הגעתי למערה חשוכה...סיפור על מוות קליני

בס"ד

אילנה לסרי מספרת:

הגעתי למערה חשוכה, עם מעט מאוד אור וחלל ענק, ישבו באמצע 3 אנשים עם טליתות על ראשיהם, לא ראיתי את הפנים שלהם, הם דנו בי ולבסוף הכריז אחד מהם "50 שקל", ומייד הבנתי שהם מדברים איתי על צדקה ותרומה והתעקשתי לתת יותר. 

בשלב מסויים ריחפתי דרך צמחיה שצבעיה לא ראיתי מעולם, אי אפשר לתאר את הצבעים שלא מהעולם הזה וחזרתי לחיים. כשסיפרו לי שמתתי לא האמנתי לרופאים עד שראיתי את הניירות, הייתי בטוחה שהתעוררתי מחלום. 

כמה שנים אחרי המקרה הגעתי למערת המכפלה במקרה, פעם ראשונה בחיים שלי, ומייד זיהיתי את המקום מאותו מקרה, חקרתי באינטרנט וגיליתי שבספרי הקבלה כתוב שהנשמה לפני שעוזבת את העולם עוברת דרך מערת המכפלה, ואז קישרתי את שלושת הדמויות עם הטליתות כאבותינו הקבורים שם: אברהם, יצחק ויעקב. 

והיום אני יודעת שזה לא סתם קרה, הייתה סיבה להעביר אותי את החוויה הזאת.

אחרי מה שעברתי אני לא חי כרגיל

בס"ד


בעבור כל התפילות של עם ישראל שלחו אותי מלמעלה להציל אתכם'. ונעלמה. 
נשארתי המום ומאז אני לא חי כרגיל"
______________________________

מאז הסתיים מבצע 'עופרת יצוקה' נותרה תעלומה בלתי פתורה אחת סביב דמותה של רחל אמנו, שעל פי הסיפורים התריעה חיילי צה"ל מפני כניסה למבנה ממולכד. התעלומה עוררה סביבה לא מעט הדים, שמועות, ויכוחים, ואף לא מעט לגלוגים. ביומן ערוץ 7 מספר אבנר אזולאי, חייל תובלה, על המפגש עם הדמות המסתורית. היא פנתה אליו תוך התעלמות מקריאות חבריו אליה. לדבריו האירוע אינו נותן לו מנוח עד היום.
 
אזולאי הגיע למקום במסגרת תפקידו להעברת מזון וציוד ללוחמים שבשטח עד שהאירוע המדובר החל.
 
"ברגע שקבוצה של החיילים רצתה להיכנס לתוך בית בתוך הרצועה שמענו קול של אישה שאומרת לנו 'אל תכנסו לבית כי יש שם מוות'. היינו מחוץ לבית מוכנים להיכנס", הוא מספר. "היא חזרה על המשפט הזה הרבה פעמים. חשבנו שאולי זו מחבלת".
 
עם זאת הוא מוסיף כי לא מדובר בדמות אישה רגילה שכן "לא היו לה רגליים או ידיים, ולא ניתן היה לראות את הפנים שלה. זו לא אישה אלא דמות שהקרינה אור לבן, היא לא נתפסה על האדמה. היה אור מתוך הדמות". 
 
"עד היום אני לא מצליח לישון טוב בלילה. לא רואים דברים כאלה כל יום. בעיקר בלחץ של מבצע צבאי זה לא נקלט, אתה בשוק".
 
על המפגש הישיר עם הדמות הוא מספר: "היא דיברה רק איתי. זה היה מוזר. החבר'ה שמעו את הקול שלה אבל היא רצתה לדבר רק איתי. היא הייתה מולי ולא פנתה לאף אחד אחר. כשהם שאלו אותה היא לא רצתה לענות וכשאני שאלתי אותה היא ענתה".
 
"הם רצו לירות בה. היא הייתה חשודה. אמרתי להם שיחכו רגע ואשאל אותה מי היא. שאלתי אותה ואז היא אמרה במילים האלה: 'אני אימא רחל'. כאדם דתי אני יודע מי זו רחל וידעתי שזה לא פשוט. התחלתי לרעוד. זה היה יותר ממפחיד".
 
לעומת תגובתו של אזולאי חבריו הגיבו אחרת. "החבר'ה לא דתיים והשם רחל היה נשמע להם כמו כל שם אחר. זה לא היה שם מיוחד עבורם".
 
מאוחר יותר, לאחר היציאה מרצועת עזה פנה אזולאי לרבנים וסיפר להם את הסיפור, ולדבריו הם אמרו לו "שהיא באה לדבר דווקא איתי אך ורק בגלל זכות אבות, כי אני אחד מצאצאי החיד"א, ובגלל הזכות אבות הזו היא באה לדבר איתי".
 
חוזר אזולאי לסיפור ומסביר כיצד אירע שגם החיילים האחרים שלא התרשמו מהשם 'אימא רחל' לא יכלו לירות לעברה למרות החשד שמדובר במחבלת. "הייתה אוירה שאי אפשר לתאר. הם חשדו בה אבל במקביל לא היה להם כוח לעשות כלום. הם היו חמושים אבל לא יכלו לעשות כלום, וכשבסוף הבאנו כוחות וראינו שהבית ממולכד עם חומר נפץ וחוט היה מחובר מהדלת לכל החומר נפץ בבית התחלנו להבין שהיא הצילה אותנו. הייתי בשוק. צעקתי 'למה הצלת אותנו?'. לפני שהיא נעלמה היא אמרה את המילים הבאות: 'בעבור כל התפילות של עם ישראל שלחו אותי מלמעלה להציל אתכם'. ונעלמה. נשארתי המום ומאז אני לא חי כרגיל"
 
לאחר המקרה נפגש אזולאי עם רבנים שאמרו לו שתפקידו כעת לפרסם את הנס, אך הוראות הצבא מנעו ממנו לפרסם את הסיפור.
 
את דבריו חותם אזולאי ומספר ששמע על מקרים נוספים שאירעו בהם מפגשים דומים, אך לא יוכל להיות ערב למהימנותם, אלא רק לנכונות המקרה שלו שבו היה נוכח ובו היה שותף.

אין כמו אמא בעולם

בס"ד

כידוע, נשים שלא מצליחות להיכנס להריון הולכות ומתפייחות על קברה של רחל אימנו

ומבקשות ממנה עזרה. 

יום אחד אישה נשואה שיותר מ 10 שנים לא הצליחה להיכנס להריון החליטה ללכת לבקש

את עזרתה של רחל. היא הגיעה אל הקבר , התייפחה ביקשה ובכתה מספר שעות. 

בסיום הבטיחה לרחל, שאם כבקשתה היא תיכנס להריון, היא מבטיחה להזמין אותה לברית.

רצה האלוהים ומספר ימים לאחר מכן התבשרה האישה כי היא בהריון.

לאחר שנולד בן בכור בריא ושלם על מנת לסגור מעגל הלכה אותה אישה והניחה

על קברה של רחל הזמנה לברית.

בשעה טובה, לאחר שמונה ימים התקיים בבוקר טקס המילה ובערב היתה חגיגה באולם 

עם המון אנשים המון אוכל והמון שמחה.

ההורים שהיו כה מאושרים על הולדת התינוק החליטו שאירוע זה הוא חשוב מאוד 

ולכן חילקו ביציאה מהאולם לכל אחד מהאורחים שהגיעו כרטיס קטן שבצידו האחד 

תמונתו של התינוק ובצידו השני תפילת הדרך.

בין כל האורחים שהגיעו לשמוח עם המשפחה, הגיעה אישה לבושה כולה בבגדים לבנים. 

לאחר בירורים בין הבעל והאישה הגיעו למסקנה שהאישה הזרה שהופיעה באולם לא הוזמנה

 ע"י הבעל ולא ע"י האישה,

שאלו אנשים בסביבתה אם מישהו מכיר אותה אך אף אחד לא ידע מי היא. אותה אישה ישבה

בשולחן ומשום שלא התנהגה באורח מוזר לא הוחלט לבקש ממנה לעזוב את המקום.

כידוע, בכל ברית יש גם צלם שמצלם את החוגגים התינוק המשפחה וכ'ו...

לאחר פיתוח התמונות של הברית נדהמו לגלות כי כל התמונות שבהם מופיעה האישה 

הזרה ברקע נשרפו. כל התמונות מלבד תמונה אחת שבא נראית כף ידה של האישה

בקצה התמונה.

לאחר שבירת ראש ארוכה מצד האישה שהבינה שמשהו מוזר קורה כאן נזכרה האישה 

בקברה של רחל ובהזמנה שהניחה על קברה.

בבוקר שלמחרת הגיעה האישה אל הקבר ונשימתה נעצרה כשהביטה בקבר.

ההזמנה שהניחה לא היתה שם ובמקומה היתה מונחת תמונה קטנה של התינוק, 

ותפילת הדרך מאחוריה.

מסר נוקב במיוחד

בס"ד

בס"ד, תקשור עם בנימין, ירושלים, כ"ו חשון תשע"ה, 

לאחר טבח המתפללים עקד"ה

אני מאד מאד סובל ממה שקרה אתמול. סובל בלי סוף. ארבעה

קרבנות-ציבור. יהודים חשובים ביותר. ערבים רצחו אותם. אבל מי 

הרוצח האמיתי? אנחנו.

הערבים הם פראי-אדם, שונאים יהודים כמו שישמעאל

תמיד שנא את יצחק, מאז ומעולם. אבל, הרוצח האמיתי זה אנחנו!

ולמה? אני חושב שהמילים שלי יביאו אתכם לתדהמה, ואולי אפילו

לכעס, אבל האמת - היא אמת. אנחנו, עם ישראל, האהובים של הקב"ה

כי אנחנו בדור הזה לא

מתנהגים כפי שיהודים צריכים להתנהג. 

אני לא מדבר על החילונים

שהם מאד רחוקים מהאמת, ואני לא מדבר על האלה שעם כיפות-

סרוגות שלא כל כך קרובים לקב"ה, אני מדבר על הכיפות הסרוגות

שהם יותר קרובים לה', ובראש ובראשונה לחרדים מכל הסוגים

אנחנו! אנחנו הרוצחים! 

היהודים האלה - הם היו בין הטובים ביותר בעם ישראל, הם היו

דוגמה, ואנחנו, אנחנו לא חיים כמו שהם, אנחנו לא מנסים להיות

כפי שהם. ה' לקח אותם, וברור לכולם שה' לא-סתם לקח אותם. זה

היה מכוון, זה היה מתוכנן בשביל להגיד לנו משהו, בכדי ללמד

אותנו.

והצורה שהם נרצחו – היתה צורה נוראה. צורה קשה ביותר

שחלקם, חלק מגופם הופרד ע"י הגרזן או הסכין

של פרא-האדם. היה דם שזרם על כל הריצפה שם בבית-המדרש.

ולמה? למה אנחנו צריכים לראות את זה? כי אנחנו חייבים לעשות

תשובה. הגענו למצב רציני ביותר, לנקודת-הזמן בהיסטוריה ש ב ה

צריכים לעשות החלטות קשות, החלטה לעזוב את עגל הזהב, ולחזור

להקב"ה, כי אם לא – זה יהיה הסוף שלנו. אבל הם בגן-עדן, ואם

אנחנו לא נחזור בתשובה – אז חוץ ממה שנסבול פה בעוה"ז, גם לא

יהיה לנו עוה"ב, חס ושלום. ולכן אנחנו חייבים ללמוד ממה שקרה.

והבעיה היא שלומדים דברים מצחיקים. לומדים שצריך שמירה

ליד כל בית ספר... לומדים שצריכים שמירה ליד כל בית כנסת...

כאילו שהם לא יודעים שיש שמירה. מלמעלה. ולומדים מזה

שצריכים לתת לכל בן-אדם שיכול להשתמש בנשק – ללכת כל

הזמן עם נשק. זה מה שלומדים.

אבל לא מבינים, מי זה 'שומר ישראל'?

אנחנו מתפללים, ואנחנו אומרים תהילים, ואנחנו עושים כל מיני דברים

אבל לא מבינים באמת מי שומר ישראל. אז האחים שלי

והאחיות שלי, אני מבקש מכם לשבת רגע, ולחשוב, האם אתם

רוצים להיגמר ככה בצורה כזו, אבל בלי העוה"ב, או שאתם רוצים 

לקבל משיח צדקינו? זו הבחירה שלכם!

יש פה קבוצה גדולה מאד, גם של

חסידים, גם של ליטאים, גם של ספרדים, וגם של אשכנזים, שהם

רודפים את העגה"ז, שהם בוטחים בכסף, בוטחים בבנקים, בוטחים

בהלוואות שהם נותנים עם הרבה ריבית, בוטחים בקופ"ח, בוטחים

בכל מיני אנשים וסוגי דברים, אבל בהקב"ה לא בוטחים ממש.

רק

הקב"ה הוא המחליט בכל דבר שקיים, אין משהו אחר. כל האנשים

האחרים – הם שחקנים בתיאטרון של הקב"ה כביכול, והם עושים

אך ורק מה שה' נותן להם לעשות.

כדי שנדע לבחור באור

בס"ד


החושך מתערבב בתוכנו כדי שנדע לבחור באור,

באורו של עולם, אדון הכל, היה הווה ויהיה.

לבחור באור פירושו למחול למי שהכאיב ופגע,

ולא לדון בני אדם לכף חובה.

לבחור באור משמעו לבכות עם מי שרע לו,

ולהפנים שאין לנו תפיסה כלל עם מה הוא מתמודד,

לבחור באור זה לתת גם כשהכיס ריק,

ולהבין שאני מעניק מחשבון הבנק של בורא עולם,

לבחור באור זה לעזור גם בלי סיבה,

ולדעת שכל כאב הוא כאב של גדילה,

לבחור באור זה לדעת מי אתה,

ולקבל את מלכותו של הבורא בהכנעה.

הוא עשה איתנו חסד ענק

בס"ד

הלידה הראשונה של מרים החלה ככל הלידות, ביום שישי לפני חודש הצירים החלו ומרים בת 27 ובעלה נסעו לבית חולים איכילוב בציפייה ללידת בנם הבכור.

בעיתון ידיעות אחרונות דווח היום על הנס הרפואי של מרים. במקום לידה רגילה ומרגשת חלה הסתבכות, מרים נאבקה על חייה במשך שבועות, אך באורח נס התאוששה והיום היא אמורה להשתחרר מבית החולים לביתה, לבעלה ולבנה נתן.

"מרים התרגשה לפגוש את הילד שלו ציפתה", מספר א' בעלה. מרים קיבלה זירוז ב־4:30 לפנות בוקר, וכעבור ארבע שעות הלידה התחילה. "הייתה לחיצה ראשונה, לחיצה שנייה, היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי ופתאום איבדה את ההכרה. זו הייתה אחת מהתמונות הכי זוועתיות שראיתי בחיים שלי. העיניים שלה התגלגלו, וכל גופה התקשה. הרגשתי כאילו פגע בי ברק. יצאתי החוצה וצרחתי לרופא, המיילדת קראה למרדים. היו במקרה הזה הרבה ניסים. האירוע קרה בשבת בבוקר, בדיוק בהחלפת המשמרת, כך שהיו הרבה רופאים במקום. בנוסף, החדר שלה היה בדיוק מול המטבח, ובמקרה ישבו שם כמה רופאים שסיימו ניתוח והם זינקו פנימה מיד".

ד"ר שרון מסלוביץ', מנהל מיון נשים ויולדות, הוזעק לחדר וזיהה מיד שמדובר בתסחיף מי שפיר, ויחד עם מנהל יחידת התעוררות במערך ההרדמה, ד"ר אלכס זגרמן, הם העבירו את מרים לחדר הניתוח "כל שנייה נמשכה נצח", אומר א'. "צעקתי בכל הכוח לאביה, שנפטר לפני שלושה חודשים, 'גדעון, הבת שלך צריכה אותך, תגייס את כל המלאכים ותציל אותה'. כשהיא נכנסה לחדר ניתוח, צעקתי להם שיילחמו עליה כי היא חזקה והיא תחיה".

הצוות הרפואי ביצע במרים החייאה 3 פעמים ונאבק במקביל על הצלת חיי התינוק שנולד בניתוח קיסרי ואושפז בטיפול נמרץ יילודים כשהוא מונשם.

בעלה מספר, "כל האפשרויות רצו לי בראש, אבל החלטתי שאני רואה רק אחת: שאני, היא והתינוק יושבים וצוחקים ביחד על הספה בבית. האמונה והתפילה נתנו לי את הכוח". "ירדתי לבית־הכנסת, פתחתי את היכל ארון הקודש, בכיתי, התפללתי והתחננתי לקב"ה שיציל אותה".

מרים אושפזה ביחידה לטיפול נמרץ כללי והייתה מחוסרת הכרה במשך שבועיים. בזמן הזה גם הכליות שלה קרסו והיא הזדקקה לדיאליזה. "כשהיא התעוררה היא שאלה איפה אבא שלה. במשך כל זמן ההרדמה היא ראתה אותו לידה, יושב ומתפלל", מספר א'. "אני לא זוכרת אפילו את הצירים, הכל נשכח ממני", מספרת מרים. "קיבלתי את החיים במתנה, לא הרבה נשים ניצלות במצבים כאלה".

"רק כשהבנתי שהיא בלי נזק מוחי, חזר לי הצבע לפנים", מספר בעלה. "לבננו קראנו נתן כי הקב"ה נתן לי אותה ואותו. הוא עשה איתנו חסד ענק".

המשפחה מודה לצוות בית־החולים ולאלפי המתפללים ומבקשת שימשיכו ויתפללו לרפואת מרים בת רבקה ולהחלמתה המהירה.