רק דבר אחד

בס"ד

לחזור בתשובה מצריך רק דבר אחד - 

אומץ ! 

המפגש עם עצמך ועם כל המטען שאספת מיום היוולדך 

לא בהכרח ימצא חן בעיניך, 

וזה בדיוק הרגע לעשות מפנה, לעשות שינוי, 

לשוב למקום הכי טהור, ליום שבו נולדת, 

נקי מחטא ועוון, נקי מחומות וצביעות נרכשת, 

נקי מלכלוך רוחני שהצטבר בעקביות בכפות הידיים 

ההחלטה אם לשוב למקום הזה, הזך, האלוקי כל כך, 

תלויה אך ורק בך ובשאלה האם אתה מספיק אמיץ. 

ככה סתם

בס"ד

להתרומם למעלה 

הכי גבוה שאפשר. 

מעל כל רגש של קנאה, 

מעל כל סממן של קטנוניות 

או רחמים עצמיים 

ולהמשיך הלאה במסע הזה של החיים... 

להגיע אל הפסגה הזאת שנקראת חסד מופלא 

שבה אני רק נותן, גם אם אין כל סיבה. 

ככה סתם, להיות במקום של אהבה.

כמה שאני מודה לך טאטע

בס"ד

לפעמים רק אחרי שעובר זמן. אחרי שמחוגי השעון רצים קדימה, אני מצליחה להבין כמה אהבה הייתה בייסורים שנתת לי. כמה חמלה היתה בכאבים שפילחו לי את הגוף כמו סכין. רק אחרי שהימים והחודשים חולפים להם ואיתם טיפות של הגשם, אני פשוט מבינה כמה חסד היה בכל זה. כמה היד שלך הייתה מדוייקת. כמה היד שלך היתה מעוררת.

בלתי נתפס בעיני איפה הייתי היום לולי כל הפעמים שניערת אותי מהמקום שלי. ניערת אותי מהזחיחות. ניערת אותי מהזרימה הטבעית של החיים. מה היה עלי אם לא היית שם להזהיר אותי שעוד מעט ואני נופלת לבור שאין ממנו מוצא. מה היה עלי?

והיום, אחרי שנים של דמעות. אני יודעת כמה אהבה יש בקשיים. בנסיונות. כמה אהבה יש בעוני. כמה אהבה יש בפצעים שלא מגלידים. כמה אתה נמצא שם בכל נקודה של כאב בחיים שלי. כמה אתה נוכח. מלמד. מסביר. מורה דרך. כמה אני מודה לך טאטע שלא ויתרת לי, ולא ויתרת עלי.

מעשה תמר

בס"ד

 מעשה תמר / רונית שיינפלד

התקרבתי בצעדים מדודים לכיוון הרחבה העגולה. ראשי היה מורכן כלפי מטה, מחפש מקום כלשהו להימלט ממבטי האנשים שננעצו בבשרי כמו להב משונן. קול הלמות ליבי עמד לבקוע את השמיים, זועק כתנשמת בחשכת הליל.

שאון הקהל היכה בי בגלים הולכים וחוזרים, לא מאפשר לי לפספס את קטעי המילים שלוחשות כמו גחלי רתמים, ולרגעים בודדים היה נדמה לי שאני נמצאת בסוג של חלום. חלום מהסוג המפחיד שלו. חלום מהסוג שמשאיר אותך מעוות כולך וללא אוויר לנשימה.

חלום שנכון לרגע זה מהווה מרכיב מוחשי במציאות חיי, במציאות הנוכחית והאומללה כל כך, שבה אני תמר, עומדת להיעקד. חלום שעד לפני כמה חודשים לא הייתי אפילו מסוגלת לדמיין שיש כאלו חלומות שמתרחשים לנגד עיני.

לפני עמד מי שהיה חמי בשנים האחרונות, אבי בעלי, מלך יהודה. לפני עמד יהודה בן יעקב בכבודו ובעצמו. יהודה שסגדתי לו ולחכמתו לבלי הכר. יהודה שעכשיו עומד לדון אותי על מעשה שלא כל הפרטים גלויים לפניו.

דבר הריוני נודע לו משיחה של כמה עוברי דרך שבאו לבשר לו שמעדתי עם אחר תחת בנו. כבר לא ניתן היה להסתיר דבר. הריוני כבר לא היה סוד, ואין לי להלין אלא על עצמי.

ניסיתי להסדיר את נשימותי שהיו קצרות ומקוטעות. גופי רעד כולו ולא הקשיב לקולות ההרגעה שניסיתי להשמיע לו. הפחד שיתק אותי לגמרי, ולא ידעתי איך אוכל להמשיך מכאן. איך אוכל לבוא ולומר ליהודה, שלא זניתי, שלא עברתי עבירה.

כל ימי הקצרים והמעטים נזהרתי בצניעות. ידעתי גם ידעתי כמה חביבה המצווה הזו על השם אלוקי. כמה השתדלתי לקיים את רצונו בכל נפשי ובכל מאודי, בכל חתיכה של בד שעטפתי את עצמי.

השם עדי שעשיתי הכל ללכת אחרי שרה ורבקה, ולא לתת ליצר הרע לתעתע בי. עשיתי כל מה שלאל ידי ללכת אחרי רחל ולאה ולשמור על כבודי.

מזווית העין ראיתי את ערימת העצים שהלכה וגדלה מרגע לרגע, כרומזת לי שהספירה לאחור החלה, כאומרת לי ללא קול שאם אמצא אשמה, אם ימצא אותי בית הדין אשמה, אעלה על המוקד. אם יהודה בן יעקב, ימצא אותי אשמה, אכנס לתוך הלוע של הלהבות ואשרף עד לפיסת עורי האחרונה.

רציתי לצעוק בכל כוחי, רציתי לומר את דברי, שישמע אותי, אך משהו השתיק אותי, משהו כמו הניח יד על פי, ולא נתן לי להוציא את הכאב החוצה. רציתי כל כך לפתוח את ליבי שיראו כיצד הוא מדמם מצער על כך שאני לא יכולה לומר את האמת.

לא יכולתי להסגיר את מה שקרה. לא הייתי מסוגלת להסגיר את הדברים שנעשו בצנעה ובאי יכולת לפרסם אותם ברבים. האמת הזאת, המוחשית כל כך, תבייש את מי שאמור לחרוץ את דיני, עדי עד.

חונכתי במקום שבו למדתי מינקות שאין לי את האפשרות לפגוע באחר. אין לי את האפשרות להחשיך נשמה אחרת בכדי להציל את עצמי. אין לי את הזכות הזאת, גם במחיר של חיי.

השמש עמדה לשקוע בשמיים, עננים מעטים הסתירו את אורה החם, האדום. אורה המשגע שאהבתי להתחמם מצבעו, כאילו הביט בי מלמעלה, כמניח תחבושה מרגיעה על הלב, כמניח תחבושת מרגיעה על הנשמה, שחיפשה רק הקשבה.

הקהל החל לנוע בחוסר נוחות, כולם כבר רצו לראות איך הדברים נעשים בפועל. איך אני נשרפת למוות. הפחד תפס את שתי ידי וידעתי שאני חייבת לאזור אומץ. זאת ההזדמנות אולי האחרונה שלי, להישאר בחיים. זה עכשיו יכול לקרות, או אף פעם לא.

 "אה...אתה מוכן להעביר משהו לאב בית הדין", פניתי בדמעות לאיש שעמד לידי, ומחכה לסימן שיורה לו להדליק את העצים, "בבקשה" התחננתי, "בבקשה, תחמול עלי, ותביא את זה ליהודה בן יעקב". רעדתי כולי, מחכה דקות שנדמו כנצח, שיאות לקחת ממני את החבילה.

"אנא ממך, תן לו את זה ותאמר לו "לאיש אשר אלה לו, אנוכי הרה" השתרר שקט סביבי, "והכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה", עיני הביטו בו, מתחננות, "אנא קח זאת ליהודה, ותאמר לו את אשר דיברתי לפניך.

מבטו מלא הרחמים לא נתן לי הרבה מקום לתקווה. מקום לישועה. הוא נע בכבדות לעבר כסאו הגדול של אב בית הדין והגיש לו בחשש את החבילה. ממקומי ראיתי את יהודה מביט בפתילות ובחותמת. נוגע והופך בהם אנה ואנה, ומניע את ראשו לצדדים כמסרב להאמין.

עיניו נעצמו לכמה רגעים, מסתירות את הסערה הקשה שהתחוללה בתוכו. ההמון סביב לא הבין על מה השקט שאחז את האוויר באותו הרגע. יהודה נראה כמכונס בעצמו, וקיוויתי שיעשה את הדבר הנכון. התפללתי וקיוויתי לישועתי. "צדקה ממני" שמעתי את דבריו עד אלי, "צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני", הודה יהודה בפה מלא.

הצעקה שהיתה כלואה בי בשעות האחרונות נשמעה בחלל האויר ושיחררה את שק הדמעות שאיים להציף את העולם כולו. לא הצלחתי לחזור לעצמי. לא הצלחתי לנשום. הן ממש לפני רגע עמדתי לעלות על המוקד ולהיעקד על לא עוול בכפי.

בכיתי את עצמי לדעת, בכיתי כפי שלא בכיתי מעולם. רווח לי שיהודה, חמי, הכיר בפתילות. יהודה לא שכח. יהודה הכיר לא רק בפתילות אלא הכיר באמת המטלטלת לעיני כולם. יהודה עשה עבור האמת את מה שאף אחד לא עשה לפניו. יהודה עשה עבור האמת האחת והיחידה שעמדה לנגד עיניו, גם במחיר של ביזויו האישי בעיני הבריות.

האיש שהכין את ערימת העצים, הביט בי מבולבל, לא מבין על מה המהומה שנוצרה. מה בעצם קרה כאן. איך כל מגדל ההאשמות נגדי נפל בבת אחת. איך זה שהכל התהפך. איך זה שאני, תמר, עדיין חיה.

לא יודעת מהיכן שאבתי את הכוח לסתובב על מקומי ולהתחיל לצעוד, מאיפה הצלחתי להזרים דם לכפות הרגליים שהתרוממו והחלו לעלות לכיוון הגבעה שתוביל אותי למעוני. דמעותי מותירות טביעות מלוחות על השביל שמוביל אותי הביתה. מובילות אותי סוף סוף לחוף מבטחים.

לא הייתי בטוחה על מה אני בוכיה, אם בכיי ירד על תחושת ההקלה או על תחושת ההתרגשות שאחזה בי בהודאה של יהודה בן יעקב. בגבורה האיומה והנוראה שתעמוד לו כנראה לדורות.

המשכתי לגרור את רגלי ומרחוק יכולתי לראות את האוהל שלי, אותו אוהל שעזבתי בשעת בוקר מוקדמת ולא האמנתי שאראה אותו שוב. לא האמנתי שיש עוד גיבורים מהסוג הזה שילכו עם האמת שלהם עד הסוף.

ליטפתי את בטני, את הריוני. את פרי הבטן שעומד לצאת ממני בעוד מספר חודשים ובפעם הראשונה הרשיתי לעצמי לשמוח. שמחה של התרת ספק אחד גדול. שמחה שבה ידעתי בכל ליבי ובכל נפשי שלא טעיתי.

הבנתי בכל פסיעה ופסיעה שעשיתי בדרך, שלא טעיתי בכך שהתעקשתי להקים זרע. התעקשתי להמשיך זרע ליהודה. זרע של צדיקים שדבוקים במידת האמת. דבקות ללא חת. הבנתי שבחירתי היתה נכונה. בחירתי היתה מדוייקת.

 ידעתי בכל נשימה ונשימה שכל יוצאי חלצי לא יפחדו מלהודות על האמת. הם לעולם לא ישכחו את השורש שלהם. גם בחושך הכי גדול, גם במקום של אי ודאות, גם במקום שבו לאור אין דריסת רגל, הם יזכרו אותה, ולמענה יחרפו את נפשם, הם יחיו למען האמת הזאת שטבועה עמוק עמוק בתוך נשמתם.

הטור נכתב מדמיונה של הכותבת בלבד.

לבחור באור

בס"ד

החושך מתערבב בתוכנו כדי שנדע לבחור באור,

באורו של עולם, אדון הכל, היה הווה ויהיה.

לבחור באור פירושו למחול למי שהכאיב ופגע,

ולא לדון בני אדם לכף חובה.

לבחור באור משמעו לבכות עם מי שרע לו,

ולהפנים שאין לנו תפיסה כלל עם מה הוא מתמודד,

לבחור באור זה לתת גם כשהכיס ריק,

ולהבין שאני מעניק מחשבון הבנק של בורא עולם,

לבחור באור זה לעזור גם בלי סיבה,

ולדעת שכל כאב הוא כאב של גדילה,

לבחור באור זה לדעת מי אתה,

ולקבל את מלכותו של הבורא בהכנעה.

מכתב מאבא

בס"ד

מכתב מאבא

עכשיו אמצע הלילה, הכל חשוך וקפוא בחוץ, אפשר לחתוך את השקט בסכין חדה. נכנסתי בצעדים חרישיים לחדר השינה. נזהר שלא להעיר את בני הבית האחרים. באתי עד לכאן כי היה לי חשוב מאד שנשב לדבר, ככה רק שנינו, אבא ובת. שיחה שהרבה זמן מחכה. שיחה שתהיה רק שלנו, רק שלי ושלך.

יכולתי ממקומי להקשיב להרהורי ליבך שהולכים במעגלים, מחפשים אחר תשובה נכונה, מחפשים ולא תמיד מוצאים. יכולתי לדעת מקרוב מה חסר לך. מה חסר לך בפנים עמוק שיגרום לך לחייך, מה חסר לך כדי שהבוקר לא יהיה קשה. מה חסר לך כדי שהמשא לא יהיה עלייך כבד.

יכולתי להרגיש את גופך הדואב, מבקש תרופה משככת כאב. מתי תדעי בת אהובה, שהתרופה לכל היא חיבור עם הנשמה. אותה נשמה שנטעתי בך מקדמת דנן, בעצם מיום בריאתי את העולם. אותה נשמה נבדלת וקדושה, אותה נשמה נסתרת וצנועה. אותה נשמה שאת ערכה לא ניתן לאמוד, כי גודל כזה אי אפשר למדוד.

וכמה היא זועקת לך אותה אומללה, שתעצרי רק לרגע את קצב החיים המטורף. היא קוראת לך כל לילה ואת מתעלמת בכוונה, היא רומזת לך בואי, אל תבחרי בדרך הקשה. דרך לא נכונה הנעדרת סממנים של צנעה, דרך מנוגדת לכל מה שכתבתי בתורה. היא קוראת לך ואת מתעלמת בכוונה, מפחדת לחשוב על התחלה חדשה.

היא בוכה אותה נשמה טהורה, על שהטמנת אותה בתהום נשיה, ולא הותרת אפילו אלומת אור קטנה. אלומת אור שתאיר כנר, ותוציא אותך מהשבי המטלטל. שבי של עצות רעות וחיצוניות מעושה, שבי של "מה יגידו" אם חזרת אלי, בתשובה.

בכל לילה אחרי שנופלת עלייך תרדמה, היא מגיעה אלי אותה נשמה עצומה, היא מגיעה בוכיה ומתדפקת על דלתי, רוצה שאדבר איתך, בתי, אהובתי. היא בוכה על זה שהיא צועקת את שמך ואינך מגיבה. היא בוכה על זה שבחרת להשתיקה.

היא מתדפקת על דלתי ואינה מרפה, מבקשת תשובות שיעניקו לה רפואה. רפואה לנשמה פצועה ועייפה, רפואה שתתן מרגוע לכאבה. וכל שנותר לי זה לספור את דמעותיה המלוחות ולהניח בתוך הכד, כל שנותר לי זה לבכות איתה גם.

לא רציתי להעיר אותך באמצע הלילה, ולכן העדפתי להשאיר לך את זה המכתב. מכתב שנכתב באהבה ובדאגה כנה, שאולי יתעוררו רחמייך על חייך, ותבחרי להושיט לה את ידך, תבחרי לעורר אלי את תשוקתך.

הושיטי את ידך בת חשובה, הושיטי ואל תרפי מהאחיזה. אותה האחיזה שבעיתות של סערה עץ חיים היא למחזיקים בה ממש בחוזקה. אותה האחיזה שבזמנים של משבר מאפשרת לך בכוח האמונה הפשוטה להתגבר.

אני מוכן לשכוח ולסלוח על עיוורון של ילדות, מוכן לוותר על כבודי שהיה אצלך אבוד. אני מוכן לשמוע אותך בכל רגע נתון, מבקשת לשוב אל זרועותי כילד אהוב. אני מוכן להתעלם מכל מה שעשית בשוגג ובמזיד, רק שובי אלי, אל חיקי החמים.

הושיטי לי את כף ידך העדינה, ויחד אוציא אותך מתוך ההפיכה. נעשה סדר בדברים ישנים, ננקה מגירות ואבק מהמדפים. אפיח בך רוח רעננה וצעירה, נמלא משאלות בדרך של שגרה. אלווה אותך להיכן שתצעדי, אלמד אותך מהו כוחי.

אל תוותרי לעצמך ותבחרי באפשרות הקלה, הרי רב לך שבת בעמק הבכא. התנערי ביתי מכל מה שמעכב אותך מלהתלבש כבת מלך, התנערי ביתי מכל מה שמשכנע אותך לעמוד מנגד.

התעוררי, בת ישראל והאמיני שביכולתך לשבור את כל המסכים. את כל מה שמבדיל ביני לבינך, את כל מה שמונע ממך להפיץ את אורך. התעוררי, איילת חן, מתרדמה של שנים, התעוררי כדי לנטור את הכרמים.

עורי עורי נסיכה, לבשי את בגדי התפארת שמחכים לך בשמחה, לבשי ותתגאי בעצמך בת המלוכה. התעלמי מהקולות שקוראים לך לעצור, התעלמי מכל אלו שבאטימותם בחרו להישאר מאחור. עורי עורי נסיכה, ותתענגי עלי ועל זיו השכינה, לא תבושי ולא תכלמי כי אני שמח בך, ולנצח כבוד השם עלייך יזרח.