חלק קטן מהתמונה

בס"ד

היו היה בארץ רחוקה בן מלך מפונק ועצל, אשר חשב שכל דבר מגיע בקלות ובלי כל יגיעה. המלך, שידע שבנו יירש אותו, היה מודאג ביותר. בנו מעולם לא עבד בשביל משהו, ולא ידע שיש לטרוח כדי להשיג דברים. החליט המלך לשלוח את בנו אל אחד מידידי נעוריו, שהיה איכר חכם ונבון. מחלון החדר שהאיכר נתן לבן המלך נשקפה חלקת אדמה ובה צמחו דשא ירוק ופרחי בר ססגוניים. אך אז נטל האיכר מכשיר כבד מברזל, קשר אותו לצמד שוורים והחל להרוס את חלקת השדה ולהפוך את האדמה. כל הדשא והפרחים נעקרו ונרמסו ובן המלך כעס וזעק אל האיכר: "מדוע אתה עושה זאת? למה אתה מקלקל את הגינה היפה?"

האיכר לא השיב לשאלה, והמשיך לחרוש את האדמה בשתיקה. בן המלך התמלא כעס על העוול שהאיכר עושה, אך המשיך להתבונן במעשיו. לאחר מכן הלך האיכר אל המחסן, ופתח שק מלא בגרגירים זהובים ונאים למראה. בן המלך נטל בכף ידו כמה גרגירים והשתעשע בהם, אך לתדהמתו הרבה, האיכר נטל את הגרעינים והחל להשליך אותם אל בין רגבי האדמה הבוצית והמלוכלכת. ושוב התמלא בן המלך כעס. לאחר כמה שבועות, שמח בין המלך לראות כי חלקת השדה הפכה למרבד קסום של שיבולים זהובים שנעים ברוח הקלה. בבוקר הגיע האיכר ועל כתפו מגל וחרמש, והוא החל לקצור את השיבולים היפות. זעק בין המלך אל האיכר "מדוע אתה הורס את הצמחים הנהדרים? מדוע אתה כל הזמן מקלקל ומחבל ביופי הבריאה?" אך האיכר המשיך במלאכתו ולא השיב.

האיכר לקח את גרגירי השיבולים, את זיו פרותיהם טחנם והפכם לאבקה דקה ולבנה, צחה כשלג וקלה כרוח, אבל אז נטל האיכר מים ושפך על האבקה, והפך אותה לעיסה דביקה ולחה, לתמיהתו הרבה של בן המלך. לאחר כמה שעות תפחה העיסה, ואשתו של האיכר לשה ממנה כיכרות של בצק עגולים ושמנמנים תאווה לעיניים. אבל אז למרבה הפתעתו של בן המלך, נטל האיכר את הכיכרות הנהדרים והכניס אותם אל תוך התנור הלוהט, "מה אתה עושה?" צווח בן המלך "מדוע אתה שורף את הכיכרות?? אינני יכול יותר להבליג. כל פעם שיש דבר יפה, אתה משחית והורס אותו". לאט לאט החל להתפשט בבית האיכר ריח ניחוח של לחם טרי, ויחד אתו התפשט חיוך על פניו של האיכר. הוא הוציא את הלחם מן התנור, והגיש לשולחן. עכשיו נשב לסעוד את ליבנו, אמר לבן המלך המוקסם, וזה היה האוכל הטעים ביותר שבן המלך אכל בכל ימיו...

קשיים רבים עוברים על האדם בעולם הזה, והוא שואל ותמה מדוע ה׳ עושה זאת, אך יסוד האמונה הוא להבין שאנו רואים רק חלק קטן מהתמונה, ורק מי שנמצא למעלה רואה את התמונה המלאה, ונוכח לדעת שכל מה שעובר על האדם הכול לטובה. מי שמנסה להבין את הנהגת העולם על פי מה שנראה מכאן, דומה לאותו בן מלך שלא הבין שכל מה שעשה האיכר נועד להכין את הלחם הטעים. וגם אנו, רק כשנגיע לסוף, נזכה לראות ולהבין את כל התמונה השלמה.

הדרך היהודית לומר "אבא"

בס"ד

כולם יודעים ש"השם" הוא דרך מקובלת לכנות את אלוקים, כמו בביטויים השגורים "בעזרת השם" או "ברוך השם" – אך מדוע משתמשים בכינוי הזה? השם בו אנחנו בוחרים לכנות מישהו, מעיד על מערכת היחסים בינינו. אנו לא מבטאים את השם בעל ארבע האותיות (י-ה-ו-ה), כפי שהוא נכתב בתפילות, משום שהוא משקף את הפן האינסופי, שנמצא מעבר לתפישת אנוש. למעשה, שם ההוויה מורכב משלוש מילים: היה, הווה ויהיה – עבר, הווה ועתיד. המסר שעומד מאחורי השם הזה אינו רק שאלוקים תמיד היה, שהוא נמצא עכשיו ושהוא תמיד יהיה, אלא שהוא מעל לזמן - במילים אחרות, אלוקים קיים בו זמנית בעבר, בהווה ובעתיד.

ציירו בדמיונכם עיר באמצע מלחמה. האוויר מלא אבק, טילים שורקים מלמעלה. תוהו ובוהו. ריח חומרים כימיים מפעפע בערפל הסמיך שמכסה את השמים, ואנשים מתרוצצים ברחובות במבוכה, בהיסטריה – סיוט אמיתי. רופא רץ ברחובות ספוגי הדם ומחפש אנשים להם ניתן לעזור. אפשר לרפא פצעים במידה שתספיק לאנשים לקום על רגליהם ולהמשיך לברוח, להמשיך לחיות. הוא גוחן על גבר שנפצע מרסיס, ופתאום הוא שומע מישהו קורא לו: "דוקטור." במרחק קטן ממנו הוא מבחין באישה שקוראת לו. היא פצועה וזקוקה לטיפול מיידי. אבל ברגע שהוא רץ אליה, הוא שומע קול נוסף: "דני!" הוא מסתכל ומבחין בשכן שלו מוטל על הקרקע עם פציעה קשה. שני צעדים לכיוון השכן והוא שומע קול חלוש נישא באוויר, "אבא". הרופא קופא לרגע ומייד מתחיל לחפש את בנו בין ההריסות.

בשביל רוב האנשים בסיפור, הרופא שמתרוצץ ברחובות היה אדם אנונימי – עד שמישהו רואה אותו מבצע פעולה רפואית, ואז הוא נהיה "דוקטור". עם זאת, עבור השכן שלו הוא היה "דני", שם שמעיד על קרבה שמאלצת אותו להתייחס אליו קצת יותר. וכשהוא שומע את המלה "אבא" עולה מהערפל הסמיך, הוא קופא." זהו כוחו של שם. הוא מגדיר את הקשר שלנו עם בני האדם, ומאלץ אותנו להתייחס אליהם בצורה מסוימת.

"השם" הוא הדרך היהודית לומר "אבא". אבא אינו שמו הרשמי של ההורה, אין זה שמו העברי ולא התואר שלו. "השם " הוא 'קיצור דרך', אמצעי לומר, שלנו – כיהודים – יש כינוי חיבה לאלוקים. כינוי שמעיד על קרבה ועל כבוד גם יחד, כמו הפניה "אבא". זוהי דרך לומר לאבא שלך שאתה אוהב אותו, ושיחד עם זה אתה מבין שהוא האבא, הוא האחראי. ככה זה גם עם השם: אנחנו אוהבים אותו ומרגישים קרוב אליו, ובו בזמן מכירים בפער בינינו ובמי באמת האחראי כאן.

מכיוון שאנו חיים בעולם מוגבל, אין ביכולתנו להכיל את הרעיון במלואו, אולם גם ההבנה החלקית של אינסופיות האלוקים היא דבר כל כך עוצמתי ומעורר ענווה, שהשימוש בכינוי "השם" עוזר לנו בשני מישורים: הראשון – התעוררות מתוך יראה שגורמת לנו להיזכר באינסופיותו של אלוקים כפי שהיא באה לידי ביטוי בשם הוויה; והשני – ריחוק מהרעיון הזה, שמזכיר לנו את מוגבלותנו. טוב להזכיר לעצמנו את המגבלות האישיות שלנו, משום שזה מביא אותנו לסמוך ולהישען על מי שאין לו גבולות - אלוקים. תלות בריאה היא דרך נפלאה לבנות מערכת יחסים. אחרי הכל, תמצית תפקידנו על פני האדמה היא ליצור קשר עם הבורא.

הרב יוסי מזרחי.

איך לתקן כל מה שעשית

בס"ד

אם אתה שופך את ליבך לפני הקדוש-ברוך-הוא,

באותו רגע הקדוש-ברוך-הוא מגלה לך סודות.

הקדוש-ברוך-הוא מגלה לך איך לתקן כל מה שעשית.

הקדוש-ברוך-הוא מגלה לך עד כמה נוגע לו כל מה שאתה עושה.

~ הרב קרליבך~

עיקר הגלות ותמציתה

בס"ד

עיקר הגלות ותמציתה - השחכה,

שישראל שהם בני מלכים,

שהם בנים למקום,

ושהם בנים למלך מלכי המלכים הקב״ה!

~ רבי אהרון מקארלין~

תתפללי עלינו, אמא אהובה...

בס"ד

האוטובוס היה עמוס לעייפה, קולות הילדים הצוחקים והמולת המבקרים הרבים נשמעו מכל עבר, אוטובוס שלם של מתפללים שעושים דרכם הביתה מביקור אצל אמא. אמא רחל.

אני ותומר בעלי, מצאנו את עצמנו יושבים בקידמת האוטובוס, ממתינים בדממה להגיע לתחנה המרכזית. כל אחד שקוע במחשבותיו, כל אחד שקוע בתפילותיו.

בספסל לידינו התיישבו בעליצות מה, אבא ובנו הקטן שנראה לכל היותר בן 5 אולי 6. כדרך הטבע אצל אברכים האב הושיט את ידו והוציא מתיקו ספר גמרא. מסכת יומא כמדומני.

מצאנו את עצמנו מאזינים בלא אומר ללימוד של אב ובנו. לימוד מרתק של חברותא עדינה שכללה שאלות רבות מצד הילד, והסברים מאלפים מצד האבא. היה משהו קסום רק מלהביט עליהם. היה משהו מחמם את הלב והנשמה רק מלהביט על דרך של חינוך והקניית חכמה מגיל אפס. הקניית חכמה ודרך ארץ מהגיל הנכון.

הייתי מרותקת, ועשיתי כל מאמץ להיות מנומסת ולא לתת תחושה שאני לוטשת עיניים, או מציצנית מקצועית בהתהוות. הדקות עברו וגמעתי את דברי האב בהנאה מופגנת.

תומר היה נבוך ושמתי לב ששפת גופו מדברת איתי ללא מילים. מדברת איתי בשפה שרק אני מבינה. בשפה של חוזרים בתשובה.

"כמה טיפש יכולתי להיות", תומר הפנה לעברי את הראש, "איך אני כועס על עצמי", עיניו נחו על עיני, כואבות. כאב שרק אני יכולתי להבין באותו הרגע. כאב שצורב ונוכח בכל יום מחיינו. כאב של החמצה.

"איך לא התעוררתי קודם בתשובה, רונה. איך לא השכלתי לחנך את הילדים בדרך הזאת. רק לראות את המחזה של אבא ובן לומדים גמרא ביחד, גורם לי לקנא. זה אולי לא יפה לומר, אבל זו האמת. אין לי מושג אם אזכה לזה אי פעם".

תומר לא היה צריך להסביר לי הרבה. ידעתי בדיוק על מה הוא מדבר. לחזור בתשובה כשאתה קרוב לגיל 40, ויש לך ילדים מתבגרים בבית ומעוצבים באישיותם, הדברים קצת מורכבים בלשון המעטה. מורכבים הרבה יותר.

מהיום שחזרתי בתשובה, מקננת בתוכי תחושת החמצה של "איך לא עשיתי זאת קודם". תחושה שמוכרת לכל אחד שנמצא בתהליך הזה. תחושה שמלווה אותי באופן אישי כמו גיבנת ואין אפשרות להתגבר עליה. תחושת החמצה שמכרסמת בי כמו תולעת חרוצה.

לא היה לי מה לומר בכדי להקל עליו, לא היתה לי תחבושת שאוכל להניח על אותו פצע שפתוח כבר שנים. אותו פצע שנפתח בכל פעם שאנו מנסים להעיר את מי מילדינו לדרך של מצוות או לשיעור תורה. אותו פצע שנפער בכל פעם שאנחנו מנסים לנתק אותם מהאייפון או הפייסבוק.

והילדים שלנו לא אשמים. זה אנחנו בעוונותיו, באיוולתנו, חינכנו אותם לכך. חינכנו אותם לזרום עם החיים ועם "הקידמה", חינכנו אותם לחיים של מתירנות וחוסר צניעות, חיים של גשמיות במלוא תפארתה. חיים של ריק אחד גדול.

ואני לא מסכימה עם האמירה שאין לי להלין על עצמי כי כך חונכתי, הרי מיום יציאתי מרחם אימי פזורים היו לידי בדרך כל כך הרבה סימנים שמעידים על קיום הבורא. כל כך הרבה שליחים שניסו להעיר אותי להבנה, לתבונה. ואני בשלי, ממשיכה לשחות עם הזרם.

ליבי מתמלא חימה על עצמי בכל פעם שהיתה בי התעוררות של הלב למלכו של עולם ובחרתי לכלוא אותה בפנים, בחרתי להסתיר אותה שלא ידעו, שחלילה לא ידברו. ליבי מתמלא כעס בכל פעם שרציתי לעשות משהו אחר, לדלג מעל המשוכה שנקראת חברה, ובחרתי להיכנע. להיכנע במובן הכל כך מכוער של המילה.

ועכשיו, בסיכום של 7 שנים של תהליך התשובה שלי, יש גם הצלחות קטנות עם הילדים שלי ושל בעלי, הצלחות של משפחה ואחיינים, הצלחות של הפרשות חלה ושיעורים שאני מעבירה, אבל ההצלחות האלה מרגישות שזה לעולם לא עד הסוף. הן תמיד ליד. עם כל הצלחה קטנה או גדולה תמיד יש לי הרגשה של משהו אחר שחסר. ואולי החסרון זה ביטוי ל - 36 שנים שקדמו להתעוררות האמיתית שלי.

רציתי לומר לתומר שאולי אין לי אפשרות לנחם אותו, האופציה היחידה זה לבכות יחד, ולנסות להציל את מה שקיים. את כל שלא הספקנו לעשות. רציתי לחבק אותו חזק חזק על שהוא לא משקר ואומר במילה אחת, פספסנו.

פספסנו שנים יקרות, שנים שיכולנו לעשות מהפכה של נשמות. מהפכה שנובעת מכח אדיר של רצון והתמדה. מהפכה שלא מתחשבת באף אחד. מהפכה רק של איש אחד. מהפכה של הליכה בלתי מתפשרת שחותרת לתמימות. תמימות של אהבה. תמימות של עבודת השם יתברך.

כל אדם צריך לדעת שהתעוררות של הנקודה הפנימית העמוקה ביותר שלנו, זה נס גלוי שלא קורה כל יום. זה נס שרק תערובת של אור אינסוף ונשמה יכולים להוריד לתוך הלב. את הנס הזה אסור לפספס. את הנס הזה צריך לתפוס בשתי הידיים ולצעוד איתו בראש מורם, לצעוד איתו כל זמן שאפשר. אסור בשום אופן לחכות למחר.

תמיד יש סיכוי שהמחר הזה לא יבוא, יש סיכוי קטן שהמחר הזה ישכיח ממני את היקיצה של אותו הלב, את היקיצה שקוראת לי להניף את דגל האמת. תמיד יש סיכוי שאולי מחר בכלל לא אהיה, ואולי בעצם כבר לא ממש ארצה. צריך להילחם במחר הזה, להילחם במה שאין לו תאריך מוגדר, שלא יקרה שאהיה סתם נרדם.

האוטובוס מקבר רחל עשה את דרכו לתחנה הסופית, מזכיר לי ששכחתי לבקש ממנה עוד בקשה אחת קטנה. בקשה שבאה ממקום שאוהב כל אדם מישראל. ממקום שבו אני מבקשת ללמד אחרים מעברי העצל.

תתפללי עלינו אמא רחל, תבקשי שנדע מה לעשות עם לב מתעורר, תבקשי שנחזור בתשובה כשעוד אפשר לתקן, תבקשי שנזכה להכנס להיכל של השם כשעוד יש בנו כח להילחם. תבקשי אמא יקרה ואל תפסיקי לעולם.

אל תפסיקי אמא לבכות למלכו של עולם כדי שימשיך לפזר לנו את הסימנים. סימנים לקיומה של נשמה אבודה, נשמה שמסתובבת בעולם כשהיא צמאה. צמאה למתיקות של תורה, צמאה ליד מכוונת ומורה. אל תפסיקי אמא שלנו צדיקה ללחוש לאוזנו של הקדוש ברוך הוא בהתמדה, שבכל יום ינשב רוחות של תשובה.

תתפללי על כל הילדים שכבר נמצאים באמצע השביל שמוביל לבית א-ל, שנמצא את הדרך הקלה להתמודד. להתמודד עם התחושה המקוננת של החמצה, עם התחושה שעלינו על הרכבת האחרונה. תניחי עלינו אמא יד מרגיעה, שנדע שראויים אנו להיקרא בעלי תשובה. תניחי עלינו יד מחבקת ואפילו רק לשניה, שנדע שאת עושה זאת עבורנו, אמא אהובה.

הכלי העיקרי והחזק ביותר

בס"ד

תאר לך שלוקחים חייל בודד, בלי מדים, בלי נשק או מגן, ומציבים אותו בחזית הכי סוערת, מול צבא שלם שמצויד בכל סוגי הנשקים הכי משוכללים, בקיא בכל תכסיסי המלחמה המתקדמים ביותר, ואתה עומד לך שם חסר אונים מול הצבא הזה. זה די ברור מה קורה לחייל כזה, נכון? הצבא הגדול שמולו 'יעשה ממנו קציצות'... כך אתה נראה. אותו חייל בודד בלי נשק זה אתה, הצבא הגדול הזה הוא היצר הרע וחילותיו. כלי הנשק שלו הן תאוות, כעס, ושאר מידות רעות – דע שיש כלי אדיר שיכול מול צבא כזה על כל נשקיו – התפילה.

התפילה, היא הכלי העיקרי והחזק ביותר שעוזר לנו לעמוד בניסיונות ומצבים בעולם הזה. היצר הרע מתגבר על האדם ואין לו שום שליטה על זה, אבל כשמתפלל – זה סיפור אחר. הוא יודע שהוא יכול לדבר עם הבורא ולספר לו את כל מה שיש בליבו, את מה שעובר עליו, את המחשבות, ובורא עולם בוודאי יעזור לו – בהכל! הרב יוסי מזרחי