מחכה

 בס"ד.

 

 

חיכיתי בשקט. חיכיתי לשקט. חיכיתי לרגע שיתחולל בי השינוי. השינוי שאני מחכה לו כל כך הרבה ימים. שינוי שאני מבקשת כל כך הרבה שנים.

למדתי שסבלנות זה דבר שלפעמים מכביד על הלב. ולמדתי שלחכות זה אפילו כואב. זה משהו שמביא אחריו סוג של תסכול על חוסר של תנועה. על קפאון. על עמידה במקום.

אני עדיין מחכה לשינויים שיכו בי שורש, ויעזרו לי להתעלות. יעזרו לי לרוץ לחיים אחרים שנמצאים שם מעבר. חיים בלי קטנות של מוחין שאוחזת בי לעיתים.

אני מחכה לרגע שאצליח לפנות את המקום שאני תופסת. שאצליח לאפשר לדברים אחרים לקרות לידי. שאשאיר מקום ריק לכל העולם שמתקיים לצידי.

אני מחכה לרגע שאצליח להתרגש מהתפילה. שאתרגש מהמילים של התורה. שאצליח להגות כל אות כאילו אמרתי אותה בפעם הראשונה.

אני מחכה לנגיעה של הענווה שתפתח לי את הפתח הרחוק של האמונה. שתיקח ממני את האגו ואת התחושה המטעה כל כך של ההצלחה.

אני מחכה לקרבה שתעורר בי את האהבה. שתעורר את היראה לאינסוף. לכמיהה הבלתי נגמרת של חיים שאין בהם העמדה של פנים. חיים של אמת אחת ברורה.

אני מחכה לרגע שיהיה בי את האומץ להוריד את המסיכה. מסיכה שנמצאת איתי מהיום הראשון של החיים. שאליה אני בדרך כלל בורחת בעיתות של סכנה. בעיתות של שכחה על קיומה של נשמה.

אני מחכה לרגע שתעלה על ליבי הכרה של תודה. הכרה מתמשכת על קטן ועל גדול. על חושך ועל אור. על יש ועל אין. ועל רגע אחד בודד.  

אני מחכה לרגע שאדע איך לאהוב. לאהוב את מה ששונה. את מה שמוזר. לאהוב את הדקות, לאהוב את הדקויות. לאהוב עם לב שלם בלי פניה שנמצאת באמצע של רחוב.

אני מחכה לרגע שאסלח על טעויות. שאסלח על שגגות, שאסלח על חוסר היכולת, ועל רצון מתפשר. שאתבונן לתוך הלב של עצמי ואמצא את המחילה. מחילה על אותם ימים של שוטטות בארץ זרה.

אני מחכה לרגע שאזכה לשפלות הנעימה. שפלות שמעידה על ביטול. על הכנעה. על חתירה בלתי מתפשרת להשגת הדבקות. להשגת המטרה.

אני מחכה לרגע של עבדות אמיתית. עבדות מכבלים של זמן ושל גוף. עבדות שמגיעה בלי שום ספקות ובלי שום קושיות. עבדות שלא משאירה הרבה מקום לשאלות.

אני מחכה לשמים של תכלת בלי עננות מצויה. בלי רוח שסוערת ורוחות שמנשבות. אני מחכה לשמים בהירים שילבשו בתוכי צורה. שישקפו אותי ואת הרוח הנכונה.

אני מחכה לניגון הנכון. לניגון המדוייק. לפריטה על המיתר שיחזיר אותי לאינסוף ברוך הוא, שיחזיר אותי לקדושה. את הניגון שיחזיר את הנשמה לכור מחצבתה. אני מחכה לניגון האישי שלי לשוכן מרומים. אותו הניגון שמבקש את הרחמים.

עד עלות השחר

 בס"ד

 

לפעמים אני מנסה לשכנע אותה לדבר איתי. לבקש ממנה שנשב יחד לשיחה מעמיקה על כוס קפה עם חלב סויה, בדיוק כמו שהיא אוהבת.

אני מנסה לתפוס את תשומת הלב שלה ברגעים מסויימים ולומר לה שהיא חייבת לעשות את הדברים אחרת. שהיא חייבת לעשות שינוי.

אני מנסה להסביר שהזמן קצר ובעל הבית דוחק. והחיים לא ממש נמשכים לנצח. לפחות לא בעולם הזה. לפחות לא בחיים האלה.

אני מנסה לגייס את כל עורכי הדין המקצועיים ביותר בכדי לומר לה שצריך לראות את הדברים מנקודה שונה. שאי אפשר לעזוב את העולם הזה בדיוק כפי שהגענו לכאן.

אני מנסה להסביר לה שלא תתייאש מהמחוגים של השעון, אותם מחוגים שמסתובבים בדייקנות מעייפת, ומשכנעים אותה שבעצם לא זזו כאן דברים לאחרונה.

אני מנסה להזכיר לה שהיא בעצם נמצאת במלחמה מתמדת עם החרדות שנולדו מתי שהיא נולדה. ועם ההרגלים שכנראה יישארו עד יום מותה.

אני מנסה לדובב אותה שתספר לי מה מציק לה. מה הדבר שמתסכל אותה יותר מהכל. איזה פצע עדיין כואב. איזו צלקת זורקת אותה לחוסר האונים שהיה כאן כמה שנים קודם.

אני מנסה להקשיב לקול הפנימי שלה מבקש להשתחרר מהכבלים של השקר. מהחוסר אמון שמכרסם בתוכה כלפי כל מה שנדמה שהוא נכון. כלפי המסגרת. כלפי כל אלו המהלכים רק כי הולכים.

אני מבקשת ממנה שתמשיך לחפש את האור. שלא תבהל מהחושך שנמצא גם בשעות של היום. שתשנן לעצמה איפה היא לא רוצה להיות.

אני מבקשת ממנה להלחם. לא לוותר. להתנגד לכל רוח שנושבת לכיוון הלא נכון. להמשיך לפסוע למקום בו השמש לא שוקעת אף פעם.

אני מבקשת ממנה לא לסגת. להמשיך ללכת. לבקש את האמת הנכספת. לחפש אותה בכל מקום. להמשיך לקרוא לה גם כשנדמה שהיא רחוקה. גם כשנשארת ממנה רק טיפה אחת קטנה.

אני מבקשת ממנה כמעט כל יום שתמשיך במאבק. אני מבקשת ממנה לא לעזוב את הידיים. לא לעזוב את החבל. שתחזיק חזק. שתחזיק במאבק עד עלות השחר.

אני מבקשת מהנשמה שלי קצת סבלנות. אני מבקשת ממנה שתחכה לרגעים שבהם האמת תהיה יותר גלויה ואי אפשר יהיה לרמות אותה. אני מבקשת ממנה שתחכה לימים יותר בהירים. ימים שבהם מרגישים את הארת פנים.