וואי וואי איזה שיעור ! אפילו אם הלב שלכם אבן , אתם תבכו.

עורי עורי נסיכה...

בס"ד

עורי עורי נסיכה, 

לבשי את בגדי התפארת שמחכים לך בשמחה, 

לבשי ותתגאי בעצמך, בת המלוכה. 

התעלמי מהקולות שקוראים לך לעצור, 

התעלמי מכל אלו שבאטימותם בחרו להישאר מאחור. 

עורי עורי נסיכה, ותתענגי על זיו השכינה, 

לא תבושי ולא תיכלמי כי השם שמח בך, 

ולנצח כבוד השם עלייך יזרח.

עבדו את השם בשמחה

בס"ד

מסופר על יהודי תמים ופשוט שחי בגטו...ובכל עת ניסה לעודד את אחיו היהודים ולהפיח (כמה שניתן) רוח של חיים בתוך מחנה העבודה. בכל פעם שהייתה הזדמנות למצוות היה חוטף אותם. כאשר היו 10 איש היה דואג שיעשו קדיש, תפילות, כל מצווה שהייתה ניתנת לעשות בגטו אותו אדם היה מקיים בשמחה.

הגרמנים ראו שרוח היהדות חזקה שם במחנה בזכות אותו יהודי, יותר מכל שאר המקומות בגטו. הם עשו חקירה ומתברר שיש ינק'לה אחד שובב שמפיח כל הזמן רוח של יהדות בגטו. הזהירו אותו מספר פעמים שראו אותו שר ומתפלל בתוך הגטו. הזהירו אותו שאם לא יפסיק עם זה יעשו לו משפט לינץ' בתוך המנחה ו"אתה תקבור את עצמך בעודך חי!". הם חשבו שזה ירתיע אותו, אך האדם המשיך לרקוד ולשיר "עבדו את השם בשמחה".... הם לא הבינו מה מתרחש שם.

ו"סוף סוף" יצא הפסק דין ממפקד המחנה: להביא את כל הנשים והגברים למשפט פומבי שכול האנשים יראו מה זה יהודי חוצפן ששומר מצוות ליד גרמנים. אמרו לו ליד כולם תחפור כאן את הקבר שלך! (בלי כלים, בשניים).

התחיל לחפור וכל הזמן היה שר: "עבדו את השם בשמחה".

הגרמנים הנאצים, האכזריים והארורים החלו להתבלבל, הם לא הבינו את מעשיו ולא עיקלו מה קורה שם! תהו בינם לבין עצמם עד כמה הוא יכול להיות עקשן!? לפני המוות!?! הוא חופר את הקבר שלו בידיים, אמרו לו שהוא ימות חי יכסו אותו חי והוא עדיין שר: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".. "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף"..

 היהודי הזה המשיך לשיר, הוא רצה לפחות לקדש את החיים של אחרים במותו ולעודד אותם לפני שהוא מת. אז הוא שר ורקד בעודו חופר את הקבר. הוא סיים לחפור את הקבר והגרמנים מחכים ברגעים לכסות אותו חי.

הגרמנים ציוו עליו להתפשט ולהכנס לקבר עירום. גם זה לא הרתיע אותו.
הוא הוריד החולצה, הגופיה, מכנסים, נעלים מתכונן להתכנס ערום לקבר. דבר אחד לא הסכים להוציא את הטלית קטנה...

את הטלית קטן לא הסכים להוריד. החוטים המיושנים שלבש אותם כמה שנים רקדו לו.

הגרמני ימח שימו וזכרו דרש ממנו להוציא את זה שוב ושוב והוא לא הסכים. הגרמני הרשע אמר לו תגיד לי למה אתה לא מסכים להוריד את הטלית? לפני שאני קורע אותך תסביר לי מה החוטים האלה עושים לך?

אמר לו: בחוטים האלה... יש בהם את שם השם! הם מראים שיש אלוקים אשר מנהיג את העולם ולא אתה. הם מראים שיש בוס גם עליך וגם עלי. אותו אלוקים ינקום את דמי ממך!! זה מראה שיש כח עליון בשמיים גם עליכם.

המפקיד לא יכל לשמוע את הגבורה האומץ והעוז הבלתי נלאים של העם היהודי ואמר לו: תתלבש מייד! ונתן לו ויזה לברוח לארצות הברית...

שם פגש אותו הרב ניסים יגן וסיפר לו את סיפור זה. 

ללקט את הכיסופים

בס"ד

ישבנו כולנו בחוץ, בגינה. רוח קיצית של ים מבדרת אותנו, מזכירה לנו ילדות רחוקה. באנו לבקר את נדב שנפצע בתאונת עבודה. מסביב לשולחן העץ הישן ישבנו בהרכב של שני דוסים (שזה אנחנו) לבושים למהדרין, ועוד כמה חברים בלבוש אחר, גם למהדרין.

 

למי שהיה צופה בנו מהצד, אני לא סגורה על זה שהיה מצליח להבין את החיבור בין האנשים. עוד בטרם הגעתנו, הבטחתי ביני לבין עצמי לא לצאת מהמשבצת של שיחת חולין וביקור חולים. להישאר לבבית ונחמדה ולא להיסחף אחר קריאות ביניים.

 

הניסיון הקצר שלי הבהיר לי שבכל סיטואציה שאני נקלעת אליה - זה מגיע איכשהו לדת. לא משנה היכן אהיה ועם מי, תמיד מגיעה התמיהה והרצון הלא מוסבר של הציבור השוהה במחיצתי, להסביר לי את הצד שלו.

 

הערב זרם בנעימים, ולרגע התענגתי על העובדה שכמה טוב לחיות בלי מחיצות ובלי לחפש את ההבדלים האחד אצל השני, בלי לחפש חורים ופגמים. שמחתי לרגע על ההזדמנות פשוט לבלות עם חברים.

 

יצר הסקרנות הוכיח לי בפעם המיליון, שיש לו קיום משל עצמו, אחרת אין לי הסבר לעובדה שבכל פעם מחדש הוא נהנה להזמין אותי לשחק בחידון התנ"ך הארוך ביותר שאני מכירה. חידון שאני לא יודעת להפסיד בו, חידון שאני מכירה את חוקי המשחק על בוריים.

 

"רק תסבירו לי - איך אפשר לוותר על חוף הים בשבת?", הרחתי שזה הולך להגיע, "למה אני לא יכול ליהנות מהשבת בדרך שלי, עם הסיגריה"? שאלה "מקורית", יש לציין.

 

שמתי לעצמי לייק גדול על כך ששמרתי על זכות השתיקה, והנחתי לתומר להשיב בכובד ראש. מצאתי את עצמי משועשעת קמעא מהשאלות השגרתיות כל כך, והבנאליות להפליא, שנועדו רק לתרץ את העובדה מדוע אני לא שומר שבת. זו מחלה, ויש לה שם. קוראים לה תירוציטיס.

 

כשמדובר בוויתור על צפייה בטלוויזיה או על קניות מרעישות במיוחד בשבת, כולם הופכים לסנגורים לעת מצוא, לסנגורים בעל כורחם. כולם ללא יוצא מן הכלל מקבלים תעודת משפטן.

 

"לא ייתכן שבמשך 3,000 שנה כולם טעו", קולו של תומר התרומם בבת אחת. "לא ייתכן שהסבים שלנו והסבים של הסבים שלנו, הקריבו כל כך הרבה עבור שמירת השבת, ולנו אין אפילו מושג מה מבדיל אותה משאר הימים".

 

ממקום מושבי יכולתי לראות שאין לנדב תשובה. אין לו הסבר להתנהגות "הבלתי נאורה" של אבות אבותיו, אין לו מענה אפילו קלוש לעובדה שהקיצוניות שאפיינה אותם היא זו ששמרה עלינו במשך אלפי שנים.

 

"אני יכול למצוא אלף סיבות למה לשמור שבת ואלף סיבות למה לא לשמור עליה. הבעיה היא שהיא יותר מידי קדושה כדי שאפספס אותה בהזעה מיותרת על חוף הים".

 

נזכרתי בימים הראשונים כשהתחלתי לשמור שבת. נכון הדבר שלא מגיעים להנאה מידית משמירתה, צריך להיות עקשן ולהקריב מעצמך כל פעם חלק נוסף בדרך לשלמות הרוחנית הרצויה, שלמות שמתגלה רק בשבת.

 

בהחלט הבנתי את המקום הזה של נדב. הרי "דברים שרואים משם לא רואים מכאן". מי שלא שומר אותה לא מבין את גודלה. את עוצמתה. השבת היא דבר כל כך גבוה ונשגב, שאי אפשר להחליף אותה במשהו אחר.

 

תמיד טענתי שהשבת זו מדיטציה אחת ארוכה, ולא צריך לטוס בשבילה עד להודו. השבת היא נקודת ממשק בין הנשמה שלי לבורא עולם, זה חיבור שמזכיר לך שיש עוד כמה דברים בעולם חוץ מעבודה וקניות, יש עוד כמה דברים, חוץ מטלפונים ותשלום חשבונות.

 

בשבת אני מרגישה כאילו השם יתברך פורש על כל הבריאה כולה טלית לבנה. השבת היא הזמן שלי להרגיש כל כך רצויה, כל כך רגועה. השבת מאפשרת לי להרגיש ראויה.

 

השעון הראה לנו כבר קרוב לחצות, הבנתי שהמסר נקלט לפי העובדה שנדב ביקש שנשוב בקרוב, גם אחרי שיחלים. הפציעה של נדב גרמה לי לחשוב שכשכואב לנו משהו בגוף, אנחנו מיד מרגישים, אבל כשהנשמה כואבת יכול לקחת לנו כמה שנים עד שנבין בכלל מה כואב לנו.

 

"יש לך משהו לומר, רונה?" תומר רצה לדעת אם גזרתי על עצמי סופית תענית דיבור. התרוממתי מהכסא, מחויכת כולי, "אתם שוכחים דבר אחד מהותי", כחכחתי בגרוני, "מעבר למה שאנחנו חייבים לעשות או לא לעשות. היהדות כולה, ובכללה השבת, היא עונג אחד צרוף". הבטתי בנדב.

 

"נכון שיש תורה ויש מצוות, ונכון שיש הלכות מחייבות, אבל אל תהיה נאיבי להפסיד את ההנאה שיש בזה, אל תהיה נאיבי לתת לכל זה לחלוף לידך, אתה מפספס נתח יקר מהחיים, אם לא את החיים עצמם".

 

בדרך הביתה נדדה המחשבה שלי, הרהרתי ביני לבין עצמי אם היו מבקשים ממני להגדיר אותה, את השבת, במילה אחת, ללא היסוס הייתי בוחרת במילה "געגוע". זו המילה שהיא תמצית השבת, זו המילה שאומרת הכל. געגוע מלשון לערוג, געגוע מלשון לאהוב. געגוע למשהו קרוב.

 

תודו שכבר ביום ראשון אנחנו מתגעגעים אליה, רוצים שתבוא, שלא תתמהמה. וכשהיא כבר מגיעה, אנחנו מבקשים שלא תיעלם, שתיתן לנו עוד קצת זמן להתאהב. 

המילה געגוע היא בעצם כיסופים. כיסופים שמלווים אותנו מהיום שנולדנו, למקום הראשוני, הבראשיתי. כיסופים למשהו שהוא מתוק מדבש, כיסופים למשהו שהוא לא מוגדר ממש.

 

אם אלקט את הכיסופים כולם לתוך סל אחד גדול ויקר, בוודאי אגלה שאין לי אפשרות להרוות את צמאונם. אין לי אפשרות להשביע את רעבונם. הסיבה היחידה שהסל מלא כולו, זה על מנת שאשתוקק לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו.

מצאתיך

בס"ד

בכל הדרכים שהלכתי, בכל השבילים שפסעתי,

בכל הנתיבים שסרחתי את רגלי,

מצאתיך אבי,

לו ידעתי שכל מה שביקשה נפשי זה אותך

לא הייתי הולכת רחוק כל כך

לו ידעתי שכל מה שהשתוקקה לה נשמתי זה להרגיש את שכינת קדשך,

לא הייתי רועה בשדות של זרים, ונוטרת במו ידי את הכרמים

את הכרמים שלי שישאו פרי, באחרית הימים.

לפעמים

בס"ד

לפעמים יש רגעים של אושר

שלא ניתן להכניס אותם לתוך תבנית ולהגדיר.

רק רצון אחד כמעיין מתגבר להקפיא אותם.

רגעים שכל כולם פשטות אחת מתוקה

שמתפשטת בתוכי.

פשטות של רגע חולף שלא חוזר.

הלוואי ויכולתי לעצור את הזמן.

אפילו לרגע פשוט אחד.