השבעתי אתכן

בס"ד

"השבעתי אתכן בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי, 

מה תגידו לו ? שחולת אהבה אני..."

מבקשת הנשמה לומר לבורא עולם שהיא אוהבת אותו,

אוהבת, אבל חוששת שהחמיצה את קריאתו של השם יתברך,

החמיצה את ההזדמנות לחזור בתשובה אל אהובה שמחכה לה משכבר הימים...

הנשמה מחפשת להעביר את המסר למלכו של עולם דרך בנות ירושלים,

מאחר והיא מתביישת בכך שהיא התעלמה מהסימנים שנקרו בדרכה.

אל תחכו יהודים יקרים שיהיה מאוחר מידי, לפני ששערי תשובה ינעלו, 

תעשו צעד להתקרב לאבינו שבשמיים,

הוא מחכה...

האפסיות שבי

בס"ד

ישתבח ויתפאר שמו של הבורא כנגד החידלון של אישיותי,

ויתרומם שמו כנגד האפסיות שבי,

כנגד החסרונות שבתוכי.

אותם החסרונות שהציבו לי אתגרים שהעלו אותי להרגיש חיים.

אותם ייסורים שהוציאו אותי לחופשי מכל הקשיים ומכל הפחדים.

לפחד מעצמי

בס"ד

אני מביטה בה מהצד, היא נראית לי משועשעת, פוסעת בשמלה פרחונית ששוליה מתנופפים לכל עבר. ריח של קיץ עומד באוויר. הרוח משחקת בשיער ראשה.

יללת חתול מעירה אותי בבהלה מהשינה. זוהי הפעם השלישית ברציפות שאני חולמת את עצמי ללא כיסוי ראש. זוהי הפעם השלישית שאני חולמת שאני משוחררת מכל מחויבות שלקחתי על עצמי.

השקט שבחוץ סיפר לי שהעולם כולו עסוק בשינה עמוקה. התיישבתי בקושי על המיטה, יודעת שכל ניסיון להירדם שוב הוא מעל לכוחותיי. הכנתי לעצמי קפה מהביל עם חלב, ובעודי מתמכרת לארומה שלו, ניסיתי להבין את פשר החלומות שפוקדים אותי לאחרונה.

"ממה את מפחדת?" הרהרתי ביני לבין עצמי, "ממה את חוששת?" התיישבתי על הספה. התשובה לא איחרה לבוא. "אני מפחדת מעצמי". אני חושבת שלעולם חוזר בתשובה ירגיש כמי שחרב מונחת לו על צוואר, כמי שעברו מציץ ולוחש לו "אתה לא ממש משכנע". חוזר בתשובה חש כמי שנגמל מהתמכרות למאוויים שקריים. כמו מכור לשעבר שנאבק בזיכרונות קשים.

חז"ל אמרו "אשרי אדם מפחד תמיד". אודה ולא אבוש, אני מפחדת. מפחדת מליפול, מפחדת מלאבד את הדרגה הרוחנית שהגעתי אליה. זה דק כל כך כמו חוט של שערה, זה מרגיש לעיתים כמו זכוכית שבירה.

הפכתי והפכתי בדבר, ידעתי שאני צריכה לרדת לשורשה של הבעיה. לגעת בנימים העמוקים של הנשמה, להבין מדוע אני כל כך מודאגת מעזיבת השכינה, אין לכם מושג כמה יש בי חרדה מנטישה.

פתחתי באקראי את הסידור שהיה מונח על השולחן, שותף לנדודי השינה שלי. הספר נפתח בדיוק בקדיש. גיחכתי כשנזכרתי ששום דבר לא הכין אותי לפעם הראשונה ששמעתי את המילים "יתגדל ויתקדש שמה רבה", שום דבר לא הכין אותי לעוצמה שהכתה בי לתרכובת המילים הנפלאה הזו שמפלחת את נשמתי כמו חץ שנשלח ללב.

ניסיתי לפענח את הרמזים לחלומות במילים הללו, שהשם שלח לי, כאומר לי "קראי". המילים של הקדיש לקחו אותי למקום שבו הבנתי את האפסיות שלי ביחס לגדולתו. את האפסיות שלי ביחס למקומו. הטקסט צעק שישתבח ויתפאר שמו של הבורא כנגד החידלון של אישיותי, ויתרומם שמו כנגד החסרונות שבתוכי. אותם החסרונות שהציבו לי אתגרים והעלו אותי לנקודה העליונה של החיים.

"ויתעלה ויתהלל" הצליח להזכיר לי שבאתי ממקום טמיר ונעלם, ממקום שבו ה"אני" שלי לא ממש קיים. למשמע המילים הצלחתי להבין שה"אין" שאני חשה מגלה לי מלכות אחת גדולה. "לעלם ולעלמי עלמיא", כמה שאין לי בך תפיסה, אין לי בך אפילו קצה של הגדרה. אומרים לי תמיד שאתה האחד, כשלמעשה אתה בעצם כולם. איך זה בעצם שאתה שלי כשלמעשה אתה נחלת הכלל?

בעולם שבראת כרצונך, ציווית אותי להיות נבדלת וקדושה. בעולם שבו המלכתי אותך ציווית אותי לקוות לישועתך. בעולם המופלא שבו אתה מעל לכל ברכה ותהילה אני יכולה לזהותך בעוצמה של תפילה.

יחד איתך אני מתאמצת ועולה, עושה הכל להידמות לך. עולה מעל כל הערה מעליבה, מתעלה מעל הערכה של הסביבה. בין קוצים ודרדרים את רגליי משרכת, לומדת לתת ואף הרבה פחות לקחת.

שמך מבורך בפי כל חי, שמך המתהדר צורב את שפתי. החלומות שלי האירו את אבחנה שאין בי את הכוח לחיות בלעדיך, אני רועדת מהאפשרות שתסתיר את פניך. מה לי יום ומה לי לילה, מה לי כי כולי "דאמירן בעלמא".

כל הפחדים כולם גילו לי אמת אחת מדויקת. אמת שמונחת בכף ידי, כלוחשת "קיבלת מתנה, ילדתי". החשש הזה הוא בעצם מתנה. מתנה של אלו שבחולשתם נלחמים, אלו שבוחרים לדבוק באור החיים. אלה שבוחרים בכל יום מחדש איך לא להיכנע ולהביט לאחור, בורחים כמו מאש מהשטח האפור.

הפחד מנפילה רוחנית זו הזדמנות אדירה שתאלץ אותי בכל רגע להיות ביגיעה, זו הזדמנות שמאלצת אותי לא לנוח על זרי הדפנה. אנא ממך שוכן מרומים, תוליך אותי בדרך ההולכים בתמים, ותסתירני בסתר כנפיך לעולמים. אתה הוא הא-ל שמלא ברחמים, אתה שוכן עם קדושים וטהורים, אנא טהר את ליבי המנוכר, הסר ממני כל עשב שוטה ועקר.

"אויה לי כי גרתי משך - שכנתי עם אוהלי קדר", זועקת נפשי, כמי שמבקשת לסלוח לעצמי. לסלוח על כל הפעמים שהפניתי עורף, על כל המקרים שלא הרגשתי צורך. לא יודעת אם אוכל למחול לדידי, אם אוכל לשכוח ולהניח דעתי. להניח דעתי על הליכה במים עכורים, על שרעיתי בשדות של אחרים.

השכח מליבי שדרתי באוהלי רשע, תשכיח ממוחי שלא הגיתי פועלך. שמע בזאת את תפילתי, שלא יסור חסדך מעמי. מאוצר מתנותיך הגנוזות בחינם, ששמורות אצלך באורך החם, הדריכני בנתיב מצוותיך, והט לבי אל עדותיך.

תזכור זכות אבות לאמתך, ואל תדון אותי לכף חובה. מול קהל גדול אהלל את שמך, מול עם קדוש אשתעשע בתורתך. תסתיר אותי תחת ידיך הגדולות אל תיתן לי ליפול לתוך לוע של תאוות. שאחיה אותך בכל רגע בחיי, שאשב במפתנך כל היום עד בלי די. שלרגע אחד לא אחשוב שעשיתי את חלקי, שלרגע אחד לא אחשוב שקניתי את עולמי.

יום אחד זה פשוט קורה

בס"ד

יום אחד,

בנקודה אחת של זמן,

זה פשוט תופס אותך.

יום אחד,

ברגע אחד של איבוד הזהות העצמית

זה לוקח אותך למסע.

מסע של חיים.

מסע אל האני העמוק ביותר שלך.

מסע אל עצמך.

יום אחד אתה מבין שאתה חוזר בתשובה.

בחירתה של הנשמה

בס"ד

"הסיבה להימצאותנו בחושך היא כדי שנבחר באור"

החושך בחיינו סמיך ככל שיהיה בא ללמד אותנו שיעור חשוב, 

צריך להשתדל להיות בנתינה בכל מצב שלא יהיה ולדבוק באור האינסוף - אור הבורא.

זכרו שהנשמה שלנו בחרה את החושך ואת הקושי כי רק ע"י בחירה באור אפשר

ללמוד ולהתקדם בחיים.

ככל שיותר נתגבר על הקשיים בחיים ע"י הבחירה באור ובנתינה, נוכל לצאת 

ממגבלות העולם הפיזי שיצרנו ולהביא את עצמנו למקום שבו אנו יכולים 

לעשות הכל !

לבחור בחיים - חשבון נפש לפני חודש אלול

בס"ד

הרהורים של תשובה / רונה שיינפלד

כל פעם כשמתקרבים הימים הנוראים, אני מרגישה את צמרמורת היראה מחלחלת במעלה גבי. מחלחלת בעקשנות בנבכי נשמתי.

בימים אלו נצטוויתי לפשפש במעשי, לפשפש במחשבותי, וברצונותי הסמויים ביותר. אני נאלצת לגייס את כל כוחות הנפש ולהביט לעצמי בתוך הלבן של העיניים, ולהודות, אכן, טעיתי.

כמה פשוט להודות, ככה קשה לעשות. לעשות בדק בית ולהבין שאני בסך הכל כלי שרת בידי היצר הרע, או שמא המושג "יצר הרע" נועד על מנת להקל עלי את תחושת האשמה.

ככל שהפכתי בדבר הבנתי שאני צריכה לבקש מחילה גדולה מעצמי. בעצם מהאור הקדוש ששוכן בתוכי. לבקש סליחה על כל הפעמים שלא הקשבתי לרחשי ליבי, והלכתי אחרי דברי הבל שקראו בשמי.

לבקש סליחה על כל הפעמים שלא השכלתי לברור את הטוב עבורי, והלכתי אחרי סופות סוערות שטלטלו את עולמי.

לבקש סליחה שלא עצרתי לשאול מהי דרך האמת הזכה, והלכתי שולל אחר הבערות "הנאורה".

אין לי להלין אלא על עצמי, שצעדתי בנתיב של אחרים, בנתיב של חיי חברה ועיתונאים. אני מפנה אצבע מאשימה לזאת שבמראה, שהיה קל לשכנעה שהאור הוא החשיכה.

ברגע שהאמת התבררה לי, חדה וכואבת כמו סכין, הבנתי שאין דרך חזרה, צריך לנקות את החול בעיניים, ולהניח את הגרגרים על כף המאזניים.

נשאר לי לחבוש את פצעי האיוולת שהותירו אותי לא פעם פצועה ומדממת. נותר לי לאחות את קרעי העיוורון שהשאירו בי לא יותר מסתם זיכרון.

ככל שכעסתי על עצמי, מלך המלכים בירך אותי, מושיט את ידו החמה כאומר לי שאיתו אני בטוחה. בטוחה מעצם היותי יהודייה, בטוחה מעצם הרהורי התשובה.

תודה לך אבא, שוכן מרומים, שהראית לי את הדרך לשער הרחמים. נתת לי להרגיש שווה בין שווים, נתת לי ארגז מלא בכלים, כלים שאיתם בכל יום אני בוחרת בחיים.