מכתב שנמצא בבקבוק במרד גטו ורשה - אל תחמיצו!

בס"ד



צוואה של קדוש ישראל שנמצאה בתוך בקבוק בגטו ורשה

אני, יוסל בן יוסל ראקובר מטארנופול, מחסידיו של הרבי מגור, חוטר מגזע קדושים וצדיקים
גדולים, כותב את השורות הללו, שעה שגטו ורשה עומד בלהבות, והבית שבו אני נמצא עכשיו הוא מן האחרונים שהאש עדיין לא אחזה בהם. לא יארך הרבה זמן וגם הבית הזה, בו אני נמצא, ייהפך, כמו כל הבתים שלנו בגטו, קבר למגיניו ולדרים בו. על פי קרני השמש החודרות מבעד לאשנב הקטן של חדרי, בעדו ירינו במשך ימים ולילות אל השונא, מבחין אני כי ערב עתה, דמדומי שקיעה. השמש ודאי אינה יודעת עד כמה לא אצטער ששוב לא אראנה..

עתה באה שעתי, וכאיוב יכול אני לומר - ואין אני היחיד שיכול לומר זאת: ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה.. בן ארבעים אנוכי, וכשאני משקיף עתה אל שנותיי שעברו, יכול אני לומר בבטחה, עד כמה שאדם יכול להיות בטוח בעצמו, כי חייתי חיים ישרים. לפנים האירה לי ההצלחה פנים, אך מעולם לא התנשאתי.

ביתי היה פתוח לכל, והייתי מאושר כאשר יכולתי לגמול טובה לבריות. עבדתי את אלוקי בהתלהבות, ובקשתי היחידה אליו הייתה לעבדו "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". אין אני יכול לומר, לאחר כל מה שעברתי, כי יחסי לאלוקים לא נשתנה. אך יכול אני להגיד, בכל הביטחון אשר בי, כי אמונתי לא נשתנתה כמלא הנימה. לפנים, עת שבעתי טוב, יחסי אליו היה כאל מי שמשפיע בלי הרף את חסדיו עלי, ותמיד נשארתי חייב לו בעד זה, עתה יחסי אליו כאל מי שחייב גם לי משהו...

אני גאה על שיהודי הנני. הייתי בוש להשתייך לאותם העמים שהולידו וטיפחו את אותם הרשעים, האחראים למעשים שנעשו בנו.

אני מאמין כי להיות יהודי פירושו להיות לוחם, לשחות תמיד נגד הזרם האנושי העכור והנפשע. היהודי גיבור הוא, מעונה, קדוש. אתם, השונאים אותנו, אומרים כי רעים אנו. לא כן: אנו עדינים וטובים מכם, הייתי רוצה לראות איך הייתם אתם נראים לו הייתם במקומנו.

אני מאושר להשתייך לאומלל מכול אומות העולם, לעם שתורתו מייצגת את הנעלה והיפה ביותר של כל החוקים ומוסרם.

אני מאמין בא-ל אלוקי ישראל, אף על פי שעשה הכל כדי שלא אאמין בו. אני מאמין בחוקותיו, אפילו לא אוכל להצדיק את מעשיו... אני מרכין ראשי לפני גדולתו, אך לא אנשק את השבט בו הוא מייסרני.

ברצוני להגיד לך ברורות וגלויות, כי עתה, יותר מאשר בכל תקופה אחרת בדרך ייסורינו האין סופית, יש לנו, המעונים, הנרמסים, הנחנקים, הקבורים חיים והשרופים חיים, לנו המבוישים והמושפלים, הנכחדים במיליוננו, יש לנו זכות לדעת היכן מסתמנים הגבולות של סבלנותך.

ועוד עלי להגיד לך: אל נא תמתח את החבל יותר מדיי. כי הוא יכול, חלילה, להינתק. הניסיון בו נסית אותנו כה קשה הוא, כה קשה ומר, שאתה צריך, אתה חייב למחול לאלה מבני עמך אשר באסונם ובחרונם הפכו לך עורף...

מחל לאשר ניאצו את שמך, לאשר הלכו אחרי אלוהים אחרים, לאשר נעשו אדישים כלפיך. כל כך ייסרתם, עד שאיבדו אמונתם כי אביהם אתה, כי אב אחד לכולנו.

ואם אינך אלוקי, אלוהיהם של ימי אתה? אלוקי הרוצחים?

אין אני יכול לשבחך על המעשים שאתה סובל. אך אני מברכך ומהללך על עצם קיומך, על גדולתך הנוראה, שהיא כנראה כה אדירה, שכל המתרחש עתה כאין וכאפס הוא בעיניך. אך דווקא משום שהנך כה גדול ואנוכי כה קטן הנני, אבקש ממך, אתרה בך, למען שמך: חדל נא להראות את גדולתך על ידי זה שהנך נותן לייסר את האומללים.

אין אני מבקש כי תייסר את האשמים. הם יתייסרו לבסוף על ידי עצמם. כי במותנו מת מצפונו של עולם, כי עולם שלם נרצח עם מותו של ישראל.

העולם יאכל את עצמו ברשעתו שלו, הוא יטבע בדמו שלו.

אין המוות יכול לחכות עוד, ועלי לסיים את כתיבתי. מהקומות שמעלי הולכות ונעשות היריות חלשות מרגע לרגע. עכשיו נופלים אחרוני המגינים, ואיתם גוועת ורשה הגדולה, היפה, יראת האלוקים, ורשה היהודית. השמש נטתה לשקוע, ואני מודה לאלוקים על שלא אראנה עוד.. בעוד שעה לכל היותר, אהיה עם אשתי וילדי, ועם מיליוני בני עמי האחרים שנספו. באותו עולם יותר טוב, בו אין ספקות, ובו אלוקים שולט יחיד הוא.

אני מת בשלווה, אך לא בסיפוק. מוכה, אך לא מיואש. מאמין, אך לא מתחנן. מאוהב באלוקים, אך לא עונה אמן בעיוורון.

הלכתי אחריו גם כי הרחיקני מעמו, קיימתי את מצוותיו גם כי ייסרני. אהבתיו, הייתי ונשארתי מאוהב בו, גם כי דיכאני עד עפר, עינני עד מוות, שמני ללעג ולקלס.

ואלה הם גם דבריי האחרונים אליך אלוקי החרון. לא יעזור לך מאומה. הכל עשית כדי שאעזוב אותך, כדי שאכפור בך, אולם מת אני כפי שחייתי, מאמין אמונה חזקה כסלע.

ישתבח לעולמי עד אלוקי המתים, אלוקי הנקמה, אלוקי האמת והמשפט, אשר ישוב ויאיר את פניו לעולם, ויזעזע את אשיותיו בקולו האדיר.

שמע ישראל, ה' אלוהנו, ה' אחד.

בין הקודש לחול

 בס"ד

 

לפעמים נדמה לי שאני שניים. מחולקת לשני חצאים. נמצאת בין שני עולמות גדולים שמושכים אותי בכל פעם לצד אחר.

בכל פעם שרוח קרה נושבת בעורף היא גורמת להכנס הביתה. לנבכים העמוקים. למערות הנסתרות שלא נמצאו אף פעם ולהסביר לי שיש עוד הרבה עבודה לפני.

זה קורה לי בדרך כלל אחרי שאני משוכנעת לגמרי שהצלחתי להשיג את היעדים הרוחניים שהצבתי לעצמי והחולצה המכופתרת מייצגת אותי בכבוד. מייצגת אותי ביושר.

אחרי שתקופה מסויימת אני מרגישה בנוח עם עצמי ועם המקום הבטוח כביכול שהצלחתי לתפוס, מגיעה רוח קדים ממקום לא צפוי לגמרי וטופחת על פני כאומרת שאני נמצאת רק בהתחלה. רק בתחילת המסע.

החלק הכי מאכזב בכל מה שנמצא תחת הכותרת ""התחלה חדשה" זאת העובדה שאין לך מושג לאן אתה הולך ואיך המסע הזה עומד להסתיים.

הפערים מסרבים להרפות ממני ולתת לי כמה כריות של בטחון. הפערים האלה מטלטלים את הנשמה שמבקשת לדעת על מה ולמה. על איך זה קורה. על הנקודה שבה הכל מתחולל בתוכי בערבובייה.

אני מנסה להיות תלמידה של הנסיבות. תלמידה של העובדות בשטח. של הקו הדק שעובר בין הקודש לחול. בין החושך לאור.

אני יודעת איך לחיות באומץ גדול, ואני גם יודעת איך זה לחיות בפחד משתק. אני יודעת איך זה מרגיש לשקר. ואיך זה מרגיש לגעת באמת. אני יודעת איך חיים בכל המובנים.

אני מנסה להבין את התדרים ואת המשמעות. את ההקשבה ליראה ואת ההקשבה לאהבה. אני מנסה בכל הכח לאחד את השמים ואת הארץ. את הים ואת היבשה. אני מנסה ולא ממש מצליחה. עד שלפעמים נדמה לי שזה לא אמור להסתדר. שאולי זה לא אמור להתאחד. שאולי לכל אחד יש את המקום שלו. את הנישה המיוחדת שאמורה ללמד אותי משהו על עצמי.

לפעמים נדמה לי שאולי זה לא התפקיד שלי לחבר בין קווים או בין קצוות. שאולי אני צריכה להשאר חצויה לשניים. חצויה ונשארת במקום שאין בו הרבה תשובות. חצויה ומורכבת מכל העולמות.

לפעמים נדמה לי שהשם רוצה שאמשיך לרוץ עם החצי הכאוב. עם החצי הנתון. שארוץ אל מי שברא אותי מכל כך הרבה חלקים. ממי שברא אותי מכל כך הרבה חצאים. מהיחידי שיודע איך למשוך אצלי בחוטים.

 

 

 

 

 

 

 

יציאת מצרים הפרטית שלי - לא לפספס!

 בס"ד

 

פעם חשבתי שלצאת ממצריים זאת חוויה נחמדה ותו לא. הייתי בטוחה שמדובר באכילת כמה מצות עם שוקולד, קצת חסה ירוקה ובזה נגמר הענין.

הייתי משוכנעת שפסח בעצם מביא איתו את האביב המיוחל. אביב שמגיע אחרי ימים של גשם ושל קור שמכאיב בעצמות.

לא חשבתי שהחג הזה שנקרא חג החירות באמת מדבר על חופש. באמת מדבר על עבדות קשה ועל חופש בלתי מוגבל. ומה שהכי הפתיע אותי זאת העובדה שלא ידעתי שאני עדיין עבד במצריים. שאני עדיין רחוקה מאד מלהיות תחת ההגדרה של בן חורין. תחת ההגדרה של אלו שעזבו את העבודה הקשה והלבנים. אלו שעשו את הבלתי אפשרי.

תמיד חלמתי על חופש. תמיד חלמתי על כנפיים שנפרשות להן אי שם תחת התכלת הבלתי נגמרת, ולוקחות אותי למקום שלא הייתי מעולם.

וכשהייתי מתעוררת מהחלום, גיליתי שבעצם נשארתי אותו הדבר. למעשה חזרתי עם אותה רונית רק בתוספת של ריקנות אחת גדולה, ריקנות שנשארת עד היעד הבא. עד החופש הבא.

חיפשתי את החופש כל החיים. רציתי אותו ולא תמיד ידעתי לקרוא בשמו. רציתי להשתחרר מהכבלים השקופים שלא נתנו לי להיות מאושרת. כבלים שחסמו אותי בדרך די מתוחכמת.

באותם ימים לא הייתי גדולה מספיק בכדי שאבין שהחופש נמצא בהחלטה אחת. החופש נמצא בהתבוננות אחת עמוקה. התבוננות מהסוג שבדרך כלל מכאיב לך.

לא הייתי אמיצה מספיק לצאת ממצריים. לא הייתי חזקה מספיק בכדי לעמוד מול פרעה שעשה בי שמות בתוך הלב. לא הייתי מספיק איתנה בדעתי לבקש ממנו שיעזוב, שילך ממני בלי לחזור.

לא השכלתי להבין שיציאת מצרים מתחילה בחיפוש אחר האמת. בחיפוש אחרי מי שאני. יציאת מצרים שלי התחילה ברגע שהבנתי שאני לא רוצה יותר להיות חלק מהמשחק. אני לא רוצה שהשקר יקבל במקומי החלטות.

היום אני מבינה שזה ממש מעליב לחיות במצרים. זה ממש קשה לא להקשיב לעצמך. זאת עבודת פרך להתעלם מהקול הפנימי שקורא לך ללכת אחריו.

במצריים שלי תמיד ניסיתי לרצות אחרים. נאלצתי ללכת בשבילים שלא הכרתי. התעסקתי בעטיפה. התעסקתי בחיצוניות. לא ידעתי שיש צעקה שמסתתרת לה במגירה. לא ידעתי שגם הנשמה שלי צריכה גאולה.

יציאת מצרים זה לחפש את האמת שלפעמים פוצעת. זה לחפש אותה בכל פינה בעולם ללא פשרות. זה לחפש אותה בכל דמעה שיוצאת מהעין. זה ללמוד את השפה הישנה שמסבירה לי שרוב הזמן אני טועה.  

בכל יום מחדש אני מקבלת החלטה שהפעם זה סופי. שהפעם אני נוטשת את הארץ שהתישה אותי. הפעם אני לא מוותרת לעצמי על הזכות המתוקה והבלעדית להיות אני.

בכל יום מחדש אני בוחרת להיות בת חורין. אני בוחרת לשים על עצמי את התרמיל ואת מקל הנדודים, אני בוחרת לצאת אל החופש המיוחל.

אני בוחרת לצאת ממצריים אל המקום שאין לו גבולות ואין לו סוף. אני בוחרת ללכת אחרי אותו הקול שקורא לא לעצור. אותו הקול שמבקש שאלך אחרי האמת. אני בוחרת לצאת ממצריים ולהגיע למדבר. לצאת אחרי אותן העקבות שנשארו בחול. לצאת וללכת בעקבי הצאן.