עד עלות השחר

 בס"ד

 

לפעמים אני מנסה לשכנע אותה לדבר איתי. לבקש ממנה שנשב יחד לשיחה מעמיקה על כוס קפה עם חלב סויה, בדיוק כמו שהיא אוהבת.

אני מנסה לתפוס את תשומת הלב שלה ברגעים מסויימים ולומר לה שהיא חייבת לעשות את הדברים אחרת. שהיא חייבת לעשות שינוי.

אני מנסה להסביר שהזמן קצר ובעל הבית דוחק. והחיים לא ממש נמשכים לנצח. לפחות לא בעולם הזה. לפחות לא בחיים האלה.

אני מנסה לגייס את כל עורכי הדין המקצועיים ביותר בכדי לומר לה שצריך לראות את הדברים מנקודה שונה. שאי אפשר לעזוב את העולם הזה בדיוק כפי שהגענו לכאן.

אני מנסה להסביר לה שלא תתייאש מהמחוגים של השעון, אותם מחוגים שמסתובבים בדייקנות מעייפת, ומשכנעים אותה שבעצם לא זזו כאן דברים לאחרונה.

אני מנסה להזכיר לה שהיא בעצם נמצאת במלחמה מתמדת עם החרדות שנולדו מתי שהיא נולדה. ועם ההרגלים שכנראה יישארו עד יום מותה.

אני מנסה לדובב אותה שתספר לי מה מציק לה. מה הדבר שמתסכל אותה יותר מהכל. איזה פצע עדיין כואב. איזו צלקת זורקת אותה לחוסר האונים שהיה כאן כמה שנים קודם.

אני מנסה להקשיב לקול הפנימי שלה מבקש להשתחרר מהכבלים של השקר. מהחוסר אמון שמכרסם בתוכה כלפי כל מה שנדמה שהוא נכון. כלפי המסגרת. כלפי כל אלו המהלכים רק כי הולכים.

אני מבקשת ממנה שתמשיך לחפש את האור. שלא תבהל מהחושך שנמצא גם בשעות של היום. שתשנן לעצמה איפה היא לא רוצה להיות.

אני מבקשת ממנה להלחם. לא לוותר. להתנגד לכל רוח שנושבת לכיוון הלא נכון. להמשיך לפסוע למקום בו השמש לא שוקעת אף פעם.

אני מבקשת ממנה לא לסגת. להמשיך ללכת. לבקש את האמת הנכספת. לחפש אותה בכל מקום. להמשיך לקרוא לה גם כשנדמה שהיא רחוקה. גם כשנשארת ממנה רק טיפה אחת קטנה.

אני מבקשת ממנה כמעט כל יום שתמשיך במאבק. אני מבקשת ממנה לא לעזוב את הידיים. לא לעזוב את החבל. שתחזיק חזק. שתחזיק במאבק עד עלות השחר.

אני מבקשת מהנשמה שלי קצת סבלנות. אני מבקשת ממנה שתחכה לרגעים שבהם האמת תהיה יותר גלויה ואי אפשר יהיה לרמות אותה. אני מבקשת ממנה שתחכה לימים יותר בהירים. ימים שבהם מרגישים את הארת פנים.