בין הקודש לחול

 בס"ד

 

לפעמים נדמה לי שאני שניים. מחולקת לשני חצאים. נמצאת בין שני עולמות גדולים שמושכים אותי בכל פעם לצד אחר.

בכל פעם שרוח קרה נושבת בעורף היא גורמת להכנס הביתה. לנבכים העמוקים. למערות הנסתרות שלא נמצאו אף פעם ולהסביר לי שיש עוד הרבה עבודה לפני.

זה קורה לי בדרך כלל אחרי שאני משוכנעת לגמרי שהצלחתי להשיג את היעדים הרוחניים שהצבתי לעצמי והחולצה המכופתרת מייצגת אותי בכבוד. מייצגת אותי ביושר.

אחרי שתקופה מסויימת אני מרגישה בנוח עם עצמי ועם המקום הבטוח כביכול שהצלחתי לתפוס, מגיעה רוח קדים ממקום לא צפוי לגמרי וטופחת על פני כאומרת שאני נמצאת רק בהתחלה. רק בתחילת המסע.

החלק הכי מאכזב בכל מה שנמצא תחת הכותרת ""התחלה חדשה" זאת העובדה שאין לך מושג לאן אתה הולך ואיך המסע הזה עומד להסתיים.

הפערים מסרבים להרפות ממני ולתת לי כמה כריות של בטחון. הפערים האלה מטלטלים את הנשמה שמבקשת לדעת על מה ולמה. על איך זה קורה. על הנקודה שבה הכל מתחולל בתוכי בערבובייה.

אני מנסה להיות תלמידה של הנסיבות. תלמידה של העובדות בשטח. של הקו הדק שעובר בין הקודש לחול. בין החושך לאור.

אני יודעת איך לחיות באומץ גדול, ואני גם יודעת איך זה לחיות בפחד משתק. אני יודעת איך זה מרגיש לשקר. ואיך זה מרגיש לגעת באמת. אני יודעת איך חיים בכל המובנים.

אני מנסה להבין את התדרים ואת המשמעות. את ההקשבה ליראה ואת ההקשבה לאהבה. אני מנסה בכל הכח לאחד את השמים ואת הארץ. את הים ואת היבשה. אני מנסה ולא ממש מצליחה. עד שלפעמים נדמה לי שזה לא אמור להסתדר. שאולי זה לא אמור להתאחד. שאולי לכל אחד יש את המקום שלו. את הנישה המיוחדת שאמורה ללמד אותי משהו על עצמי.

לפעמים נדמה לי שאולי זה לא התפקיד שלי לחבר בין קווים או בין קצוות. שאולי אני צריכה להשאר חצויה לשניים. חצויה ונשארת במקום שאין בו הרבה תשובות. חצויה ומורכבת מכל העולמות.

לפעמים נדמה לי שהשם רוצה שאמשיך לרוץ עם החצי הכאוב. עם החצי הנתון. שארוץ אל מי שברא אותי מכל כך הרבה חלקים. ממי שברא אותי מכל כך הרבה חצאים. מהיחידי שיודע איך למשוך אצלי בחוטים.