בס"ד
"תביטי לירח ולמה שהוא עושה למים", ביקש תומר שאפנה את ראשי לרגע. "הוא כל כך יפה". עיניי נתקלו בטיפות החלב שציירה הלבנה על הים, משתעשעת בגליו. מזכירה לי שעל יצירת הפאר הזו חתום בורא עולם בכבודו ובעצמו.
לפני מספר דקות יצאנו מסוף שבוע רגוע במיוחד על הר הכרמל. הללי מרים המתוקה נרדמה מאחור, ורק נשימותיה הקלות נשמעות בחלל הרכב. במשך כל הנסיעה על כביש החוף לא יכולתי לנתק את מבטי מהגלויה ששלח לי ריבונו של עולם, לא יכולתי לנתק את מבטי מהמראה של נגיעות הגלים על החוף.
"אני מוכן לשלם לך עבור מחשבותייך", חייך תומר בעודו מכסה את הללי. "אני חושבת על התזמון המדויק של טיפות המים המלוחות. איך הן יודעות מתי להגיע לחוף, איך זה שהבריאה תמיד יודעת מה לעשות".
"אם זה היה אפשרי, הייתי תופסת את הרגע הזה בשתי ידי", הרהרתי בקול, מנסה לפרש לעצמי את התחושה שהציפה אותי, ופשטה באברי גופי. סוג של תחושה שבזהירות מרבית אכנה אותה כאושר, או אולי רגעים רצופים של אושר.
לעתים נדמה לי שכל מה שמניע את כדור הארץ כולו על יושביו הוא החיפוש המתמיד אחר האושר הנכסף. החיפוש אחרי הנקודה שבה אתה מרגיש חי ונושם. החיפוש המתיש להגיע לאותו מקום ספציפי שבו אתה לא רוצה לשנות דבר וחצי דבר מהחיים שלך.
ניסיתי לברור לעצמי איך זה שבעברי הלא מאוד רחוק כל שנייה של אושר הסתיימה בריקנות, כל שנייה של אושר הסתיימה בהרבה סימני שאלה וחוסר סיפוק. לאושר שהיה אז מנת חלקי לא הייתה המשכיות. קיבלתי אותו במנות קטנות, מדודות.
הפכתי בדבר שוב ושוב. שוחחתי עם עצמי וניסיתי להבין איך זה ששנים לפני שחזרתי בתשובה - לא מצאתי הרבה רגעים כאלו, איך זה שלא הרגשתי שאני חיה. ומה שהכי מדאיג אותי בכל התהליך הוא העובדה שאפילו לא הבנתי שאני לא מאושרת, חייתי את החיים, או יותר נכון לומר, זרמתי איתם.
אני סבורה שהסיבה נעוצה בעובדה המאוד כואבת שלא הייתי כלי. לא הייתי כלי לקבל את כל הטוב הזה. לא הייתי כלי להבין שאפשר גם אחרת. להבין שמה שבונה כלי הוא בעצם המתנה ששמה בחירה.
בחירה במובן הטהור והנקי שלה. לבחור משמעו להיות במודעות. לדעת שאני בוחרת כי זה הדבר שהכי טוב עבורי. התורה לימדה אותי לבחור כשלנגד עיניי הסיבה שלשמה באתי לעולם, הלכות התורה הורו לי כיצד לא להחטיא את מטרת בואי לכאן.
הבחירה הזו הולידה סדר במחשבות שלי, הבחירה הזו הולידה סדרי עדיפות במשפחה שלי. סוף סוף הסדר הזה הוליד שאיפות, הסדר הזה הוליד רצונות שלא ידעתי כלל על קיומם.
התחלתי להעריך ולבחור בטוב ביום שבו גיליתי היכן ממוקמים השוליים של השביל המוביל אותי מעלה בית א-ל, היכן בדיוק תחילתו והיכן סופו. התחלתי להעריך את חיי כשהבנתי ללא ספק היכן הם אזורי הסכנה. הנקודה המדויקת שהלכה והתבהרה לפניי סייעה לי לזהות את התמרור האדום שצועק לי "אין כניסה עבורך".
במבט לאחור, זה היה שגוי ואפילו ילדותי לחשוב שיש לי שליטה כלשהי על מהלך הדברים, כשלמעשה האירועים השונים והגחמות של האחרים הכתיבו לי את הקצב, ולעיתים גם את המקום, והכי נורא שמבלי משים הם הגדירו עבורי את הרצון.
הבנתי, ואולי קצת באיחור, שעל מנת לשמור על הקיים אני צריכה לדעת תמיד איפה המעצורים שלי נמצאים. איפה המיקום המדויק של דוושת הברקס. באיזה רגל בולמים, והיכן הבלם הידני למקרים מיוחדים כשכל השאר מסיבה כלשהיא החליטו להפסיק לעבוד.
בתנועה המתעוררת משהו של מוצאי שבת, כשבעלי ובתי לצדי, וכששני ילדיי האהובים ממתינים לנו בבית, אני יודעת בוודאות שיש לי כל כך הרבה מה להפסיד. יש לי כל כך הרבה מה להפסיד אם לא אהיה קשובה וערנית. יש לי כל כך הרבה להפסיד אם לא אהיה דרוכה ועקבית, שחלילה לא אסיט את עיניי מהקו הברור של השוליים.
למדתי בחיי שאפשר בקלות לאבד שליטה על החיים. אובדן הדעת כמוהו כחוט השערה. גלוי וידוע לפניי שהכל מתחיל בפתח קטן מאוד. בפתח קטן שהרשיתי לעצמי לפתוח. בפתח שהולך ונפער ומרחיק אותי מהמטרות שהצבתי לעצמי, מהמטרות שהציב לי בוראי.
דווקא כשהבנתי שאני בעלת בחירה - הפכתי להיות חופשיה, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם היגיון כלשהו. חופשיה מריצה מיותרת אחרי תאוות, חופשיה מכל תעתועי המדיה והפרסומות. בורא עולם לימד אותי מהי הכוונה הזכה שמאחורי המצוות, בורא עולם צייר לי את הדרך הנכונה לחיות.
שוכן מרומים הראה לי איך מתרחקים קילומטרים מדמיונות ואיך לזהות את בוא הנפילות. נפילות שקדמו להן בורות עמוקים, בורות במסווה של שקרים קטנים. אב הרחמים ניקה ממני את גרגרי החול מהעיניים, שאצליח להבחין בין העיקר והתפל, שלא אלך
שבי אחר היצר המהתל. מלכו של עולם חידד לי את הראייה שאראה בחוש את נפלאות הבחירה. נפלאות שאומרות לי כיצד לבחור והכי חשוב - מתי לעצור.
