כמו האדמה

 בס"ד

 

גשם ראשון של תחילת הסתיו תמיד עושה לי התרגשות. שמחה גדולה בלב על עונה שמתחלפת. על משהו חדש שעומד להתחיל.

הכי כיף זה לקום בבוקר ולשמוע את טיפות המים נוגעות בקרקע. נוגעות באדמה שכל כך מחכה. כל כך משוועת למשהו.

רק לנשום את הריח שמגיע. את האוויר שמתחיל להתנקות, את השמים שמקבלים גוון של אפור. גוון של עצבות מתוקה שמחלחלת לתוך הלב, ומבינים שהגיע זמן רטוב.

בעולם כזה מבולבל שלא יודע להחליט מה הכי נכון בעבורו אני מנסה להקשיב לבריאה. אני מנסה להתבונן בעונות המתחלפות ובמחזוריות שלא מפסיקה אף פעם.

מאז הגשם האחרון שירד אצלי ברחוב, כל כך הרבה דברים קרו. כל כך הרבה התרחשויות. התלבטויות. כל כך הרבה תפילות שנלחשו באמצע הלילה.

כל כך הרבה אנשים היו עסוקים בלקחת את הילד לרופא. כל כך הרבה אנשים חלו בקורונה. כל כך הרבה דעות. כל כך הרבה פרצופים.

כל כך הרבה דברים נקנו השנה. כל כך הרבה דברים נאמרו. כל כך הרבה דמעות נשפכו. כל כך הרבה אנשים הביטו לשמים.

הכל זה כל כך. שאי אפשר לספור את כל הלבטים. את כל המחשבות. את כל העשייה. את כל החיים. את כל החדלון. את כל הנשימות של הנשמה.

הרבה מהרבה קורה כאן בכל רגע נתון, ואיכשהו זה מרגיש לי לפעמים כמו הר גדול שאי אפשר לטפס עליו. כמשהו ענק שאי אפשר בכלל לבדוק כמה הוא שוקל.

ועם הטפטוף של הגשם שמרטיב את הכביסה, אני בעצם מבינה שהחיים חזקים מאיתנו. החיים ממשיכים הלאה. החיים ממשיכים עם הקורונה ובלעדיה. החיים ממשיכים עם החיסונים ובלעדיהם. החיים לא נעצרים אף פעם.

אי אפשר שלא לראות מתוך הטיפות השקופות, שיש רק אחד שמושך בחוטים ויודע מה הכי טוב עבורנו, וכל זמן שאנחנו עדיין כאן, אולי זה הזמן להניח בצד את כל הדאגות. את כל המחלוקות, את כל מה שנשגב מבינתנו, את כל מה שגדול עלינו.

ואולי הגיע הרגע ללמוד מהאדמה שרק יושבת ומחכה, איך זה לחיות חיים של המתנה. איך חיים בידיעה ברורה שיהיה בסדר. ואפילו בסדר גמור. אולי אני צריכה ללמוד מהאדמה איך להיות מתמידה בהמתנה, מבלי לדחוק את הדברים בכוונה.

אני צריכה ללמוד ממנה איך מחכים בסבלנות לישועה. איך מחכים לגשם שיבוא וישטוף את הכל, איך מחכים ושומרים על זכות השתיקה. איך מחכים בסבלנות שהכל יצמח בחזרה.