הרב אמנון יצחק אחרית הימים הדור האחרון התשעה חריף ביותר!!

עצמאות של נשים

בס"ד

האמהות הקדושות !

אם נציץ פנימה לתוך התנ"ך אפשר יהיה ללמוד שיעור מאלף על העוצמה הנשית

על פמיניזם במלוא תפארתו. עצמאות של נשים ללא כותרות ומהפכות !

במהלך כל ההסטוריה של העם היהודי, מי שלמעשה שינו את פני הדברים היו

האמהות הקדושות.

בחשיבה מקורית ופורצת דרך תוך כדי שימת דגש על חינוך ודאגה להמשכיות האומה

שרה אמנו קיבלה החלטה אמיצה ודרשה מאברהם בעלה לסלק את הגר ובנה ישמעאל,

דרישתה היתה חד משמעית ואם לא היא - לא היה לנו עם.

דוגמא נוספת היא רבקה אמנו שציוותה על בנה יעקב לקבל את הברכות מיצחק בעלה,

והבריחה אותו ללבן אחיה, 

אילו היא לא היתה עושה זאת עשו הרשע ר"ל היה מקבל את הברכות -

ואני לא רוצה לחשוב מה היה עולה בגורלנו !

האמהות היקרות שלנו ידעו את הסוד. 

הן ידעו את הסוד שמחבר אותן חזק לבורא עולם, הן ידעו מהו הנשק 

שעליהן להשתמש בו בכדי לשמור ולהגן על משפחתן.

הנשק הוא תפילה והפרשת חלה ! 

נשים יקרות אל תמעיטו בערככן, ותדעו שהנכן יכולות לשנות את הגורל 

שלכן מהקצה אל הקצה. תתפללו כמו האמהות הקדושות, תתחברו למלכו של עולם

בתפילה ובהפרשת חלה !

"רמה קרני על אויבי"

בס"ד

"עלץ ליבי בשם, רמה קרני על אויבי

רחב פי על אויבי, כי שמחתי בישועתך..."

תפילת חנה 

בערב שבת המלכה, לאחר הדלקת הנרות, ישנה סגולה מיוחדת לומר את תפילת חנה.
תפילה מרגשת, שנאמרה כהודיה לבורא עולם, ע"י חנה, שנפקדה והביאה לעולם את שמואל הנביא.

אנו למדים מן הכתוב שריבונו של עולם סגר את רחמה של חנה. וכמו כל הנשים אז והיום, היא מבינה שקיומה תלוי בהבאת חיים לעולם.

חנה ידעה ששערי הלידה לא ניתנו בידי בשר ודם ועליה לשכנע את בורא עולם שהיא ראויה ללידת בן, שהיא ראויה להיות אם כשרה בישראל.

חנה אינה מקבלת את גזר הדין שניתן לה, ומחליטה לעשות את כל מה שביכולתה על מנת לשנות את הגזירה. חנה אינה מורדת במלכות ואינה מחפשת גורם שלישי שיעשה עבורה את העבודה. היא בוחרת לנדור נדר לשם יתברך, כיד לשחרר את המחסום שבעיניה נראה כחלק מהתמודדות שהיא נושאת על כתפיה.

חנה התייצבה מול האמת שנכפתה עליה, ולקחה אחריות. היא בחרה לצאת לשינוי גורלה בדרך של דבקות ונאמנות, בדרך של תפילה והתבודדות. עלי הכהן מביט בה מתפללת ב"שילה", לבדה, דבר שהיה אז נדיר. הוא חושב אותה לשיכורה ועולב בה – "עד מתי תשתכרין, הסירי את יינך מעליך". עלי לא היה רגיל לראות אישה כורעת ברך ומתפללת.

וחנה ממשיכה להתפלל, לא מבחינה בו כלל. חנה מאמינה ויודעת בוודאות שאפשר לשנות גורלות בכוח התפילה. היא יודעת מהי כוחה של האמונה התמימה. היא יודעת ומאמינה בכל רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה שהשם שומע תפילה ותחנון, היא יודעת מעל לכל ספק שבורא עולם הוא רחום וחנון.

כאשר עלי מבין שהיא מתפללת הוא מברך אותה "לכי לשלום ואלוקי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו", וחנה זוכה לקבל את מבוקשה וללדת את שמואל הנביא שעליו נאמר "משה ואהרון בכהניו ושמואל בקוראי שמו".

עבורנו הנשים, חנה היא מורת דרך. מורה לדרך אחת - דרך המלך. לעיתים בזמן מצוקה אנו מרגישים ש"נפלו עלינו השמיים", שאין אור אפילו קלוש, בקצה המנהרה, שנכנסנו למקום ללא מוצא. תמיד אנחנו יכולים לבחור אם לקבל את המצב כמו שהיא או לצאת ולהילחם על שינוי המציאות.

חנה מלמדת אותנו מהי תפילה. תפילה שבוקעת רקיעים ומצמיחה ישועה. הישועה שמגיעה לאלו ההולכים בדרכה של חנה, אלו הנושאים עיניים מעלה. נושאים עיניים בבקשה ולא בהתרסה, בכניעה ולא בדרישה.

"אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי קמתי, גם כי אשב בחושך השם אור לי" – זועקת חנה בתפילתה. כמה חכמה ורגישות מקופלים בפסוק הזה ממגילת איכה, כמה יפה היא האמונה הנקייה והפשוטה.

תמיד עלינו לזכור שבחושך הכי גדול אבא לידינו נמצא ואוזנו כרויה. אוזנו כרויה ללחישות שלנו, לבקשות שלנו. כשאנחנו מדליקות נרות שבת, ומתפללות עלינו ועל משפחותינו, עלינו לזכור תמיד את תפילת חנה, שמוכיחה לנו בכל פעם מחדש, שאפשר להתגבר על הכל. אפשר להתגבר על כל כאב ומכשול, אפשר להתגבר על דלות ומחסור. אם רק נשכיל להשתמש בכח הדיבור אפשר יהיה לשנות גם את סוף הסיפור.

בהכרח צדיקה...

בס"ד

מובא בגמרא במסכת סוטה דף ב' 

שמזווגים לאדם אשה לפי מעשיו,

צנועה לצדיק ופרוצה לרשע.

לכאורה היה נכון לומר צדיקה לצדיק ורשעית לרשע,

חז"ל בחרו להשתמש במושג צנועה ופרוצה,

ללמדך כי מי שצנועה, היא בהכרח צדיקה 

ולהיפך...

מתחיל ונגמר במקום אחד

בס"ד

כל הטעויות שלנו מתחילות ונגמרות במקום אחד,

במקום של פספוס.

פספסתי היום, פספסתי אתמול, וכנראה גם מחר.

פספסתי כי לא ידעתי באמת מי אני,

לא השכלתי לדעת מה המשמעות של המושג -

"בת של מלך",

אם רק הייתי יודעת כמה כח יש בי מתוקף תפקידי,

כבתו היקרה והאהובה של מלך מלכי המלכים,

הכל היה נראה אחרת....

ימים של סליחות

בס"ד

רוח של ימים נוראים מנשבת ברחובות העיר, דואגת ללטף את פניי בעקשנות. יכולתי לחוש את צמרמורת היראה מחלחלת במעלה גבי. מחלחלת בעקביות בנבכי נשמתי.

בימים אלו נצטוויתי לפשפש במעשיי, במחשבותיי וברצונותיי הסמויים ביותר. נאלצת בכל רגע לגייס את כל כוחות הנפש ולהביט לעצמי בתוך הלבן של העיניים, ולומר את מה שלא העזתי עד כה.

לומר את הכאב הבלתי נתפס ובוודאי לא הגיוני לכל בר דעת. לומר מילים ואותיות צרורות שמנוגדות לכל מה שמצופה ממני, לומר מילה אחת ויחידה. סליחה.

סליחה במובן קצת אחר של המילה, במובן קצת שונה מהמקובל. סליחה שהגיעה אחר שנים רבות של התפכחות ותשובה, אחרי דרך מייגעת וארוכה של התבוננות אמיתית על החיים.

הסליחה שאני מבקשת לומר אינה סליחה מהמשפחה, מהילדים או מבעלי היקר. הסליחה שאני מבקשת אינה מחברותיי החביבות או מהבוס בעבודה. הסליחה שלי נועדה לרכז לתוכה את כל מה שטעון תיקון ושינוי בחיי, את כל מה שלא הצלחתי לדאבוני להבין בעבר.

זו בקשת סליחה פשוטה ביותר, שזועקת בקול רם את מה ששנים היא צופנת פנימה, חונקת בחובה אמת אחת פשוטה. זו בקשה של סליחה מאחת יחידה, עדינה ורכה. זו בעצם בקשת סליחה, מהנשמה שבי, כן, זאת הטהורה.

אני מבקשת שתקבלי את סליחתי על כל הפעמים שהייתי עסוקה בלהקשיב לדברי ריק והבל ולרגע לא עצרתי לשמוע אותך. לא הטיתי אוזן ושאלתי לרצונך, ורק הנמכתי במוחי את עוצמת קריאתך.

סליחה על כל הפעמים שהלכתי שולל אחרי מצגות של שווא, ובחרתי שלא לראותך אפילו כשהיינו לבד. בכסילותי נשארתי עם החול בתוך העיניים, מתביישת שיראו איך את פורשת כנפיים.

ככל שהפכתי בדבר הבנתי שאני צריכה לבקש מחילה גדולה מעצמי, מנשמתי, למעשה מהאור הקדוש ששוכן בתוכי. לבקש סליחה על כל הפעמים שלא הקשבתי לרחשי לבי, והלכתי אחרי פועלי אוון שקראו בשמי.

לבקש סליחה על כל הפעמים שלא סגרתי עוד כפתור בחולצה, כי יהיה מי שיאמר עלי בזלזול שאני צנועה. מחילה וכפרה ממך נשמתי, על שלא השכלתי לברור את הטוב עבורי, והלכתי אחרי סופות סוערות שטלטלו את עולמי.

עליי להביט באומץ לעבר המראה של חיי, המראה של אישיותי. להביט לעבר אותן שנים אבודות שהחמצתי, ואפילו לא שאלתי, מהי דרכי הנכונה. נסחפתי בשבי כמו ילדה קטנה, אחר הבערות "הנאורה".

אין לי להלין אלא על עצמי, על הקליפה הקשה שאחזתיה בחזקה. על הפחד שגרם לי לצעוד בנתיבם של אחרים, בנתיב של חיי חברה ועיתונאים, בנתיב של מה יחשבו עלי משפחה וחברים.

אני מפנה אצבע מאשימה לזאת שבמראה, זאת שהיתה דעתה קלה. היה כל כך קל לשכנעה שהאמונה היא רק בלב, ודוס עם פאות הוא סוג של אויב. היה קל לפתותה  שהאור הוא החשיכה, חשיכה שהאפילה על נצנוץ הנשמה.

ואת נשמתי האהובה, לא ויתרת לי שנה אחרי שנה. בכל עיקול של דרך, בכל מילה של חבר, היית שם, לוחשת, ממתינה שאתעורר.  ממתינה שאולי בשבריר של שניה, אשמע אותך אומרת את שמי, בקול ענות חלושה.

ברגע מסוים שחתך את האוויר כמו סכין, שמעתי את בכייך. שמעתי את בכייך מתוך כל השקר שהיה סביבי. שקר שהתמוטט כמו מגדל של קלפים, שפגש לשנייה משב רוח קליל.

בכייך נשמע למרחקים והנביט בגופי זרעים של חרטה. בכית נשמה אהובה על אבדת הזמן, ועל אובדן התמימות. בכית נשמה יקרה על אבדן של דעת ועל ימים שלא ישובו לעולם. 

כל שנותר לנו נשמה יקרה זה לאסוף את עצמנו ולהכיר מחדש. לערוך היכרות נינוחה ומחודשת, לא לפני שנזכור לחבוש את פצעי האיוולת. פצעים שהותירו אותי לא פעם פצועה ומדממת, פצעים של טיפשות, איך לומר, מתפרצת. להביט רק קדימה ולאחות את קרעי העיוורון, שהשאירו בנו לא יותר מסתם פיסת זיכרון. כל שנשאר לנו זה להרים את הראש ולהודות למלך מלכי המלכים שנתן בעולמו את התשובה עוד בטרם נברא העולם. נתן בעולמו את האפשרות המבורכת לבקש סליחה ולהמשיך הלאה. נתן את האפשרות לקנות בתשובתי מחק לבן וגדול, ואת כל השורות הלא מחמיאות של חיי למחוק. תודה לך אבא, שוכן מרומים, שהראית לי את הדרך לשער הרחמים. שער שפתוח עכשיו לרווחה, לכל מי ששומע את צעקתה של הנשמה. שער של רחמים וסליחות, שער של חשבון נפש והקרבת קורבנות.  ובשער הזה, ריבון העולמים, ישבת וחיכית לי בסבלנות אין ערוך, ממתין שחלילה לא אשאיר שורה אחת ששכחתי למחוק.