות יודעים.

הבנתי שענווה זה אומר שלא תמיד ישנה אפשרות לקצר תהליכים, שלא תמיד כדאי לדחוק את השעה. שלפעמים יש דברים שצריכים את הזמן שלהם, זמן שלא תמיד עולה בקנה אחד עם הרצון שלי.

ענווה זה לדעת שאני לא רוצה וגם לא יכולה לשנות אף אחד, ואם אתפלל על זה הרבה אולי אצליח לשנות משהו קטן בעצמי.

ענווה זה בעצם לוותר על עמדת השופט, ולבחור מלכתחילה לא להיות תמיד צודק. זה לדעת שאני זה אני, והשני זה השני. ושנינו עושים את הכי טוב שאנחנו יכולים.

ענווה זה לדעת לשפר את יכולת ההקשבה. להבין שזאת אומנות כשלעצמה. זה לדעת להקשיב לקול של הבריאה. זה לדעת להקשיב לניגון העדין של הנשמה.

ענווה זה לדעת להודות על האמת. אותה האמת שמצביעה על החולשות ונקודות התורפה, אותה אמת שמגלה לי איפה מונחת בתוכי הגאווה. איפה מונחת הקנאה.

ענווה זה לדעת שיש רק כח אחד שמניע את הכל, ואין לי בעצם תפיסה וידיעה בו כלל. זה לדעת שאין לי את האפשרות להבין, זה הידיעה המנחמת שאני יכולה רק להאמין.   

ענווה זה להרגיש את הזמניות, את האפסיות. את הארעיות שלי בחיים האלו. זה לדעת שהכל בסוף עובר, זה לדעת שרגע אחד שפספסתי לא בהכרח חוזר.

ענווה זה כשהלב נקי מהקפדה, זה כשהלב נקי משאריות של שנאה. זה לדעת להתמקד במה שטוב, זה לראות שהחושך של השני, זה בעצם נקודה אחת של אור.

ענווה זה לדעת ליהנות מהדברים השגרתיים, זה לשאוף לחיות חיים פשוטים. זה להבין שסוד האושר טמון בעובדה שכל מה שיש לי זאת מתנה אחת גדולה.

אני עדיין תלמידה בבית הספר שקוראים לו ענווה. אני עדיין נמצאת בהמתנה. ממתינה עם אותה תפילה שנאמרת בלחישה. אני עדיין לומדת לחיות עם הגעגוע אל השם יתברך. עם הגעגוע אל הקירבה. אני עדיין לומדת את הקסם שמביאה איתה הענווה.

 

 

כמו האדמה

 בס"ד

 

גשם ראשון של תחילת הסתיו תמיד עושה לי התרגשות. שמחה גדולה בלב על עונה שמתחלפת. על משהו חדש שעומד להתחיל.

הכי כיף זה לקום בבוקר ולשמוע את טיפות המים נוגעות בקרקע. נוגעות באדמה שכל כך מחכה. כל כך משוועת למשהו.

רק לנשום את הריח שמגיע. את האוויר שמתחיל להתנקות, את השמים שמקבלים גוון של אפור. גוון של עצבות מתוקה שמחלחלת לתוך הלב, ומבינים שהגיע זמן רטוב.

בעולם כזה מבולבל שלא יודע להחליט מה הכי נכון בעבורו אני מנסה להקשיב לבריאה. אני מנסה להתבונן בעונות המתחלפות ובמחזוריות שלא מפסיקה אף פעם.

מאז הגשם האחרון שירד אצלי ברחוב, כל כך הרבה דברים קרו. כל כך הרבה התרחשויות. התלבטויות. כל כך הרבה תפילות שנלחשו באמצע הלילה.

כל כך הרבה אנשים היו עסוקים בלקחת את הילד לרופא. כל כך הרבה אנשים חלו בקורונה. כל כך הרבה דעות. כל כך הרבה פרצופים.

כל כך הרבה דברים נקנו השנה. כל כך הרבה דברים נאמרו. כל כך הרבה דמעות נשפכו. כל כך הרבה אנשים הביטו לשמים.

הכל זה כל כך. שאי אפשר לספור את כל הלבטים. את כל המחשבות. את כל העשייה. את כל החיים. את כל החדלון. את כל הנשימות של הנשמה.

הרבה מהרבה קורה כאן בכל רגע נתון, ואיכשהו זה מרגיש לי לפעמים כמו הר גדול שאי אפשר לטפס עליו. כמשהו ענק שאי אפשר בכלל לבדוק כמה הוא שוקל.

ועם הטפטוף של הגשם שמרטיב את הכביסה, אני בעצם מבינה שהחיים חזקים מאיתנו. החיים ממשיכים הלאה. החיים ממשיכים עם הקורונה ובלעדיה. החיים ממשיכים עם החיסונים ובלעדיהם. החיים לא נעצרים אף פעם.

אי אפשר שלא לראות מתוך הטיפות השקופות, שיש רק אחד שמושך בחוטים ויודע מה הכי טוב עבורנו, וכל זמן שאנחנו עדיין כאן, אולי זה הזמן להניח בצד את כל הדאגות. את כל המחלוקות, את כל מה שנשגב מבינתנו, את כל מה שגדול עלינו.

ואולי הגיע הרגע ללמוד מהאדמה שרק יושבת ומחכה, איך זה לחיות חיים של המתנה. איך חיים בידיעה ברורה שיהיה בסדר. ואפילו בסדר גמור. אולי אני צריכה ללמוד מהאדמה איך להיות מתמידה בהמתנה, מבלי לדחוק את הדברים בכוונה.

אני צריכה ללמוד ממנה איך מחכים בסבלנות לישועה. איך מחכים לגשם שיבוא וישטוף את הכל, איך מחכים ושומרים על זכות השתיקה. איך מחכים בסבלנות שהכל יצמח בחזרה.