בס"ד
פנימיות או חיצוניות / רונית שיינפלד
את יודעת שענת לא ממש זיהתה אותך, היא רצתה לוודא שזו את", הסבירה לי חיה. יש לציין שהרבה זמן לא שמעתי הערות מהסוג הזה, "עוד אחת שחושבת שאני כבר לא אטרקטיבית". השבתי לה בחיוך, "אולי רצוי שאתלה תמונה שלי במשרד. תמונה לפני התשובה ותמונה אחרי התשובה, בכדי למנוע את המבוכה".
בעברי הרחוק הייתי נתקלת יותר מדי פעמים בדמויות שדאגו להזכיר לי השכם והערב שברגע שקשרתי על ראשי מטפחת יצאתי מהמשחק. אין לי דריסת רגל בתרבות היופי העכשווית. סתם עוד אחת שאבד עליה הכלח.
כמובן, לא בכל יום יוצא לי לשמוע "מחמאות" מהסוג הזה. מחמאות שנועדו, אם להתנסח בעדינות, להוריד לי את הביטחון העצמי לגובה של ים המלח. כל הערה ואפילו הקטנה ביותר היתה גורמת לי לכאבי בטן עזים, כאבים שנמשכו כמה וכמה ימים.
לא באמת ידעתי מה לעשות עם העלבון הזה. לא היה ברור לי אם הוא בא ללמד אותי משהו או שפשוט יצר הרע מצא זמן להשתעשע על חשבוני. פשוט נעלבתי כמו ילדה קטנה מעצם העובדה שישנם כאלה שחושבים שההבדל ביני לבין הגלגול הקודם שלי הוא הבדל של שמים וארץ, כשהכף נוטה לכיוון הגלגול הקודם.
פעם בתחילת הדרך אמר לי חבר קרוב ש"אין נביא בעירו". הוא ניסה לרמוז שיהיה לי קשה מאוד לעשות שינוי במקום שמכירים אותי, במקום שהכיתי שורשים. "אני מציע שתעברי מקום מגורים, שתפתחי דף חדש עם ילדייך", השלים עבורי את הפאזל הרב עשהאל.
נכון לומר שמאז חזרתי בתשובה יוצא לי לפגוש לסירוגין אנשים שחולפים על פניי בלי לברך אותי לשלום, וכל זאת מאחר שהם אינם מזהים אותי. עד היום ננעצים בי מבטים משתאים שאינם משתמעים לשני פנים. מבטים ששואלים אותי "מה עוללת לעצמך?". אבל מכאן ועד להעתיק את מקום מגורי, הדרך ארוכה. ארוכה מאוד.
בכל פעם שרק עלה בי הרעיון לשינוי כתובת, ניסיתי לשאול את עצמי אם לא מדובר בבריחה. בריחה במובן הקלאסי. הרי תמיד מלמדים אותי להיות גיבורה כארי לעשות רצון אבי שבשמיים, ואם כך, לא יכול להיות מצב שאני מקבלת פיק ברכיים כשכמה דמויות שקרובות אלי גיאוגרפית, מנסות לעשות לי חיים קשים.
עם יד על הלב היה לי קשה. ניסיתי לגייס הרבה כוחות נפש לעמוד מול כולם. לעמוד מול הכלל ולבחור אחרת. לקח לי שנים להוריד מעצמי מסכים ומסכות, לקח לי שנים לשנות את עצמי, או יותר נכון להחזיר את רונית לנקודת ההתחלה. לנקודה שבה הייתי בעלת בחירה.
כל פעם חזרתי ושיננתי בקול רם שהם רק בשר ודם, בכל בוקר מחדש שאבתי עוצמה מהידיעה המבורכת שזהו רצון השם. כל יום מחדש ביקשתי סיעתא דשמיא שלא אצטרך לעמוד שוב במבחן החברה המאשימה.
בזתי לעצמי על שאיני מצליחה לאזור עוז כנמר. כעסתי על העובדה המרה שאין בי את האומץ לשים את האמונה מעל הכל. ביקשתי מבורא עולם שיסייע בידי, והפעם אני מוכרחה לציין שהוא היה יצירתי במיוחד.
בוקר אחד, באמצע תפילת מוסף בבית הכנסת, ניגשה אלי אחת מהמתפללות ושאלה אותי ברצינות תהומית: "כיצד לדעתך יגיבו החברים שלך מהעבודה ביום שיראו שחזרת בתשובה, מה הם יאמרו על המטפחת?!", פניה המודאגות לא השאירו לי הרבה ברירות. הרגשתי איך הכעס גואה בתוכי למשמע השאלה, ועוד בבית הכנסת!
הפניתי את מבטי מהסידור, "תאמרי לי בבקשה מה לדעתך יותר חשוב, רצון החברה או רצונו של בורא עולם?" אותה מתפללת לא ציפתה לתגובה כזו. "אחרי 120 שנה כשהנשמה שלי תגיע בחזרה הביתה, נראה לך שאוכל לתרץ את העובדה שדילגתי על כמה מהמצוות בכך שלא היה נעים לי מכמה חברים? זה נשמע לך הגיוני? איפה הפרופורציה בכלל...".
עשיתי מאמצים כבירים לחזור לסידור ולסיים את התפילה כראוי. האותיות רקדו לפני וידעתי שקיבלתי מענה. האוזניים שלי שמעו את מה שפי דיבר. חלק מעבודת השם זה לשים את מלך מלכי המלכים במקום הראשון, לשים אותו לפני כולם, לא רק בדיבור אלא גם במעשה. לשים אותו ראשון גם במחיר של קבלת ביזיונות.
החלטתי שמעתה ואילך כולם ללא יוצא מן הכלל יצטרכו ליישר איתי קו. עמדתי על שלי עם הרבה חששות אבל בראש מורם, שמחתי על שמצאתי בתוכי כוחות שלא אפשרו לי להיכנע להמלצות שהיו אולי עושות את החיים שלי לקלים יותר. הוכחתי לעצמי שאם אתה מודע למקום שאתה נמצא בו, אפשר גם אחרת. לא צריך לברוח.
מאז אותו יום עברתי דרך ארוכה. הפסקתי להתייחס לכל קריאות הביניים. הבנתי שכל פגישה שלי עם מאן דהוא אמורה לשקף את מצבי הרוחני. בעצם מגיעה להם הודיה גדולה על שהם המראה הכי ברורה ונקיה שלי. עבודת השם מחייבת אותי לחפש בכל רגע נתון את האמת והיכן אני נמצאת ביחס אליה.
יופי זה ענין אישי, היופי למעשה הוא בעיני המתבונן, וכל אחד רואה את מה שמתאים לו. כל אחד רואה את האחר מהעולם הפנימי שלו. מעולם המושגים שלו. ועולם המושגים שלי השתנה גם אם זה לא ממש תואם את הלקסיקון ואת מילון המונחים של כדור הארץ.
מדי פעם כשיוצא לי להביט בבבואתי המשתקפת בחלון ראווה, מסתבר לדידי באופן הכי חד שאני לא ממש מתגעגעת אליה. אין בי רצון אמיתי לחזור לרונית הקודמת. טוב לי בדיוק היכן שאני נמצאת. היכן שהנשמה שלי מונחת. לראשונה בחיי יש בי תקווה שהפער בין החיצוניות לפנימיות שלי הולך ומצטמצם.
החיצוניות הזו הכבידה עלי. היא בלבלה אותי לגמרי עד שלא הבנתי מה נכון עבורי ומה לא. החיצוניות הזו הניחה פודרה נוצצת ויפה על מה שהייתי ועוד יותר על מה שרציתי ועל החיים ששאפתי להשיג. היא הניחה מסכה עבה על פניי עד שלא נשארו פתחי אוורור.
לחיצוניות אין אחיזה ממשית אם לא קודמת לה פנימיות. ככל שהשקעתי יותר בפיתוח האישיות ובהבנה טהורה וזכה של מי ומה אני באמת, הגיעה תורה של החיצוניות לבוא לידי ביטוי. ככל שהבורא מלטש אותנו, ומוריד מהלב שלנו את הערלה, רק אז הפנימיות מצליחה לבצבץ החוצה.
זה לא תהליך שקורה כרעם ביום בהיר. זה כמו תבשיל שמבשיל אט אט, ובמשך הזמן הוא פשוט לובש צורה. מלכו של עולם נתן בי את הדעת שאין לי זמן להיעלב. להיעלב פירושו זמן מיותר. יש לי משימות רבות להשלים כרגע והראשונה שבהם היא לחיות תורה. כל התייחסות לדיבורי סרק רק תסיט אותי מהמטרה.
מוזר ככל שזה יישמע, היום אני אפילו מאושרת לשמוע את ההערות הללו. בורא עולם הצליח להביא אותי לנקודה שבה החיצוניות שלי מדליקה אצל גורמים מסוימים מנורה. מנורה שהיא בעצם אמירה. אמירה שטוענת שישנם דברים חשובים יותר מלהצטייר טוב בעיני אחרים, ישנם דברים חשובים יותר מלרַצות עוברים ושבים. האמירה שלי זועקת בקול רם זו הדרך, דרך אחת ויחידה לבתו של המלך.
