מהי כל מהותנו?

בס"ד

"סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם" - 

שלמה המלך, החכם מכל אדם, 

מסביר לנו בספר קהלת, שבסופו של דבר, 

למרות כל מה שעברת בחיים, כל מה שצברת,

כל ילדיך שגידלת, 

כל מהותך היא רק יראת שמיים וקיום מצוות, "כי זה כל האדם...."

תסמוך על מי שאמר והיה עולם

בס"ד

היה אדם אחד בנתיבות שהילדה שלו היתה חולה מאוד. היא היתה אצל רופאים,

עברה בדיקות רבות, אבל הרופאים לא ידעו מה הבעיה שלה. היא לא היתה מסוגלת לאכול,

וכל הזמן היתה מחוברת לאינפוזיה. יום אחד אותו אדם הלך לבבא סאלי. הבבא סאלי 

היה חולה באותו היום ולכן לא קיבל קהל, והאדם הזה הצטער. בסופו של דבר התברר 

שלקחו את הבבא סאלי לבית חולים, וסיפרו זאת לאותו אדם. הוא רץ אליו וסיפר לו 

על הבת שלו. אמר לו הבבא סאלי: "אתה סומך על רופאים?! 

תסמוך על מי שאמר והיה עולם! תוציא את הבת שלך מפה מיד, ותהיה לה 

רפואה שלמה! אבל תוציא אותה תוך שעה. אם תוציא אותה אחרי שעה, אין לי 

מה להגיד לך". אותו האיש המסכן, שהבת שלו מחוברת לאינפוזיה, 

רץ לרופא והתחנן לפניו. אמר לו הרופא: "תחתום שכל זה על אחריותך", 

אמר לו: "אני חותם. אם הבבא סאלי אמר, אז אני חותם". הוא חתם ולקח את

הבת שלו. בדרך לבית, כשהם נוסעים ברכב, הילדה שלו אומרת לו: "אבא, אני רעבה". 

האבא נבהל, הוא לא הבין, הרי הילדה לא אכלה מזה חודשים. הם באו הביתה, 

ערכו מהר שולחן, והיא אכלה. מאותו יום היא הלכה והבריאה. הם רצו אל הבבא סאלי

 להודות לו, אבל הבבא סאלי אמר להם: "אל תגידו לי תודה רבה, 

זה הכל בזכות האמונה שלכם שהאמנתם בקב"ה ולא האמנתם ברופאים,

עד כדי כך שהייתם מוכנים לעזוב את בית החולים וללכת הביתה". זה היה גודל

 הענווה שלו, הוא היה ממעיט בעצמו.‎ 

את מה שחשוב...

בס"ד

חוסר צניעות מטשטש את הרצון, מטשטש את ההבנה 

מטשטש את החתירה הבלתי מתפשרת להגיע לתכלית שלשמה באנו לעולם,

ההתעסקות בחיצוניות פשוט מעייפת אותי ומסיטה אותי מהמטרה שלשמה הגעתי הנה בכלל.

ולעומתה, אחותה המופנמת, הנחבאת כל כך, 

מבליטה עבורי את מה שחשוב, את מה שנסתר ולא לעיני כל גלוי,

היא מוציאה לאור הגנוז, אותי, את הווייתי, את עצם קיומי,

תודה לך בורא עולם על הדרך שבחרת ללמד אותי שצניעות היא אמת.

נס של חלות

בס"ד

כל יום שישי אפו השכנות של רבי חנינא בן-דוסא חלות לכבוד שבת. בכל הבתים שבשכונה היו הבתים מוסקים, עשן נראה יוצא מכל הארובות וריח טוב של לחם טרי נדף בכל הרחוב. גם מארובת ביתו של רבי חנינא עלה עשן, אך התנור היה ריק, לא היה בו מאומה. אפילו מעט קמח לאפיית חלה קטנה לא נמצא בבית.

עני היה רבי חנינא ופעמים רבות לא היה לחם בביתו במשך כל השבוע, אפילו לא בשבת. לא רצו רבי חנינא ואשתו לבקש עזרה משום אדם ובטחו בעזרת ה' בלבד, ולכן לא ספרו לאיש על עוניים. אך כשראתה אשתו של רבי חנינא את כל שכנותיה עסוקות וטרודות בבישול ובאפייה לכבוד שבת – והיא אינה מכינה כלום, התביישה מאד. חלילה להן לדעת שאין אוכל בביתה...

מה עשתה? בכל יום ששי בבוקר הסיקה את התנור בעצים לחים, המעלים הרבה עשן וחשבה לעצמה: "תראינה השכנות את העשן הסמיך היוצא מן הארובה, ותחשובנה: גם אשתו של רבי חנינא אופה עכשיו חלות לשבת!". כך הייתה נוהגת כל ערב שבת.

יום אחת אמרה שאלה אחת השכנות את עצמה: "מדוע יוצא עשן רב כל כך מארובת ביתו של רבי חנינא? הרי יודעת אני היטב, שאין להם שום דבר לאכול, ואף לא קמח לאפות! אלך לראות מה הם עושים שם. אחר-כך אספר בכל השכונה מה ראיתי, ויהיה לנו על מה לצחוק!".

הלכה השכנה הרעה ודפקה על דלת הבית. "פתחי נא לי, שכנתי!" ביקשה במתק שפתיים מבעד לדלת.

זיהתה אשתו של רבי חנינא את קולה של השכנה והתביישה. מה תעשה? אם תפתח לשכנה הסקרנית, תגלה מיד שהתנור ריק, ואז, אולי תלעג לה ואולי גם תספר לשכנות האחרות... לא ענתה אשת הרב לשכנתה, יצאה מן המטבח ונכנסה לחדרה.

אך השכנה הרעה לא חיכתה כלל שיזמינו אותה להיכנס. וכשלא ענו לה, פתחה בעצמה את דלת הבית ונכנסה ללא בושה אל המטבח.

"כנראה אין איש בבית", חשבה, "אוכל להסתכל באין מפריע". ובמהירות ניגשה אל התנור. וכשפתחה אותו נפערו עיניה בתדהמה. התנור היה מלא חלות יפות אפויות היטב, וריח נעים וטוב נדף מהן, ועל-יד התנור ראתה קערה גדולה מלאה בצק לאפיית חלות נוספות.

עמדה השכנה נדהמת: חלות יפות כאלה, גדולות וחומות, וכל-כך הרבה!

"בואי-נא שכנה, בואי-נא מהר!" קראה השכנה לאשת הרב, "הביאי מרדה! חלותיך מוכנות ועוד מעט ותישרפנה!"

הבינה אשתו של רבי חנינא שהקדוש-ברוך-הוא עשה לה נס. מהר חזרה למטבח כשהמרדה בידה והחלה להוציא בעזרתו את החלות מן התנור.

"הרי על מנת להביא את המרדה נכנסתי לחדר!" אמרה.

התביישה השכנה הסקרנית על שנכנסה בלי רשות ועל שפתחה את תנורה של אשת הצדיק. מיהרה לבקש סליחה והסתלקה מן הבית.

שלהבת הנר...

בס"ד

היה זה ליל חורפי סוער, כאשר הצדיק רבי ברוך ממז'יבוז' הדליק את הנר הראשון בחנוכיה. חסידיו התגודדו סביבו והביטו בהתפעלות בשלהבת הקטנה, והאזינו בהתלהבות לברכות שבירך רבי ברוך.

אולם, אך סיים הרבי את אמירת "הנרות הללו", החלה השלהבת הקטנה לרקד בעצבנות גדלה מרגע לרגע ולפתע נעלמה, כאילו נלקחה על ידי כוח עליון. תלמידיו וחסידיו של רבי ברוך הוכו בתדהמה. הם הביטו על רבם וציפו לראות כיצד יגיב הרבי לנוכח תופעה מוזרה זו. אך הרבי עמד ללא ניע, שקוע בהרהורים, כאילו חיפש אף הוא את הסיבה לתופעה. כשהשמש ביקש לשוב ולהדליק את הנר רמז לו רבי ברוך שלא לעשות כן.

לאחר כמה דקות של המתנה מתוחה אורו פניו של רבי ברוך. הוא החל לזמזם את הפזמון "מעוז צור" וחסידיו הצטרפו אליו ופצחו בשירה אדירה. "הבה נשב ליד השלחן ונחוג את חג החנוכה כמו שצריך" – אמר רבי ברוך לחסידיו – "נר החנוכה ישוב אלינו, אחרי שיסיים שליחות חשובה, שהוטלה עליו על ידי בורא העולם".

אמונתם של חסידיו היתה איתנה והם לא הרהרו לרגע אחר דבריו הקדושים. הם הסבו אל השולחן הארוך כדי להשתתף במסיבת חנוכה בחברת רבם, תוך צפייה מתוחה שיוודע להם מה היתה הסיבה להיעלמו של נר החנוכה. רבי ברוך ביקשם להתאזר בסבלנות באשר עוד באותו לילה יוודע להם הסוד וישמעו את הסיפור המלא.

כך שרו החסידים שירי חנוכה עליזים, האזינו לחידושי התורה העמוקים שהשמיע רבם וחגגו את ליל חנוכה הראשון בשמחה והתלהבות, כפי שהיו נחוגים כל המועדים בחצרו של רבי ברוך.

היה זה שעת חצות כאשר אחד החסידים שישב בקירבת החלון, קרא לפתע: "רבי, רבי, ראה! נר החנוכה חזר"! כל הנוכחים הרבים קמו על רגליהם והביטו בפליאה באור הקטנטן שריצד שוב במקומו, ממנו נעלם לפני כן. הנר האיר שוב באור יקרות, כאילו נשא את בשורת חג החנוכה מסוף העולם ועד סופו. רבי ברוך אמר לחסידים הנרגשים לחכות עוד כמה דקות ומיד יוודע להם מה בדיוק קרה לנר החנוכה, מדוע הוא נעלם וכיצד לפתע שב.

תום רגעים ספורים נשמע רעש גובר והולך של עגלה רתומה לסוס עד שהעגלה נעצרה ליד ביתו של רבי ברוך. עד מהרה נפתחה הדלת ואחד החסידים הקרובים והמסורים ביותר של רבי ברוך, שהתגורר בעיירה קטנה למרגלות ההרים, נכנס אל בית-המדרש.

בגדיו של האיש היו פרועים ועל פניו היתה הבעת אימים, כאילו עבר חוויה קשה ביותר. בניגוד בולט למראהו החיצוני הקודר, זהרו עיניו של האיש והוא כולו אמר אושר ושלווה רוחנית כאשר התכופף, כדי לנשק את ידו המושטת של רבי ברוך.

הרבי לחץ את ידי האורח בברכת "שלום עליכם" וביקש ממנו להתפלל ערבית ולהצטרף אל השלחן לאחר שידליק נר ראשון של חנוכה.
כך אכן עשה החסיד, ולבסוף התיישב ליד השלחן ופתח בסיפורו, כשכל החסידים מטים אוזן:

"לפני ימים אחדים פתחתי במסע כדי להגיע לכאן ולבלות את חג החנוכה במחיצתו של רבינו" פתח החסיד ואמר. "לפי החשבון הייתי צריך להגיע לכאן יום אחד לפני נר ראשון של חנוכה. הייתי מאושר לעצם המחשבה שעוד מעט אהיה כאן וציפייה זו מילאה את לבי חום והתרגשות, עד שלא הרגשתי את הקור העז, את הגשם המזרזף ואת הרוח הסוערת.

כנראה שהייתי צריך להתאכסן בפונדק דרכים, לפחות ללינת לילה, ולחכות שמזג האויר ישתפר קמעה. אולם הייתי חסר-סבלנות וכבר רציתי להיות פה בכל מחיר. חשבתי שאם אמשיך לנסוע ללא הרף, גם בשעות הלילה, אוכל להגיע לכאן יום אחד לפני הזמן המשוער מראש. החלטתי ליטול סיכון ולהמשיך במסע גם בלילה, כדי להקדים ולהגיע לכאן".

"זו הייתה טעות גדולה" שיסע רבי ברוך את דברי החסיד. "אסור להסתכן בצורה כזו".

"אכן, רבי, עד מהרה נאלצתי להודות בעצמי בטעות החמורה שטעיתי. כאשר עברתי קטע ביער, שהיה חשוך ועבות במיוחד, שמעתי לפתע איוושה מוזרה ולפני שידעתי מה מתרחש, תפסו אותי ידיים שריריות, הפילו אותי מהעגלה וערכו חיפוש מדוקדק בחפציי.

"מיד התברר לי כי נפלתי קרבן לכנופיה של שודדי-דרכים, שחשבו שאני סוחר עשיר במסע עסקים דחוף, הנושא בכיסו סכום כסף ענק...

"כשלא מצאו אצלי את האוצרות שקיוו למצוא, דחפו והיכו אותי ולבסוף החליטו לקחת אותי אל ראש הכנופיה שלהם, שיצליח – כך הם קיוו – להוציא ממנו את "סודותי" והעיקר, את רכושי המוחבא.

"שני שודדים מזויינים התיישבו לידי בעגלה ואילו שלישי נטל לידיו את המושכות. הם נסעו זמן רב ובסופו של דבר נעצרה העגלה במקום כלשהו, שהיה מוסתר בסבך העצים וכפי הנראה שימש מקום מיסתור עבור הכנופיה.

"הורידו אותי מהעגלה והביאו אותי בפני ראש הבריונים, פרא-אדם אכזרי, שחקר אותי על אודות העסק הדחוף, שבגללו העזתי לעבור את היער העבות, לבדי באישון לילה. בעיקר עניין אותו, כמובן, לדעת, היכן אני מחזיק את כספי... שוב ושוב ניסיתי לשכנע אותו כי אני אומר את האמת ורק את האמת, אולם הכל היה לשוא. ה' היה בעזרי וכך הצלחתי להחזיק מעמד בעינויים הקשים שהיו מנת חלקי בשעות הבאות. גבי היה זב דם מהמכות שספגתי, כאשר השודדים כלאו אותי בתוך מרתף לאחר שלא סיפקתי את סקרנותם ולא יכולתי לתת להם תשובה אחרת מזו שנחתי כבר קודם לכן. איכשהו הרגשתי כי זהו העונש המגיע לי על הצעד הפזיז שעשיתי.

"שהיתי באותו מרתף במשך כל הלילה וכן ביום לאחר-מכן. השמש כבר עמדה לשקוע, כאשר ראש הבריונים נכנס והעיר אותו בגסות. שוב הוא ניסה לחקור אותי ושוב הסברתי לו את אשר אמרתי אינספור פעמים קודם לכן. ניסיתי לתאר באוזניו את התענוג הרוחני הגדול שנופל בחלקו של מי שעושה את החג במחיצת רבו וכן את קשר האמונה והאימון ההדדי, הקושר אותנו, חסידים, כחבורה אחת.

"כאשר סיימתי לדבר, ראיתי כי ראש השודדים שקוע בהרהורים. לאחר דקות מספר הוא קם לפתע, הביט היישר לתוך עיני ואמר: "אנחנו נבדוק ונראה אם הסיפור שלך אכן נכון ואם אמנם יש לך אמונה בלתי מעורערת בה' וברבי שלך. הרי אתה יודע שהיער הזה שורץ סכנות מכל הסוגים. אפילו האנשים שלי פוחדים לעבור בו לבד ועושים את דרכם בו בקבוצות. יש כאן זאבים רעבים ושאר חיות טרף למיניהם. אנחנו נשחרר אותך, נחזיר לך כל מה שלקחנו ממך ותלך לדרכך לחיים ולשלום. יש לך סיכויים שווים להיטרף על ידי חיות או ליפול לאחד הבורות ולמצוא את מותך שם. כמעט שאין לך סיכוי לצאת מכאן בחיים. האם אתה מוכן לנסות את מזלך"?

"נחרדתי למחשבה לעבור ביער לבדי, בהיותי מודע לכל הסכנות שראש השודדים תיאר באוזני בצורה כה מושלמת. אולם, חשבתי לעצמי כי ה' חנון ורחום ובוודאי ישמור את דרכי. היישרתי מבט אל עיניו של רב השודדים ואמרתי לו כי בעזרת השם אני אעשה כפי מה שהוא אומר ומקווה לצאת מזה בשלום. שוב ננעצו בי העיניים, כאילו ניסו לחדור למעמקי נפשי ולאחר מכן אמר לי השודד: "אם תגיע בשלום לפרברי עירו של רבך, זרוק את הממחטה שלך לתוך התעלה שמאחורי תמרור הדרך העומד שם. אנשי יהיו שם כדי למצוא ולהביא אלי את הממחטה. אם אכן יביאו אותה, זה יהיה לי האות שהצלחת לצאת מן היער בשלום. במקרה כזה אפרק את הכנופיה שלי ואחזור בתשובה".

"שמחה גדולה מצד אחד, על האפשרות לקדש שם שמים שנפלה בחלקי, ופחד גדול ממה שמצפה לי בשעות הקרובות – היו הרגשות שאפפו אותי כאשר עליתי על העגלה שהוחזרה לי ועזבתי את מקום מחבואם של השודדים. הלילה היה חשוך ומכל הצדדים נשמעה יללת הזאבים שהריחו כנראה, כי טרף קל מחכה להם. הסוס שמשך בעגלתי עמד מלכת, הואיל ולא יכל לראות אף שביל ביער העבות. אולם לפתע פתאום נראתה לפני העגלה שלהבת קטנה, דקיקה, וככל שהיא התקדמה, הלך הסוס בעקבותיה וכך עברנו בהשקט וביטחה את קטעי היער הבלחי חדירים ביותר, כשהשלהבת צועדת לפנינו, כאילו היתה נר חנוכה שנשלח במיוחד על ידי ה' כדי להדריך אותי בשלום עד בואי אל הבית הזה. חיות רעות התגודדו סביבינו, מוכנות כל רגע להסתער על הסוס ועלי, אולם ברגע שהבחינו בשלהבת, נסוגו ונעלמו כלעומת שבאו. כאילו נפתח שביל במעבה היער ואני עברתי בו, כמו בני ישראל בשעתם שעברו בתוך הים ביבשה, עברתי כשאני אומר פרקי תהילים ומודה לה' על חסדיו שלא תמו.

"כך המשכתי בדרכי עד שהגעתי אל התמרור שהזכיר ראש השודדים ואשר סימן לי כי הגעתי אל העיר שלך, רבי. שמתי את הממחטה שלי במקום שצויין על ידי השודד ובכך אותתי לו כי קיימתי את חלקי בהסכם והגעתי בשלום למחוז חפצי. מי ייתן ויחזרו השודדים למוטב, יכפרו על עוונותיהם ויתמו חטאים מן הארץ".

האיש סיים את סיפורו וכל העיניים הופנו שוב אל השלהבת הקטנה של נר החנוכה שעמדה לדעוך, לאחר שסיימה את תפקידה.

כמו טיפוס על הר

בס"ד

לדעת לסלוח מרגיש לי לפעמים כמו טיפוס לקצה ההר,

הקצה של עצמנו, הסוף,

ולא תהיה לנו ברירה, שם למעלה,

במקום הגבוה הזה נצטרך לסלוח לעצמנו.

לקבל אותנו כמו שאנחנו, 

בריאה של הקדוש ברוך הוא.

במקום הגבוה והנאצל הזה נוכל להיות

אותם אנשים שנולדנו.