בס"ד
| המחלה (מיומנה של בעלת תשובה, ברוך השם אני אחרי....הטור נכתב בעבר) | ||||
| מזה כ-6 חודשים אני חולה במחלה משונה שלא מוצאים לה תרופה. באחד הלילות הגשם דפק על החלון. יצאתי לחצר והסתכלתי על השמיים השחורים. לא ידעתי אם הלחיים שלי רטובות מדמעות או מהגשם | ||||
| ||||
ירדתי מהאוטו, מדדה בפעם החמישית החודש לקופת חולים. כרגיל, תור דחוף. "אני חושבת שהכי טוב שתעברי את הניתוח הזה, כך שנדע עם מה אנחנו מתמודדים", הסבירה לי הרופאה. "אין דרך אחרת לדעת מה יש לי? למה ניתוח?", פתחתי על הרופאה זוג עיניים אדומות. "לפחות תאמרי לי במה את חושדת", הקשיתי עליה. "האמת היא שאני לא חושדת, אני כמעט בטוחה. מדובר במחלה יחסית נדירה שנקראת היילי היילי". הפעם באמת חייכתי, "היילי מה?", שאלתי בקול צרוד. "כמו שאמרתי, רונית - היילי היילי".
מזה כ-6 חודשים אני חולה. ולא סתם חולה, אלא במחלה משונה שלא מוצאים לה תרופה, ועד לרגע זה גם לא מצאו לה שם. כל כולי כאבים בשרירים, כאבים בגידים, וכבונוס על התנהגות טובה אני פורחת כמו אפונה ריחנית באמצע האביב. כל החודשים הללו אני מקבלת זריקות קורטיזון כמשכך כאבים, מה שהביא להתנפחות כללית רבתי.
כתוצר לוואי של המחלה לא עבדתי קרוב לארבעה חודשים. כל עבודה הכי פשוטה היתה עבורי מאמץ עילאי. אין פרופסור בכדור הארץ שלא בדק אותי, אין תרופה שלא ניסיתי, אין רב שלא בירך אותי. פשוט אין. עד שהתחוור לי שהיילי הציעה לי חברות.
למרבה הפלא, או שלא, המחלה הופיעה אצלי כשנה לאחר שחזרתי בתשובה. לא הצלחתי להבין איך זה יכול להיות שאחרי שוויתרתי והקרבתי כל כך הרבה, קיבלתי מתנה מקורית על בחירה מוצלחת.
כשיצאתי מקופת חולים התפרקתי לחתיכות קטנות. לא ידעתי את נפשי מרוב תסכול. חשתי בפנים כל כך עלובה ונזקקת. הרגשתי שמה שאני לא יעשה, מה שאני לא אקריב, אלוקים לא ממש רוצה את התשובה שלי.
באמצע הלילה נזכרתי שאיפשהו שמעתי על טיפול אלטרנטיבי מסוים בבני ברק. הבטחתי לעצמי שבבוקר אבדוק במה מדובר, מה כבר יש לי להפסיד. אחרי שיחת הסבר קצרה כבר הייתי בדרך למרפאה. למען האמת, הייתי סקפטית. לא האמנתי שיש משהו או מישהו שיכול לרפא אותי, ובודאי לא איזה בחור חובש כיפה שהקליניקה שלו ממוקמת בבני ברק.
"אני מוכן לנסות לטפל בך, אבל את חייבת לתת בי אמון", הסביר לי כבוד הרב. מלמלתי לו משהו, ואין לי מושג מה, הייתי מוכנה להסכים להכל באותו הרגע, רק שייגמר. "את צריכה להבין שהכל נובע מהנפש שלך", ובפעם הראשונה הרגשתי שמישהו דיבר אלי בגובה העיניים. "יש מצב שעברת משבר כלשהו לאחרונה?", הוא שאל מתעלם מהפנים החמוצות שלי. לא הרמתי את הראש כשהנהנתי לאות הסכמה.
הוא לא השיב, ובעדינות התחיל לשים לי מחטים באצבעות. לא ממש הבנתי איך מחטים באצבעות יכולים לסלק ממני את היילי. "חשוב שתדעי שהגוף שהבורא נתן לנו הוא כל כך חכם, והוא מסוגל לרפא את עצמו מכל מחלה", לא יכולתי להסתיר את ההפתעה שעל פני "אם הוא כזה חכם, אז למה אני סובלת כל כך?". עיניו החכמות השיבו "כי הגוף שלך כל כך עמוס שהוא פשוט שכח לרפא את עצמו. אני לא באמת מרפא אותך, אני רק מעצים את הכאב ומזכיר לגוף שלך איך להילחם במחלה". חייכתי במרירות "זה אומר שאני הולכת לסבול יותר?", הרגשתי שאני מתחילה לדמוע. "ייתכן מאוד", ענה.
את הלילה שהגיע אחרי לא אשכח לעולם. הגוף שלי קיבל זעזוע בדיוק כמו שהרבי הבטיח. תזכורת בעוצמה 10 בסולם ריכטר. הכאבים העירו אותי בבת אחת, בלי רחמים. קפצתי מהמיטה כאילו נחש הכיש אותי. פחדתי להעיר את הילדים, ועברתי לישון בסלון, כדי שאף אחד לא ישמע אותי. הכאבים באו והלכו, ובאיזשהו שלב בעלי לשעבר התעורר ושאל אותי אם לא הגיע הזמן ללכת לבית חולים. "לא", השבתי לו, "זה יעבור לי. מי שנתן לי את המחלה הארורה הזאת - יקח אותה ממני". לא ממש האמנתי למה שיצא מפי באותו רגע. הייתי כולי מעורפלת ממשככי כאבים, אבל זה מה שעניתי לו.
הגשם דפק על החלון ונתן לי תזכורת ש"משיב הרוח ומוריד הגשם" הוא גם "רופא כל בשר ומפליא לעשות". אני זוכרת שבאחת ההפוגות המעטות יצאתי לחצר והסתכלתי על השמיים השחורים, חיפשתי את מלכו של עולם. "אתה חייב לי תשובות!", קראתי לו.
לא ידעתי אם הלחיים שלי רטובות מדמעות או מגשם. "אתה חייב לשמוע אותי אבא, אסור לך לשאיר אותי ככה". אבאאאאאאא!, צעקתי ולא היה אכפת לי שכולם ישמעו אותי. "אבאאאאא! אתה שהבטחת שידך פשוטה לקבל שבים. אל תנעל בפני את שערי התשובה. בבקשה ממך". וכבר לא היה לי קול.
בתוך כל החושך הזה רציתי קצת אור. רציתי לחוש אותו, לדעת שהוא לא עזב אותי. לא מפקיר אותי לידיים התובעניות של המחלה. אני יודעת שטעיתי הרבה בדרך, יודעת שכל חיי סירבתי לראות את האמת, "הכעסתי אותך, אכזבתי אותך".
ישבתי איתו כל הלילה בחוץ, באפיסת כוחות מוחלטת, והוא בכה יחד איתי. מרטיב אותי ואת לחיי בטיפות מלוחות מלוחות. זה היה לילה שבו לחשתי על אוזנו וביקשתי מחילה. מחילה על שהייתי כל כך רחוקה.
קרוב ל-05:00 בבוקר נרדמתי על הספה בסלון, אחרי לילה קשה וארוך במיוחד. כל נסיון להעיר את הילדים לבית ספר היה מעל לכוחותיי. הסערה בחוץ שככה, ואיתה הסערה שבפנים. מדי שבוע הכאבים פחתו, ותדירות הטיפולים הלכה וירדה עד שהם תודה לא-ל הסתיימו לחלוטין לפני כחודש. הנוף התזזיתי של בני ברק הותיר בי רושם, והיה למרבה האירוניה חלק ממארג הריפוי שלי.
בדיעבד אני מבינה שזו היתה אחת מנקודות המפנה המשמעותיות ביותר בחיי הרוחניים. הכלים שקיבלתי בתקופה הזו, שנקנו ביזע ובדם - אין להם מחיר. מלך מלכי המלכים נתן לי פסק זמן אדיר, וביקש שאערוך היכרות מעמיקה עם עצמי, שאדע להתמודד עם השדים שבתוכי.
ובטח אתם רוצים לדעת מה עם היילי. אז מה שקרה זה שבאחת הלילות היא העירה אותי, וביקשה להיפרד. "לא מזמן הגעת", התפלאתי. "סיימתי את תפקידי, השיעור נגמר, יקירתי", היא פקחה זוג עיניים חכמות. ליוויתי אותה בצעדים חרישיים לדלת, לא מאמינה שהפעם אנחנו באמת נפרדות. טריקה אחרונה. ורק נקישת המנעול מפרה את הדממה בבית. "שלום היילי", אני אומרת, "רב תודות על הכל ולעולם ...לא להתראות".
| ||||
