קרובה לטבע ! - חדש

 בס"ד

 

"אז מה בדיוק את אוכלת?", זאת בדרך כלל השאלה הראשונה שאני נשאלת. "ומה את עושה בשבת?" וזה רק הולך ומחמיר ומגיע לשאלות הרבה יותר קשות על הבעל והילדים, ועל כל מי שאי פעם התארח אצלנו בבית.

אחרי הסברים קצרים והתנצלויות קטנות שבדרך כלל לא מתקבלות על הדעת אצל השומע, זה נגמר באנחה קורעת לב של רחמים ובהתכווצות של הגבות.

בכל פעם ששומעים שאני טבעונית, ולא מלידה, כל כך הרבה שאלות צצות ועולות. כל כך הרבה קושיות נזרקות לעברי.

והכי מפתיע אותי זה החמלה. זה ההשתתפות בצער שמגיעה באותו הרגע שמבינים שנפרדתי מהרבה דברים אהובים וטעימים, וביניהם גבינה צהובה, בולגרית ומה שביניהם.

אני חייבת להסביר שזה לא היה משהו מתוכנן מראש, ואם לפני הרבה שנים היו אומרים לי שרוב התפריט שלי יכלול סויה ושקדים, הייתי צוחקת ובטוחה שמישהו פה התבלבל. מישהו כאן טעה בכתובת.

אולי יש כאלה שלא יסכימו איתי אבל במהלך הזמן הבנתי שאכילה היא חלק בלתי נפרד מעבודת השם. היא חלק בלתי נפרד מההקשבה לנשמה. מההקשבה לעצמי.

הרגשתי מתישהו שהלכתי לאיבוד בתוך כל העומס, בתוך כל ההיצע הגדול עד שזה הפך להיות למשהו מרכזי מאד בחיים שלי. משהו שכבר מזמן הפך להיות יותר מצורך בסיסי.

מהתבוננות קטנה הבנתי שאני נשלטת ע"י בורקס ומשולש של פיצה, ולפעמים אחרי מעשה הייתי מבינה כמה קל לשבור אותי עם עוד פרוסת עוגה.

אז אחרי קילומטרז' ארוך של ביסים מיותרים ושל כניעה מראש לעוד מנה של פלאפל, ביקשתי לעצור. ביקשתי לבדוק למה הספורט האהוב עלי זה לרוץ למקרר.

אחרי שאספתי את כל הנקודות, עשיתי פעולות פשוטות של חיבור וחיסור, ומצאתי שהכי טוב לי זה להיות קרובה לטבע. הכי טוב עבורי זה להיות טבעונית.

כל כמה חודשים משהו אחר ירד מהתפריט ופינה את מקומו למשהו ירוק, למשהו שלא גורם לי ללכת לישון מיד אחריו, ולהבטיח לעצמי שיותר אני לא נוגעת בזה.

הייתי תלמידה מתמידה של צמחים, של חליטות, של הרבה ריחות וניחוחות שכבר נשכחו בתוך כל התעשייה שעוטפת אותנו מכל עבר. הייתי תלמידה של הבריאה כולה עם כל הטוב שיש לה להציע לכולנו בכל רגע נתון.

הייתי ונשארתי תלמידה שמחפשת ללמוד את הדרך הבריאה. את הדרך שהיא נכונה בשבילי.  שמחפשת להגיע לאיזון הנכון. לאיזון שנמצא בין ההקשבה לבין העשייה. האיזון המדוייק שיביא אותי לחיבור בין גוף לנשמה.