ענין של מודעות

בס"ד

אולי זה ישמע קצת מוזר, או תלוש מהמציאות, אבל אחד מהחסדים הגדולים שהשם יתברך עשה עימי זאת ההכרה שאני חלשה. ההכרה שאני לא מה שחשבתי על עצמי. שאני לא באמת כזאת גדולה מהחיים.

מרבית מהזמן הייתי בטוחה שאני אדם חזק, שאני מסוגלת להגשים את כל מה שאני רוצה. שאין כמוני בכל העולם.

אחרי שקצת התבגרתי, ונחבטתי מהנסיונות שהפתיעו אותי בצידי הדרך, משהו בתוכי ביקש לעבוד על הנושא הזה של ה"חוזק שלי" קצת יותר לעומק. לבדוק האם יש כיסוי לכל הדבר הזה שקוראים לו רונית.

הכרוניקה של הנפילות המחישה לי די מהר שקשה להסתדר לבד. קשה מאד לאסוף את החתיכות שנשארו ממני אחרי כל פעם שניסיתי להבין איך הגעתי למצב הזה בכלל.

בהתחלה סירבתי לראות את הדברים, הרי מינקות לימדו אותי שאני יכולה לעשות הכל, אפילו לכבוש את האוורסט, ואם ממש ארצה אז גם את העולם כולו. לא יכולתי להאמין שישנה מציאות אחרת.

די הרבה שנים הסתובבתי על כדור הארץ והייתי חצויה לשניים. רציתי להוכיח לכולם ולדידי במיוחד שאני מסוגלת. שאף אחד לא יכול עלי, שאני זה האני הטוב ביותר....

לא לקחתי בחשבון שלהיות עסוק בלהוכיח שאתה שווה משהו זה דבר שיכול להיות מעייף מאד. זה לוקח ממך משאבים יקרים. זה גונב את תשומת הלב שלך ממה שחשוב באמת.

אחרי שהכרתי את מי שאמר והיה העולם. המודעות שלי החלה להשתנות. המודעות החלה להצמיח בי פרחים בצבעים שלא ידעתי על קיומם.

המודעות הזאת שהפיחה בי חיים חדשים אמרה לי שזה בסדר להיות קצת שונה. וזה בסדר לא להיות מצליחן. וזה בסדר לא לעמוד בסטנדרטים של החברה, וזה בסדר לפחד, וזה בסדר לא להראות גיבור בעיני כולם. וזה ממש בסדר להיות אנושי.

ההיכרות עם אבא שבשמים הביאה אותי להתבוננות פנימית על מעשי, על מחשבותיי. התבוננות שהצביעה על המקום המיוחד הזה שבו נמצאים החסרונות, היכן שהחולשות שלי עוצרות לנוח מידי פעם. המקום שבו אני מבינה שתמיד אהיה חסרה בלי אבא.

חסד עצום עשו איתי משמים כשעזרו לי להבין שאם אני רוצה להיות משהו, להיות מישהו, להצליח בגדול, אני חייבת לקחת למשימה הזאת את השם יתברך, אני חייבת לקחת אותו איתי, את זה שנותן לי כח לעשות חיל.

להיות יהודי זה ענין של מודעות. זה לשנות את המודעות שלך. את ההסתכלות. זה להבין שאתה לא יכול לעולם להיות חזק בלי אבא שלך. אתה לא יכול לעולם להוציא את הכוחות הטמונים בך בלעדיו. אתה לא יכול להגשים חלומות או להעפיל לפסגה בלי שהוא ינהיג אותך. בלי שהוא יהיה לצידך.

קצרים - הרבנית רונית שיינפלד - לצאת מהקווים

ככה מהלב - טור חובה

בס"ד

התלבטתי איך לכתוב את הטור שלפניכם. טור שמתבשל אצלי בבטן די הרבה זמן. טור שמגיע ממקום של דאגה. מנקודה שבה אני מבקשת לעורר תשומת לב. לעורר את כולנו רגע אחד לפני. רגע אחד לפני שיהיה חלילה מאוחר מידי.

אני שואלת את עצמי איך זה ייתכן שלא למדנו כלום? איך זה ייתכן שאחרי כל הפורענויות שעברו על עם ישראל. אחרי חורבן בית ראשון ושני, אחרי אינקווזיציה, אחרי שואה ארורה, אחרי פיגועים ורציחות והתנכלויות אינסופיות. עדיין לא למדנו את הלקח.

איך זה מתקבל על הדעת שהשם יתברך שואג כמו אריה מקצה העולם ועד סופו ואין איש ששומע? איך זה אפשרי ששוכן מרומים מזעזע את העולם כולו ברעידות אדמה וסופות של טורנדו ואנחנו ממשיכים כרגיל?

איך זה ששאלו חכמים את אבינו מלכנו "על מה חורי האף הזה"? והוא השיב להם "על עזבם תורתי?" איך זה ייתכן שיש יהודי שישמע את הפסוק הזה "על עזבם תורתי?" ולא יתכווץ לו הלב על אבא?

על אבא שלנו שמוריד דמעות בכל יום על כל אלו שעזבו את התורה. על אבא שמוריד דמעות על כל אלו שעזבו את הישיבה. על אותם אלו שעושים עריכה מחודשת לתורה ובוחרים רק לקחת את מה שנוח להם.

על אבא שמתהלך בקרב המחנה ומחפש לשכון במקום של צניעות. צניעות אמיתית, בלי לקצר את החצאית עד הברך, ובלי נעלי עקב. צניעות כמו שאבא רוצה. צניעות שבאה מהנשמה. צניעות שבאה מהבנה עמוקה שאי אפשר לחיות אחרת.  

על אבא ששואל למה אתם פוסחים על שני הסעיפים, למה אתם מתפשרים על הדרך, למה אתם לא רוצים את הטוב ביותר עבורכם. את הטוב ביותר עבור ילדכם.

אי אפשר שלא לשים לב למה שקורה סביבנו. אי אפשר שלא לשמוע את כמות מטוסי הקרב שחגה בשמים. אי אפשר שלא לראות את מה שקורה בעולם כולו.

אי אפשר שלא לשמוע את הדמעות, ואת הזעקה של אותן האמהות שקברו ילד, שאיבדו בעל. אי אפשר להתעלם מכמות הפיגועים ומכמות האיתותים שצועקים לנו שזה קרוב ממש.

אי אפשר יותר עם כל ההלוויות, ועם הבשורות הקשות. אי אפשר לעמוד מהצד ולשמוע על עוד משפחה שיש בה ל"ע מישהו שחולה במחלה.

כל יום שעובר מביא איתו עוד מסר אחד מהשמים, עוד סימן אחד שהגאולה מתקרבת אלינו בצעדי ענק. כל שבת שחולפת מזכירה לנו שעוד מעט וזה כבר כאן.

בואו ניתן עוד מאמץ אחד גם אם הוא כרוך בקושי. גם אם הוא כרוך במלחמה אישית שלא נגמרת. בואו לא נפספס את מה שאנחנו מחכים לו כבר אלפי שנים. בואו נעשה את הכל בכדי שנהיה ראויים.

שיעור בקטנה עם הרבנית רונית שיינפלד - שורש הריפוי

לצאת למסע

בס"ד

פעם הייתי בטוחה שהמושג לחזור בתשובה מצביע על חנות בגדים שנמצאת אי שם באזור בני ברק, בואכה בית הכנסת לתפילת מנחה, וכלה בלאכול חמין בשבת.

לא שיערתי לעצמי שזאת רק הפסיעה הראשונה. לא חשבתי שהעבודה הקשה נמצאת עוד לפני. לא תיארתי לעצמי שהעבודה האמיתית אומרת לי לצאת לחיפוש. לצאת לגלות את האבן הכי יקרה בעולם. לגלות את הנשמה שלי.

באותם הזמנים נשגב היה מבינתי שעלי בעצם למצוא את הכנפיים העדינות שלי ולבדוק איך זה שעד עכשיו הן שכחו להמריא. איך זה שעד עכשיו הן הסכימו להיות מונחות על הקרקע. איך זה שלא ידעתי על קיומן.

לקח לי קצת זמן וגם כמה דמעות עד שהתחוור לי יום אחד שזה מתחיל שם. בדיוק שם. באותו הרגע ששמתי את הכיסוי ראש. באותו הרגע ששמתי חצאית וחולצה צנועה. באותו הרגע המסע שלי יצא לדרך.

כמה מנחם היה להבין שהמסע הזה בעצם לא נגמר בחיצוניות. המסע הזה לוקח אותך לבדוק את גבולות היכולת הגשמית שלך. את המרחק המדויק בין השכל ללב. המסע הזה מוציא ממך את הטוב ביותר שיש לך. את הטוב ביותר שהקדוש ברוך הוא נטע בך.

יש לי תחושה שאנחנו חסרים בהבנה שצריך לדעת ליהנות מהדרך. מה יותר מהנה מהעובדה שאתה יודע שבסוף כל השאלות, בסוף כל הפחדים. בסופם של כל פעימות הלב שמזכירות לך איפה בדיוק  החולשות שלך, תמצא את שאהבה נפשך. תמצא את אבא. אבא שלך. שמחכה בפתח. מחכה רק לך.

חשוב שלא נשכח ליהנות מהתהליך. ליהנות מהאהבה האינסופית. אפילו שהאהבה הזאת מגלמת בתוכה שוליים ברורים, אפילו שיש לה הנחיות, אפילו שיש בה מניעות שלא תמיד נשמעות הגיוניות. בדיוק שם טמונה האהבה. מתוך הגבולות והאיסורים של החומר אפשר למצוא את החופש שנמצא ברוח.

בכדי לגלות את היופי של המסע המופלא הזה אנו מחוייבים להיות טוטאליים. להיכנס למים ולא להשאיר שערה אחת בחוץ. אומר הרבי מקוצק זצ"ל על הפסוק "השמר לך מעלות להר ונגוע בקצהו". שתיזהר לך רק לקחת חלק מההר. אם עלית כבר להר. אם עלית להר סיני, לאותו הר שקיבלנו בו את התורה. תכבוש את כולו. אל תיקח רק חלק.

הפרשנות המדהימה של הרבי מקוצק צריכה להיות נר לרגלינו. עלינו להישמר מלקחת רק חלק מהתורה. להישמר מנגיעות חטופות פה ושם. אם כבר זכינו לצאת לדרך. כדאי לסיים אותה. כדאי להגיע לקו הסיום אחרי שכבשנו את ההר כולו.

קצרים - הרבנית רונית שיינפלד - מעשה בגרביים