הרי זו משובחת

בס"ד

"כמעט כל עונש האישה בעולם הבא וזכייתה בעולם

הבא תלוי בצניעות!

ולכן כל אישה המרבה להיזהר בדרכי הצניעות 

הרי זו משובחת".

(הפלא יועץ)

זה כל הסוד

בס"ד

מעשה בגוי ויהודי שהלכו על הקרח והיהודי מעד ונפל. 

אמר לו הגוי: בגלל שאתה יהודי נפלת. 

השיב לו היהודי: בדיוק להיפך, בגלל שאני יהודי קמתי. 

זה כל הסוד.

בכל נשימה ונשימה

בס"ד

השעה היתה מעט אחרי 2 בלילה, שמעתי אותה בוכה בקול רם. סוג של בכי שמוצץ לא יכול לפתור. נגשתי אליה בעודי אפופת שינה, מרימה אותה בזהירות בשתי ידיי. ראשה הקטן של הללי מרים נח על כתפי, נרגע למשמע קולי.

חיבקתי אותה חזק מנסה להשרות עליה תחושה של בטחון, שתדע שאמא תמיד נמצאת כאן. תמיד נמצאת לידה, לא משנה איזה חלום מפחיד אחראי להעיר אותה בלילה.

עטפתי אותה בשמיכה הוורודה עם הריח המתוק ששמור רק לה. כל בני הבית ישנו שנת ישרים, והשקט המבורך של הלילה עשה את דרכו בערמומיות לתוכי, לתוך נבכי נשמתי. 10 קילו של ריח טוב נחו על כתפי כממתיקות לי סוד, כלוחשות לי כמה חסדו של השם ענק, ועוד יותר - כמה שאיני ראויה לו.

משום מקום החלו דמעות להציף את עיניי. דמעות חרישיות של אושר. דמעות של שלמות. דמעות מלוחות שמדגדגות לי את הלחי ומזכירות לי בצניעותן שלפני כמה שעות הייתי מודאגת. מודאגת מאוד.

הייתי מודאגת כיוון שיש לשלם את חשבון החשמל, ואת חשבון הגז. צריך לשלם למכולת ולחנות הפיצוחים. הייתי מודאגת כי הגיע סוף החודש במהירות מדהימה בלי לקחת בחשבון שהמשכורת בימים האלו, לא בדיוק מספיקה.

הייתי מודאגת כי הללי כשבוע היתה חולה, ותומר בעלי קיבל דלקת ריאות, וכאילו לא די בכך, רוי חזר מהבסיס קודח מחום. מצאתי את עצמי מתרוצצת מרופא לרופא, מקופת חולים אחת לשנייה, מבית המרקחת השכונתי לזה שנמצא בעיר הסמוכה.

הייתי מודאגת כי לא היה לי זמן לערוך קניות לשבת, לא לקנות את השתייה המועדפת על בני הבית. לא הספקתי לקנות את דגי הסלמון לשבת, שלא לדבר על הבוטנים שמצופים ברוטב צילי שאנחנו מנשנשים לאחר הארוחה.

הייתי מודאגת כי הגשם לא הפסיק ולא נח לרגע, וכל הכביסה נשארה רטובה. כל הניסיונות שעשיתי כדי שתתייבש דמו למצב של החייאת גופה. החולצות החמות של הללי והמדים של רוי נשארו תלויים ברטיבותם, ולרגעים היה נדמה לי כי הם פשוט מזדהים עם מזג האוויר שבחוץ.

הייתי מודאגת ואפילו עצבנית שלא ישנתי כבר שבוע שלם. הרגשתי את הראש שלי כואב מרוב עייפות וחוסר מנוחה. רציתי רק להניח אותו על הכרית המפנקת, ולישון, לישון ועוד קצת לישון.

הדמעות שזלגו מעיני באותו הלילה הבהירו לי חד משמעית שלפעמים אני כפוית טובה. לפעמים אני לא יודעת להוקיר תודה. תודה פשוטה למי שנתן לי את כל אלה.

נשימותיה המתוקות מדבש של הללי הישנה על כתפי הסבירו לי שאולי, ורק אולי כל זה יכול חלילה להיגמר ביום אחד. כל הטוב הזה יכול להיפסק בפעם אחת, ובלי אזהרה מוקדמת.

השקט הזה של הלילה והידיעה שכולם ישנים הבהירו לי שעלי להיות אסירת תודה. אסירה של תודה במלוא מובן המילה. אסירה על העובדה שכולם חזרו הביתה לשלום. כולם ישנים על מיטה וכרית ואפילו מתכסים בשמיכה. כולם ישנים תחת קורת גג, ויש להם בית חם לחזור אליו בכל פעם מחדש.

עלי להודות בכל רגע ורגע על האיש הצדיק שישן לצידי, ושבורא עולם בחר לי אותו לשותף אמיתי למסע של חיים. שותף שחולק איתי רגעים קטנים וגדולים. שותף שיחד אנו זוכים למרות הקשיים להגדיל תורה וכמובן להאדירה. להכניס אורחים ולעיתים לזכות את הרבים.

הדמעות המשיכו לרדת בשקט בשקט, גורמות לי להבין שישנם רגעים של חסד שקיבלתי אותם כמובן מאליו. מובן עד כדי להכעיס. מובן עד כדי כאב.

שכחתי שזה בסדר אם חשבונות החשמל והגז ישולמו קצת באיחור, וזה בסדר אם יש למישהו בבית קצת חום. וזה עוד יותר בסדר לא להספיק לערוך קניות, העיקר שבין לבין אשים לב שבורא עולם נתן לי למי לדאוג ואת כל הסיבות שבעולם לחיות.

בכל יום מחדש אני מקבלת מתנה. בכל יום מחדש אני מקבלת את האפשרות לחיות את החיים היקרים האלה. והחיים הם כאן ועכשיו, הם קורים ממש ברגע זה, ולא מחר.

עלי להודות על שיש בבית לחם ומים, וטיפות של גשם שיורדות מן השמים. עלי להודות על ילדים מדהימים שלא נורא אם לפעמים הם גם חולים. עלי להודות על היכולת לרוץ ברגליים בריאות גם אם עכשיו זה כדי לקנות תרופות. על להודות על כביסה וכלים שמטבע הדברים... לעולם לא נגמרים.

עלי להודות על הפחד שנטעת בי, ועל ההארה המבורכת שהכל יכול להשתנות, הכל יכול להתהפך. עלי להודות על היכולת להביט והיכולת לחבק, היכולת לדעת והיכולת לתת.

ישבתי עם הללי שעה ארוכה על קצה המיטה ולא הפסקתי להודות ולהלל את בוראי. ביקשתי סליחה ומחילה על כל הפעמים שבהם אני מתפשרת ונופלת למקום נמוך של חוסר שביעות רצון, למקום נמוך של מרירות.

הנחתי את הללי במיטה, מתעקשת להביט בה עושה את דרכה בעולם של חלומות ומלאכים. "תשמור לי על הקיים, אבא", ביקשתי "אנא תשמור לי על כל הטוב הזה שאתה משפיע עלי ועל כל ילדיך בכל יום ויום".

הכנתי לעצמי קפה חזק עם מעט חלב. השלמתי עם העובדה שלא אצליח לשוב ולישון. יצאתי החוצה למרפסת, נושאת את עיני לשמיים הקודרים, "גם אם אומר לך תודה בכל נשימה ונשימה מחיי, והתודה הזו תימשך עד יומי האחרון, לא אספיק לפרוש בפניך את כל הטוב שבמעשיך ואת טוב השגחתך, לא אצליח להכיל במילותיי את כל הניסים ואת גודל נתינתך, לא אוכל להביע את עוצמתך ואת הדר תפארתך".

לדעת בוודאות

בס"ד

ברגע שבו אפסיק לפחד

אדע בוודאות 

שאתה נוכח בחיי,

שבאמת נכנסת 

לתוכי, לנשמתי...

שאתה בעצם ממלא את הוייתי

להיות שם

בס"ד

לקום בבוקר ולהחליט

שהיום אהיה במקום שלא הייתי בו מעולם

לא צריך להרחיק עד לקצה השני 

של כדור הארץ לשם כך.

צריך רק להביט לתוך חדרי הלב

ולרצות להיות שם,

במקום שלא הייתי מעולם.

במקום שאני אוהב בחינם.

פסיפס של חיינו

בס"ד

"תהא השעה הזו שעת רחמים" התחלתי לשיר בעודי ממוללת את הבצק בשתי ידי "ועת רצון מלפניך" עצמתי את עיני. כולי נעה בתפילה מחברת בין גוף לנשמה. כולי בקשה אחת גדולה.

לפני כשבועיים פנתה אלי מכרה רחוקה, הילה שמה, בבקשה שאדריך אותה בהפרשת חלה. "שמעתי שזו סגולה להרבה ישועות. תהיי מוכנה לעזור לי?", הכאב נשמע בקולה. "אני מחפשת את הזיווג שלי יותר מידי זמן".

"בשמחה", השבתי לה, "בואי נעשה את זה בקברו של רבן גמליאל. אני אלוש את הבצק, וניפגש שם".

לא ידעתי למה לצפות, שנים רבות שלא ראיתי אותה, ומאד הופתעתי כשפנתה אלי לסייע לה בקיום המצווה. "אני יכולה להביא איתי עוד מישהי?", שאלה בהמשך השבוע. "תביאי את מי שאת רוצה", חייכתי, "כל מי שאת מרגישה איתה נוח".

עשיתי את כל ההכנות הנדרשות, יצאתי קצת יותר מוקדם מהעבודה, תוך כדי בירור עד מתי המתחם פתוח. ניפיתי את הקמח, לשתי אותו במיומנות שנקנתה בהרבה ניסיונות כושלים, נזהרת להוסיף את המים לסירוגין, כאילו מדובר ביהלומים. כשהרגשתי שהבצק מוכן, עטפתי אותו היטב בשתי שקיות, ושעטתי לכיוון העיר יבנה. 

ציון הקבר עבורי הוא כמו בית שני. כל פעם שאני מרגישה צורך, וזה קורה די הרבה, אני שם. מערכת ההיגוי באוטו שלי מכוונת תמיד לכיוון יבנה. אני מבקשת מרבן גמליאל, "הרבן שלי", להיות השליח שלי. איש סודי הנאמן.

ריח הבצק הגיע לאפי, הצצה קטנה הבהירה לי שהוא תפח מהתרגשות לקראת המעמד. אין עבורי סיפוק יותר גדול מזה, זה כמו לראות ילד שלך גדל ומתפתח. בעודי מכינה את הפינה המיוחדת לנו, ראיתי אותן מחפשות את המקום. הילה, אמא שולה, האחיות, הגיסות. כולן הגיעו.

מרחוק הליכתן היתה שפופה משהו, הססנית. יצאתי לקבל את פניהן. חיבקתי אותן אחת אחת, מנסה להפיג את החששות, מנסה לטעת בהן קצת בטחון. לפזר עליהן אווירה של "הכל יהיה טוב".

"בזכותו של התנא הקדוש, תדבר מגרוני", ביקשתי מאבא, "הן חייבות להיות יותר שמחות". התחלתי לספר להן על הפרשת החלה, ועל איך שכל אחת יכולה לשנות את גורלה ע"י המצווה המדהימה. דילגתי בכוונה על הפרטים הטכניים, הרגשתי שהן צריכות משהו שיסלק מהן את העצבות. משהו שיפיח בהן קצת חיים.

הילה קמה יחד איתי להדליק נרות, ולהכין את עצמה להפריש חלה מן העיסה. "הרי זו חלה", שמעתי אותה אומרת וקולה החל לרעוד. "כשם שהנני מקיימת מצוות חלה בכל לב, כך יכמרו רחמיו של הקדוש ברוך הוא להצילני מכל צער ומכאוב". הרגשתי שהיא עושה מאמצעים כבירים שלא לבכות.

"אני מרגישה כאילו אני מלווה אותה לחופה", אמרה לי שולה, אמה של הילה, "אני ממש מרגישה כך". הדמעות החלו לרדת מעיניה הכבויות. "הבת שלך עשתה עכשיו כזה רעש בשמיים, רעש עצום". חיבקתי אותה ולבי יצא אליה. "תני קצת קרדיט לבורא עולם", החזקתי בידה, "הוא יודע מה שהוא עושה".

  

לא השארתי להם הרבה זמן למחשבה. התחלתי לשעשע אותם בסיפורים מהילדות שלי, ואיך זה שדווקא אני, השובבה הגדולה, חזרתי בתשובה. איך בכל מקום שברחתי ממנו, מצאתי את השם יתברך עומד אחרי הכתלים. השם נתן לי להבין שהוא זה שנמצא מאחורי כל המניעות וההסברים.

הצחקתי אותם בעובדה שאמא שלי עד היום לא מאמינה שיש לה בת דוסית, עד היום היא מביטה בי ותוהה אם החליפו לה את הילדה בחדר הלידה. אולי מישהו שם שינה את תגי הזיהוי. לפעמים היא משוכנעת שיש לה עדיין סיכוי...

התחלתי לשיר להן, בלי להתייחס לזה שאני מזייפת בכישרון רב. הרגשתי איך האווירה המתוחה הופכת להיות קלילה יותר. לאט לאט הן החלו להצטרף אלי. נדבקות בקדושת המקום, נדבקות בשמחה, בתחושה שיש משהו אחר שקוראים לו תקווה.

"אני כל כך מודה לך", ניגשה אלי הילה כשהתיישבנו לאכול, "את לא מבינה מה עשית לי". הפעם החיוך היה אמיתי. ניסיתי להסביר להילה שהיום ממש, "זה האתמול שממנו כל כך חששת". אימצתי אותה לחיקי. "ברגעים שיש שפל בלב, צריך לזכור שיש לנו אבא אוהב", הפצרתי בה, "אל תרגישי שנכשלת. הכישלון הוא במחשבה, הכישלון הוא בהגדרה. אנחנו תופסים כשלון אך ורק ביחס לחברה".

אצל אבא שלנו תמיד יש מקום להתחיל מהתחלה, אצל אבא שלנו תמיד תהיי ילדה ראויה. העובדה שעדיין לא התחתנת או לא התעשרת לא אומרת שאת לא מספיק טובה. העובדה שלמישהו יש כמה בתים ולשני אין אפילו אוהל לא הופכת אותו לחסר הצלחה.

"תאחזי בו, הוא שם בשבילך", לחשתי באזנה "תקראי לו, הוא תמיד ישמע את קולך. תזכרי תמיד שאין עוד מלבדו, ואפס זולתו". זיק של תקווה נדלק בעיניה.

מזגתי לי לשתות, ונזכרתי שפעם אמר לי מישהו שציפורים יכולות לעוף כי יש להן אמונה, ולהיות בעל אמונה פירושו להיות בעל כנפיים. "אל תתני לפחד ולתחושה הצורבת לקבוע לך את סדר היום", ביקשתי, "ואל תחשבי לרגע שהאושר נמצא אחרי שמסיימים את הלימודים, או אחרי שיש ילדים".

בעודי שותה מהמים הבנתי שכל מה שאמרתי לה הגיע מהניסיון שלי. מספר הטעויות הגדול שלי, הספר שיש לי עליו זכויות יוצרים, הספר שכתיבתו עדיין לא הסתיימה.

לקח לי שנים להבין שהדרך עצמה היא האושר. הדרך עצמה יוצקת תוכן. כל אותן המהמורות שבמסלול, כל אותן האבנים שבעיקול, כל אלה מרכיבות את הפסיפס של חיינו, ומביאות אותנו לתובנה שהאושר הוא לא כזה נשגב ורחוק. האושר נמצא בפנים בתוכנו עמוק.