בס"ד
כל חוזר בתשובה מבין שהחלק הכי כואב במסע הזה של התשובה זה להתפכח. אולי זה נשמע כמשהו פשוט. משהו שרק מצריך לחיצה על כפתור, הדלקה של מתג כלשהו. אבל זה לא. זה משהו הרבה יותר עמוק.
במציאות הכמעט בלתי אפשרית של החיים למעשה מוטלת עלינו המשימה לארוז את כל מה שהאמנו בו לתוך תרמיל ענק ולדחוס לתוכו שקרים על גבי שקרים שבהם חינכו אותנו שהם בעצם האמת. לדחוס בכל הכוח שעוד נותר בנו שנים על גבי שנים של סיסמאות ריקות מתוכן שהיינו בטוחים שהם הדבר העיקרי בחיינו.
אבל הפעם זה כבר היה משהו אחר. הפעם זה היה כמו חץ של רעל לתוך הלב. הפעם הזאת רק מלראות את התמונות המצמררות של ילדי תימן החטופים מספיקים לי להבין עד כמה השקר הזה נועד להרחיק אותנו מהאמת.
רק מלקרוא את כל הפרוטוקולים שנחשפים עכשיו עם העדויות שמזעזעות כל נשמה יהודית אמיתית, מרגיש לי כאילו מישהו קורע מעלי את המסיכה. כן, כן, אותה מסיכה שהדביקו לי משכבר הימים על הפנים, אבל כעת, יחד איתה נקרע גם הבשר.
כמה שאנסה לייפות את הדברים ולבחור להיות בגישה של אהבה וחמלה כלפי כולם, אני חייבת להודות שאני כועסת. בעצם אני רותחת מכעס על כל הנושא של המאפייה הממוסדת באיצטלה של "נאורות מודרנית", שהביא להרס של משפחות שלמות וחשף לעיני כל שואה שהתרחשה בעצם מתחת לאף של כולנו.
אוי, כמה שכואב לי להתפכח בכל פעם מחדש. כל פעם כשאני בטוחה שאני מחוסנת וכבר אי אפשר להפתיע אותי, זה מגיע, וטופח על פני בלי רחמים. אוי, כמה ששורף לי את הלב להבין שבפעם המיליון הוליכו אותי שולל. בפעם המליון רימו אותי.
מיום יציאתי מחלציה של אימי לימדו אותי "שטוב למות בעד ארצנו", לימדו אותי את הבדיחה העצובה שהמנהיגים המדיניים רצו באמת בטובתנו, ללא בדל של גזענות, או חשיבות עצמית שמקורה מגיעה ממקום תרבותי.
מהרגע שפסעתי פסיעות ראשונות הסבירו לי שהדבר הכי חשוב בתורה זה שהלב נקי, אבל אף אחד לא עצר לבדוק האם לב שחוטף ומצער יהודי הוא באמת כזה. אף אחד לא הביט לרגע מסביב לקופסה הציונית שלו ובדק אם אנחנו באמת נקיי כפים, ומה זה נקיון בכלל.
יותר מכל, אני רוצה לבכות ולצרוח בכל הכוח. לצעוק אל אותם אלו שממשיכים גם היום לנופף בסלוגנים שגויים ומעוותים, שיחזירו לי את הזמן האבוד. שיחזירו לי את כל אותן שנים אבודות שיכולתי לעשות בהם יותר.
שיחזירו לי את הדעת שנאבדה, את התמימות שנלקחה, שיחזירו לי את היהדות. את הזהות שלי כילדה, כבת, כאמא יהודיה. שיחזירו לי אותי. רק אותי. תחזירו לי בבקשה מכם את כל השנים שהסתופפתי בצילו של הכזב. את כל השנים שהאמנתי לכם.
אני מבקשת נחמה. מחפשת תחבושת לבנה שאוכל להניח על הפצע שמגליד ונפער בתוכי לסירוגין. אני מבקשת פלסטר עבה במיוחד שיספוג את הנוזלים שיוצאים מהפצע הזה. פצע שכולו החמצה.
אני מבקשת לקרוא בקולי קולות לאבי שבמרומים ולומר לו רק דבר אחד, לומר לו בכאב שכל אותן שנים של ריחוק ממנו זה בגלל שלא ידעתי. לא ממש ידעתי מה גדול החושך הזה שסובב אותי. מה רבה היא ההסתרה.
והחלק הכי עצוב בכל האבידה הזו, זה העובדה שהתרגלתי. התרגלתי להעריץ אנשים רק בגלל ההשכלה שלהם, התרגלתי לזה שהמדינה זה ערך עליון, התרגלתי לתפיסה שזו בעצם זכות לנשים לשרת בצבא ולא חלילה חובה. התרגלתי לרעיון ההזוי שהרצל הוא זה שנתן לנו את המדינה, שלא לומר את הארץ המובטחת.
התרגלתי לעובדה ש"חיל האוויר הוא זה שישמור עלינו בעת צרה", ו"אשרי העם שצה"ל לו". התרגלתי לזה ש"דתי זה רק בלב", וכל חרדי הוא סוג של "אויב". התרגלתי להיות חלק מעדר. עדר שכולו מבוסס על שקר.
אם אעמיק בזה עוד קצת נדמה לי שגם אני קצת "חטופה", גם אותי חטפו מאבא שלי שבמרומים. גם לי חטפו את הנשמה והסתירו ממני את הידיעה שאני לא יתומה כפי שהתרגלתי לחשוב. גם לי חטפו את המידע הזה שאבא שלי, טאטע שלי, נמצא די קרוב אלי. אבא שבשמים שנמצא במרחק של פעימת לב. והוא אבא שאוהב.
אם הייתי יכולה הייתי יוצאת בחשכת הלילה לשדה רחוק, שרק השם יתברך והאדמה ישמעו את בקשת הסליחה שלי. שרק העלים והעשבים יעידו עלי שלא ידעתי את האמת שנגנזה ממני. על שלא עשיתי די לחפש אותו. על שלא עשיתי מספיק לגלות אותו. על שלדאבוני הלכתי לרעות בשדות של הבלים.
שתקתי יותר מידי שנים אבא שבשמים, ואין לי את הכוח להמשיך ולאגור את הכעס הזה בתוכי. פשוט אין לי כוח. אני כועסת ואין בי מקום פנוי לסליחה. אין בי אפילו טיפה של אהדה או נקודה של זכות ללמד על מי שגנב לי אותך.
בשנים האלו שהקצבת לי בחיי אני מבקשת לצעוק ולצעוק את מה שיש לי להגיד, את מה שנמצא שם בתוכי. את מה שנלקח ממני ולא יחזור. את מה שילך ממני ולעולם לא ישוב.
כל חוזר בתשובה מבין שהחלק הכי כואב במסע הזה של התשובה זה להתפכח. אולי זה נשמע כמשהו פשוט. משהו שרק מצריך לחיצה על כפתור, הדלקה של מתג כלשהו. אבל זה לא. זה משהו הרבה יותר עמוק.
במציאות הכמעט בלתי אפשרית של החיים למעשה מוטלת עלינו המשימה לארוז את כל מה שהאמנו בו לתוך תרמיל ענק ולדחוס לתוכו שקרים על גבי שקרים שבהם חינכו אותנו שהם בעצם האמת. לדחוס בכל הכוח שעוד נותר בנו שנים על גבי שנים של סיסמאות ריקות מתוכן שהיינו בטוחים שהם הדבר העיקרי בחיינו.
אבל הפעם זה כבר היה משהו אחר. הפעם זה היה כמו חץ של רעל לתוך הלב. הפעם הזאת רק מלראות את התמונות המצמררות של ילדי תימן החטופים מספיקים לי להבין עד כמה השקר הזה נועד להרחיק אותנו מהאמת.
רק מלקרוא את כל הפרוטוקולים שנחשפים עכשיו עם העדויות שמזעזעות כל נשמה יהודית אמיתית, מרגיש לי כאילו מישהו קורע מעלי את המסיכה. כן, כן, אותה מסיכה שהדביקו לי משכבר הימים על הפנים, אבל כעת, יחד איתה נקרע גם הבשר.
כמה שאנסה לייפות את הדברים ולבחור להיות בגישה של אהבה וחמלה כלפי כולם, אני חייבת להודות שאני כועסת. בעצם אני רותחת מכעס על כל הנושא של המאפייה הממוסדת באיצטלה של "נאורות מודרנית", שהביא להרס של משפחות שלמות וחשף לעיני כל שואה שהתרחשה בעצם מתחת לאף של כולנו.
אוי, כמה שכואב לי להתפכח בכל פעם מחדש. כל פעם כשאני בטוחה שאני מחוסנת וכבר אי אפשר להפתיע אותי, זה מגיע, וטופח על פני בלי רחמים. אוי, כמה ששורף לי את הלב להבין שבפעם המיליון הוליכו אותי שולל. בפעם המליון רימו אותי.
מיום יציאתי מחלציה של אימי לימדו אותי "שטוב למות בעד ארצנו", לימדו אותי את הבדיחה העצובה שהמנהיגים המדיניים רצו באמת בטובתנו, ללא בדל של גזענות, או חשיבות עצמית שמקורה מגיעה ממקום תרבותי.
מהרגע שפסעתי פסיעות ראשונות הסבירו לי שהדבר הכי חשוב בתורה זה שהלב נקי, אבל אף אחד לא עצר לבדוק האם לב שחוטף ומצער יהודי הוא באמת כזה. אף אחד לא הביט לרגע מסביב לקופסה הציונית שלו ובדק אם אנחנו באמת נקיי כפים, ומה זה נקיון בכלל.
יותר מכל, אני רוצה לבכות ולצרוח בכל הכוח. לצעוק אל אותם אלו שממשיכים גם היום לנופף בסלוגנים שגויים ומעוותים, שיחזירו לי את הזמן האבוד. שיחזירו לי את כל אותן שנים אבודות שיכולתי לעשות בהם יותר.
שיחזירו לי את הדעת שנאבדה, את התמימות שנלקחה, שיחזירו לי את היהדות. את הזהות שלי כילדה, כבת, כאמא יהודיה. שיחזירו לי אותי. רק אותי. תחזירו לי בבקשה מכם את כל השנים שהסתופפתי בצילו של הכזב. את כל השנים שהאמנתי לכם.
אני מבקשת נחמה. מחפשת תחבושת לבנה שאוכל להניח על הפצע שמגליד ונפער בתוכי לסירוגין. אני מבקשת פלסטר עבה במיוחד שיספוג את הנוזלים שיוצאים מהפצע הזה. פצע שכולו החמצה.
אני מבקשת לקרוא בקולי קולות לאבי שבמרומים ולומר לו רק דבר אחד, לומר לו בכאב שכל אותן שנים של ריחוק ממנו זה בגלל שלא ידעתי. לא ממש ידעתי מה גדול החושך הזה שסובב אותי. מה רבה היא ההסתרה.
והחלק הכי עצוב בכל האבידה הזו, זה העובדה שהתרגלתי. התרגלתי להעריץ אנשים רק בגלל ההשכלה שלהם, התרגלתי לזה שהמדינה זה ערך עליון, התרגלתי לתפיסה שזו בעצם זכות לנשים לשרת בצבא ולא חלילה חובה. התרגלתי לרעיון ההזוי שהרצל הוא זה שנתן לנו את המדינה, שלא לומר את הארץ המובטחת.
התרגלתי לעובדה ש"חיל האוויר הוא זה שישמור עלינו בעת צרה", ו"אשרי העם שצה"ל לו". התרגלתי לזה ש"דתי זה רק בלב", וכל חרדי הוא סוג של "אויב". התרגלתי להיות חלק מעדר. עדר שכולו מבוסס על שקר.
אם אעמיק בזה עוד קצת נדמה לי שגם אני קצת "חטופה", גם אותי חטפו מאבא שלי שבמרומים. גם לי חטפו את הנשמה והסתירו ממני את הידיעה שאני לא יתומה כפי שהתרגלתי לחשוב. גם לי חטפו את המידע הזה שאבא שלי, טאטע שלי, נמצא די קרוב אלי. אבא שבשמים שנמצא במרחק של פעימת לב. והוא אבא שאוהב.
אם הייתי יכולה הייתי יוצאת בחשכת הלילה לשדה רחוק, שרק השם יתברך והאדמה ישמעו את בקשת הסליחה שלי. שרק העלים והעשבים יעידו עלי שלא ידעתי את האמת שנגנזה ממני. על שלא עשיתי די לחפש אותו. על שלא עשיתי מספיק לגלות אותו. על שלדאבוני הלכתי לרעות בשדות של הבלים.
שתקתי יותר מידי שנים אבא שבשמים, ואין לי את הכוח להמשיך ולאגור את הכעס הזה בתוכי. פשוט אין לי כוח. אני כועסת ואין בי מקום פנוי לסליחה. אין בי אפילו טיפה של אהדה או נקודה של זכות ללמד על מי שגנב לי אותך.
בשנים האלו שהקצבת לי בחיי אני מבקשת לצעוק ולצעוק את מה שיש לי להגיד, את מה שנמצא שם בתוכי. את מה שנלקח ממני ולא יחזור. את מה שילך ממני ולעולם לא ישוב.
