הקלות הבלתי נסבלת - טור חדש

 בס"ד

 

יש רגעים שבהם אי אפשר להבין את הקלות הבלתי נסבלת. את המעבר המהיר ממצב אחד למשנהו. את מה שמוגדר כחוט השערה. את מה שהכי קרוב למצב של נפילה.

יש נקודות של זמן שעוברות דרך מחשבות. דרך ריח שהיה מוכר בעבר. דרך ניגון שהיה חלק מהחיים, ונמצא אי שם בצד השמאלי של הלב ומזכיר את מה שהייתי בטוחה שכבר נשכח ממני.

יש ימים כאלה שבהם אפשר להבין כמה קל לאבד גובה. כמה זה פשוט ללכת לאיבוד בתוך כל העולם המבולבל, מבעד לזגוגית של החלון. מבעד למיתרים הדקים.

בכל פעם שנדמה שהצלחתי להגיע לישורת האחרונה. שהצלחתי לכבוש עוד פסגה של כעס. עוד מארב של יצר הרע, מגיעה מפולת של שלגים. מפולת של רגשות.

אותה מפולת שדואגת לשלוח מכתב לנמען שכותב עכשיו. מכתב שמתזכר שאני רק בשר ודם. שאני רק סוג של נווד. מהסוג שנודד בין השמיים הרחוקים לארץ המתעתעת. בין השמיים הגבוהים לבין הארץ העייפה שמייחלת לקצת כח.

אותה מפולת זמינה שמחכה לשעה הנכונה. אותה מפולת שאורבת בפינה ומחכה שלרגע אחד לא אחזיק חזק. שלרגע אחד אעזוב את היד, שאוותר על המאמץ.

מפולת שמביאה איתה את התובנה שהדחקתי עד עכשיו. את הזמינות של המחשבה שמסבירה שזה עדיין שם. שאני עדיין באותה נקודת המוצא. שאני עדיין בגלות.

גלות שמרגישה כמו טיפוס על קיר חלק. טיפוס בלי הפסקות ביניים. בלי עצירה לשתות מים. בלי אפשרות לנוח וליהנות מהרוח שנושבת. בלי אפשרות ליהנות מהנוף. מהמבט לאחור.

גלות שאינה יודעת נשימה עמוקה מהי. גלות ארוכה ולא יציבה. גלות שנמשכת מחוץ לכתלי הבית. מחוץ לקדושה. מחוץ למחנה.

כמה תפילות צריך להתפלל בכדי להישאר על הקרקע. בכדי לא לברוח לשדות, בכדי לסגור את כל הפתחים. בכדי לסתום את כל החורים שדרכם אפשר לצאת.

כמה רחמים של שמיים צריך על מנת שהאור לא ידעך אף פעם. שאלומותיו ימשיכו להאיר בתוכי וישאירו אותי חזקה. ישאירו אותי קרובה.

כמה הכרת הטוב צריכה להיות על התהליך. על השמירה. על העטיפה שלא ממהרת לעזוב. כמה הכרת הטוב צריכה להיות בי על מה שלא מובן מאליו.

הכרת הטוב על החמלה שנמצאת בחיים של הרוח. על הטיפוס, על המלחמה. הכרת הטוב על הגילוי  של הרוממות. הגילוי של המלכות. הכרת הטוב על הגילוי המנחם של האפסיות.