מעשה יהודית וסוליקה הקדושה - שיעור תורה בספר הזהר הקדוש מפי הרב יצחק כהן...

כנראה ש...

בס"ד

אם יש בי כעס שמחלחל בשקט לתוכי, 

כנראה שעדיין לא התחלתי באמת לעבוד אותך

אבא,

אם יש ספק שצועד לעברי ומוצא לו בית,

כנראה שעדיין לא ממש הכרתי אותך

אבא.

אם יש מציאות שמתרחקת מהלב שלי

כנראה שעדיין לא הצלחתי לאהוב אותך באמת

אבא.

כנראה שהדרך היא ארוכה ולא נגמרת

ועדיין לא מצאתי את הכפתור שידליק לי את האור

ויראה לי איך לא להכניס את מה שזר לך

לתוך ביתי, לנשמתי...

שלמות

בס"ד

גם בעלה הכי קטן שנושר

אפשר למצוא שלמות.

אפשר להבין איך הטבע נגע בו

והחליט שזה עתה הגיע הזמן להמשיך הלאה.

ככה גם הנשמה יודעת מתי בדיוק 

מגיע הזמן הנכון לעשות דברים

ולהמשיך הלאה...

אמא

בס"ד

ירדתי בצעדים מהירים לרכב, והתנעתי אותו תוך כדי מענה לטלפון, שבו אישרתי שכבר יצאתי לדרך. פילסתי את דרכי בכביש, שהיה פקוק משום מה, ונשאתי תפילה לבורא עולם, שיזכני להיות כלי ראוי להעביר שיעור לבנותיו.

הפעם הזאת ידעתי שאני חייבת לתת את כולי. לא בכל יום אני חוזרת למקום שגדלתי בו, בכדי להעביר שיעור תורה. לא בכל יום מזדמן לי להישיר מבט אל עברי, ולראות אותו בתוך הנשים שיושבות בקהל.

כולן כבר היו שם, בתוך בית הכנסת, ממתינות לי שאגיע, מקבלות אותי בהרבה חום וסקרנות. רוצות לדעת איפה בדיוק היתה הנקודה שבה הכל התחיל, מה היה הגורם שבגללו חציתי את הקווים לצד השני של המגרש, איך זה שלא היו סימנים מקדימים. איך קרה שרונית השתגעה ככה לפתע.

כמו תמיד, השם פתח את שפתי, והמילים יצאו ממני בלי הפסקה. לא היה לי רגע אחד פנוי לעצירה. היתה בתוכי אהבה עצומה, ורציתי לחלוק אותה עם כולן, לגעת להן בתוך הלב, להראות להן שאפשר אחרת. לומר להן שלא יפחדו להקשיב לנשמה, ויחד איתה לחצות גם הן את הקווים. לתת להן מספיק דלק להמשך הדרך המופלאה לבית א-ל.

תוך כדי השיעור, כשאני מתעכבת מידי פעם על קטעים מהסיפור האישי שלי, ראיתי אותה נכנסת לבית הכנסת. ראיתי את הפצע הפתוח שלי, מרימה לעברי יד, ומתיישבת בסוף האולם הקטן, כאחת השומעות.

כמה שנים ביקשתי ממנה להגיע ולשמוע אותי, להראות לה שאולי כל ההתנגדות שלה לתהליך הזה שנקרא 'תשובה' היא בעצם לשווא. כמה פעמים ניסיתי לשכנע אותה רק להגיע לכמה דקות, אך תמיד נתקלתי בתשובה לאקונית שמסכמת את העניין ב"אני כבר יודעת את הכל".

אמא שלי היתה הבטן הרכה שלי מהרגע שהבינו כולם בסביבתי שאני חוזרת בתשובה. כל פעם שרק הזכרתי משהו ששייך לעולם החדש שלי נתקלתי בסירוב מבחינתה. היא לא רצתה להיכנס לדיון בנושא בכלל.

כל צעד שפסעתי לכיוון הקדושה גרר מבחינתה תגובות שהכאיבו לי כל כך, גרמו לי להרגיש שאני מאכזבת אותה, שלא לשם כך היא גידלה אותי, שבעצם יש כאן כשלון חינוכי צורב.

אחרי שנים של חיכוכים ושתיקות רועמות, נגמר לי הכוח לרצות. התמסמס לו הרצון להוכיח שאולי יש לי מטפחת על הראש, אבל אני עדיין אותה רונית, עדיין אותה ילדה שרוצה שאמא תתגאה בה.

כמה שאנסה ליפות את האמת, ולהציג אותה באור חיובי ובונה, הלב שלי בכה. עמוק-עמוק, בנקודה שרק לבורא עולם יש הרשות להיכנס אליה, הלב שלי התכווץ. הלב הזה לא קיבל ניחומים, הלב הזה רצה את האישור של אמא.

לזמן היתה דינמיקה משלו, וכדרכו של עולם, למדתי לחיות עם הדברים, לחיות עם השינויים. הכח שהשם טבע בתוכנו נותן לנו להתרגל, מלמד אותנו לחיות עם פצעים שנפערו ונשארו פתוחים. מלמד אותנו, שאפשר וצריך להמשיך ולחיות. אפשר להמשיך ללכת קדימה, ואפילו עם ראש מורם, גם אם זה אומר שמידי פעם אני נזכרת בקיומו של הפצע, בקיומה של אכזבה שנגרמה מבחירה מודעת שעשיתי, בחירה שעשיתי ואיתה אלך באש ובמים, יהיה המחיר אשר יהיה.

ועכשיו היא כאן, עומדת למולי. 9 שנים של תשובה עומדות למבחן מול האשה שאני הכי אוהבת בעולם. מול אמא שלי. אמא שושנה, שעד היום אני מתגעגעת לשים עליה את הראש ולשמוע ממנה שהכל יהיה בסדר.

אני רואה אותה מתבוננת לעברי, מנסה לקרוא את שפת הגוף שלה. מנסה לדלות ממנה בדל של הרגשה, לחוש את מה שעובר עליה כשהיא שומעת את הדברים שלי. מנסה לנחש מה היא חושבת, מנסה לנחש אם היא עדיין מאוכזבת.

רציתי לצעוק לעברה שתבחין בלב שלי, שתראה מה קורה בתוכו, מה מתחולל בציפור הנפש שלי. רציתי שתדע שעשיתי דרך ארוכה ומייגעת בעולמו של השם יתברך, ולא היה לי קל. לא תמיד היה לי הכוח להמשיך לבד.

רציתי לבכות לה, שתדע שאחרי שגיליתי את האמת הזאת בתוכי, כבר לא היתה לי אפשרות בחירה. לא היתה לי אפשרות אחרת מלבד לחיות בקדושה. מלבד להיות במקום שבעצם מאכזב אותה.

רציתי לחבק אותה חזק-חזק, ולומר לה שאני... אני רק רוצה שתהיה גאה בי. שתשמח בי, גם אם יש לי חצאית ארוכה, ושרוולים שלא נגמרים. עדיין, אני רוצה אותה גאה. גאה בי. שמחה במה שאני.

כדרכי, השארתי לבנות מקום לשאלות. עניתי בסבלנות לכל אחת ואחת, לא מדלגת על אף שאלה. אף אחת, לשמחתי, לא הבחינה בסערה שהתחוללה בתוכי באותו הזמן. אף אחת לא ראתה שיש לי תחבושת שמכסה על פצע.

 מבלי משים החל להיווצר מולי תור ארוך לברכות ומילה טובה, תור שמורכב מבנות מלך צדיקות. כולן מחכות בסבלנות לרגע שהן יגיעו אלי, לקבל חיבוק גדול ואוהב. ואני בשלי, רק מחפשת אותה בעיניים שלי.

"רוניתי", שמעתי אותה קוראת בשמי, "רוניתי, אני צריכה ללכת". נגשתי לעברה, והעיניים שלה כאילו אמרו לי הכל. אמרו לי את מה שרציתי לשמוע. ידעתי שהערב הזה היא הבינה, שהעקשנות שלי ללכת בדרך השם השתלמה, והביאה אותי למקום כן ואמיתי.

העיניים שלה דיברו אלי, גם בלי שהיא תוציא מילה. "ברכי אותי, אמא", הרגשתי את כפות ידיה, שתמיד היו חמות, מונחות על ראשי. "את מבורכת ילדתי, את ילדה מבורכת, ומה שתעשי, בכל דרך שתבחרי, תצליחי".

חיבקתי אותה בכל הכוח. ידעתי שקיבלתי את האישור שייחלתי לו לפני שנים. ידעתי שכל הביקורת שנמתחה לעברי לא עמדה במבחן המציאות. כל הקיתונות שנשפכו לעברי על כך שהשתגעתי וחזרתי בתשובה, לא עמדו מול דברי התורה שנאמרו באותו השיעור.

הברכה הזאת הבהירה לי שאמא שלי השלימה עם מה שיצא ממני. אמא שלי קיבלה אותי סוף סוף כמו שאני. דוסית מן המניין. דוסית שעבה לגור ברחוב המשתגעים פינת רבי עקיבא, והיא אפילו דוסית שמאושרת מזה.

"זה היה מקסים" היא אמרה לי למחרת בטלפון, "זה היה פשוט מקסים". לאחר שסגרתי את הטלפון קוננה בי תחושה מוזרה שאולי תוכן השיעור עורר בתוכה משהו. אולי תוכן השיעור, עם דברי המוסר שבו, עוררו בה משהו רדום. מי יודע, אולי היתה לי זכות.

ניסיתי לחשוב למה בכל פעם מחדש היה לי חשוב לקבל אישור ממנה, לקבל אישור מהסביבה. לקבל הסכמה כלשהי שזה בסדר, ואפילו רצוי, לחזור בתשובה. כמה קל להישבר כשאתה לבד, שוחה נגד הזרם, שוחה ושוחה בלי טיפת אוויר.

כמה קל להתרסק כשאתה לבד, מטפס על הר שאין לו סוף, מטפס בכל הכוח, נלחם ברוחות פרצים שנושבות מכל עבר ומנסות להפיל אותך. רק ידו המנחמת של שוכן מרומים מבהירה לך שבעצם, הוא יצא יחד איתך לדרך, לשמור אותך מאותם רוחות וזרמים, לסמוך אותך בזמן הכשרתך כמטפס הרים, לתמוך בך ובכל אלה שבחרו בו ואליו שבים.

להמשיך

בס"ד

להמשיך ללכת כאחת האדם,

עוד צעד. עוד פסיעה

ללקט עוד פיסה של הבנה

עוד פיסה של רגש.

לנסות להבין את העולם הזה 

שאני חיה בו,

לנסות ולשמוע את הנשמה

קוראת לי מתוך כל ההבל

שאמשיך ללכת ...

ולא אעצור.

להבות של תקווה - טור חדש !

בס"ד

הרחתי ריח קצת מוזר ומתוך שינה הצלחתי לפתוח את העיניים ולהתיישב בבת אחת על המיטה, יחד איתי קמו לפתע, כמו מתוך פקודה סמויה תומר והללי המתוקה. "רונה, מה זה הריח הזה"? הספקתי לשמוע את תומר קורא לעברי, בעודי רצה לכיוון המטבח.

לא יכולתי לראות הרבה מעבר למסך השחור שנגלה לפני, לא הצלחתי להבין איך ייתכן שכל הבית חשוך, הייתי משוכנעת שהשארנו את כל האורות דולקים, "הבית נשרףףףף רונה, צאי החוצה"!, תומר צעק מאחורי, "את והללי תצאו החוצההההה", הרגשתי איך הוא אוחז בשתינו ודוחף אותנו לכיוון החצר, "ותרדו לרחוב, צריך לכבות את האש".

הרמתי את הללי, עדיין לא הייתי מאופסת בדעתי להבין מה בדיוק קרה, השעה היתה קרוב לשתיים וחצי לפנות בוקר, ליל שבת. כמה שעות לפני כן, עוד אכלנו ושרנו שירים של שבת, ופתאום אני באמצע הרחוב, עם הכותונת הכחולה, יחפה, ועם הללי מרים בידיים שלי. לא הצלחתי להבין איך הגעתי לכאן.

הצעקות של תומר שדפק על הדלת של השכנים החזירה אותי למציאות, "הבית עולה בלהבות, תביאו צינור מים ארוך", שמעתי אותו צורח במלוא הכוח. בינתיים הגענו לרחוב, שהיה שקט, כמו בכל ליל שבת, הנחתי את הללי שלא היתה מוכנה להרפות ממני, על האוטו הכי קרוב שהיה לידי, מחבקת אותה חזק. מנסה להרגיע אותה, וגם את עצמי. 

דפיקות הלב שלה ושלי נשמעו כל כך חזק שחשבתי שעוד רגע וזה נגמר, השמים היו כהים ורחוקים לרגע, "השם איתנו" הצלחתי לומר רועדת כולי, "אל תדאגי מתוקה שלי, "השם הציל אותנו ברגע האחרון, אין מה לפחד".

בינתיים החלו שכנים נוספים להתעורר ורצו לכיוון הבית, עשו מה שיכולים בכדי להושיט עזרה, שכנה אחת רצה אלי עם נעלי בית, וכוס מים, "בואו תיכנסו אלינו, יהיה בסדר ב"ה". העשן החל להיתמר מעל הבית שלנו, וידעתי שאנחנו עוברים נסיון לא פשוט. לא פשוט בכלל.

באותם רגעים ניסיתי לגייס את כל הכוחות שלי, את כל שיעורי התורה שלמדתי, את כל מה שאני מלמדת, ניסיתי לראות תמונה אחת ברורה בתוך כל הלהבות, וידעתי שאני חיה. ידעתי שאני, בעלי והללי מרים ששהינו באותו הזמן בבית, נותרנו בחיים.

ריח השריפה הגיע לאפי, הרגשתי שאני נמצאת בתוך חלום בלהות, מן חלום כזה ששייך תמיד לאחרים. משהו שרק שומעים עליו בחדשות, שקוראים עליו בעיתונים. לא תסריט גרוע שאתה השחקן הראשי שלו. 

הבנתי מתוך הצעקות שמתחילים להשיג שליטה על האש. המאמצים והתושיה שלהם נשאו פרי, והאש החלה לדעוך. הכל היה חשוך, ורק פסים דקים של עשן אפור יצאו מהבית. עדות לשריפה גדולה שיכלה להיגמר חלילה אחרת.

אחרי שהשכנים התפזרו לבתיהם, עליתי במדרגות לכיוון הבית, הללי עדיין בזרועותי, מבוהלת, עדיין לא ממש מעכלת. לך תסביר לילדה בת 4 למה כל זה קרה. "אל תעזבי אותי אמא", ביקשה, "אל תשאירי אותי לבד".

ראיתי את תומר יושב על הכיסא בגינה, מביט לעברי, אפשר היה לחתוך את הפחד באויר, "אתה בסדר?" שאלתי בלחש, בחשש, "את מבינה איזה נס קרה לנו כאן?" דמעה מלוחה החלה לרדת לי במורד הלחי.

"כנראה שהמקרר החל לעלות באש, ככה סתם, בלי סיבה" ההתרגשות ניכרה בקולו, "אחרי שיצאתם החוצה כבר אי אפשר היה להיכנס הביתה מהעשן, נכנסנו מהחלון" עיניו הביטו לשמיים "עוד דקה אחת והיינו לכודים כולנו בפנים, ומי יודע איך זה היה נגמר".

התיישבתי על הכיסא לידו, מחבקת את הללי, מכסה אותה בשמיכה שהיתה בחצר, מנסה להרגיע אותה, אולי תצליח לישון קצת לפני שהשחר עולה. הדמעות ירדו ממני ללא הרף. התחלתי לשחזר את מה שאירע בשעתיים האחרונות, איך היה מי שדאג להעיר אותנו ככה באישון לילה וביקש להציל אותנו.

איך נס ועוד נס ועוד אחד, הופך להיות השגחה פרטית מדוייקת שכולה אהבה. איך בעלי הצליח ברגע האחרון להוריד את המפסק של החשמל, ולדחוף אותנו החוצה, איך לשכן לידינו היה צינור ארוך של מים, ואיך הצליחו לפרק את החלונות ולהיכנס פנימה, ואיך בכלל הצליחו להשתלט על האש??? ואיך, ואיך, ואיך.....

הללי מיאנה להירדם, היא חוותה את הפחד המשתק הזה בדיוק כמונו, "תראי איך השם שמר עלינו, בובה שלי, תראי כמה השם איתנו". חיבקתי אותה ומעכתי אותה לחיקי, רגש של שמחה החל לחלחל לתוכי, "אנחנו חיים אבא! אנחנו חיים!".

ישבנו שלושתנו, מביטים לשמים, מאוהבים עד אינסוף באבא היקר שלנו, מבינים בפעם המליון ואחת את גדולתו. "לא אפחד כי לעולם איני בודד"...התחלתי לשיר את השיר של ישי ריבו, כשהדמעות זולגות אחת אחת מעיני, מרטיבות את כולי.

"גם כי אלך בגיא צלמוות לבדי" המשכתי לשיר, "לא אירא רע לא אפחד, כי אתה עימדי"...כן, זה הפסוק המדוייק שמתאר את מה שהרגשתי באותו הרגע. הצלמוות הזה שעברנו עכשיו, הריחות, המראות, החושך המטורף שהעשן עשה בבית, והלחישה של הלהבות הבוערות בתוך הבית שלי, המוות הזה שהיה קרוב אלי, המחיש לי עד כאב כמה שבטך ומשענתך המה ינחמוני.

שרתי ובכיתי את עצמי עד שקרני שמש ראשונות החלו לעלות, מזכירות לנו שיום חדש היום, יום שבת. הללי כבר נרדמה עלי, ותומר נכנס הביתה לראות אם יש אפשרות להגיע לטלית בכדי ללכת לשחרית.

מבחינתי לא רציתי שהלילה ייגמר. אחרי הרבה זמן שאני עסוקה בכל העולם שכחתי לרגע את בוראי ואת העובדה שאני חיה. 

בתוך כל המרוץ המטורף הזה שכחתי שאני חיה. בתוך כל הקניות, הלימודים והדאגה היומיומית, שכחתי שאני חיה. ושכחתי כמה שזה לא מובן מאליו, החיים המתוקים שלי זה בעצם לא דבר מובן מאליו.

ידעתי שהריח החרוך יישאר באפי לעולמי עד, ויזכיר לי כמה שאני קטנה ביחס לכל האלוקות הזאת, ידעתי שאסור לי לחזור לשגרה, אני חייבת לזכור כל יום איפה היינו יכולים להיות עכשיו. ובאיזה קלות החיים יכולים להתהפך, ולא תמיד לטובה.

נכנסתי הביתה, הבית היה מוצף כולו מים, כל הקירות היו שחורים, הרצפה היתה מכוסה שכבה עבה של פיח, עם כל ההרס שהיה סביבי ידעתי שנתגבר על הכל. ידעתי שהכל מתגמד לעומת החיים שקיבלנו במתנה.

תומר ניסה לעודד אותי שכבר מחר נחזיר את הבית לקדמותו, עדיין מנסה להבין איך זה שכולנו התעוררנו בזמן, עדיין מנסה לעכל את גודל הנס, שאולי לא נצליח להבין אף פעם.

"רונה תראי", ראיתי אותו מצביע בידו לעבר התמונה שהיתה תלויה על המקרר, "הלהבות פשוט דילגו מעל התמונה הזאת, איך זה ייתכן"? עיני עקבו אחריו "כנראה שזה המסר שהשם רצה להעביר לנו".

כשעברנו לדירה התעקשתי לתלות את התמונה שאני הכי אוהבת, תמונה שמלווה אותי כבר שנים,  ומשום מה הפעם תליתי אותה מעל המקרר. תמונה של להבות ועליה כתוב "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי". חייכתי לעצמי, מה יותר ברור מזה?

עמדתי מול התמונה, מבינה בפעם הראשונה בחיי למה באתי לעולם הזה. מפענחת את החידה של חיי מבינה שבאתי לכאן בכדי לגלות אותו, מבינה שבאתי לכאן לגלות את בורא עולם בכל נשימה ונשימה בחיי, לגלות אותו בכל נסיון שעומד לפני, לגלות אותו בכל כאב ובכל דמעה שיורדת מעיני.

בעצם עשיתי את כל הדרך לעולם הזה בכדי לגלות אותו בתוך הלהבות הבוערות ובתוך האש ששורפת, לגלות אותו באמת, לגלות את טביעות האצבע שלו בתוך הפיח השחור, ובתנועה של העשן בתוך ביתי. לגלות אותו עמוק בתוכי, ובתוך כל הגילוי המדהים הזה לומר לו שלא אפסיק ולא אחדל מהחיפוש הזה אחריו .