הייתי רוצה

בס"ד

הייתי רוצה להמשיך קדימה. לא להביט לצדדים. לא לתת לאף רוח לעצור אותי על אם הדרך. לא לאפשר להערה כלשהיא למנוע ממני את הצעד הבא.

הייתי רוצה לרוץ בכל הכח שיש ברשותי. לרוץ לכיוון שבו השמש אף פעם לא שוקעת. לרוץ לכיוון הכוכבים שמאירים גם ביום.

הייתי רוצה לרוץ בלי לעשות חשבונות של מה יגידו ואיך יחשבו, לרוץ אל הבית שאין בו העמדת פנים. שלא מייחסים שם חשיבות לדעת קהל או למכבסה של מילים.

הייתי רוצה לרוץ בלי להקשיב לימים שחלפו והותירו בי חותם של דם ולא של דיו, לרוץ לימים של השלמה עם מה שהיה, ואיך הכל בעצם קרה.

הייתי רוצה לרוץ במעלה הגבעה בלי לשים לב לקוצים שפוצעים אותי תוך כדי תנועה, מבקשים ממני להאיט את הקצב. להסדיר את הנשימה.

הייתי רוצה לרוץ כנגד כל הסיכויים, כנגד כל השומרים שהודפים אותי מלבקוע את החומה, ומנסים להרחיק אותי מארמון המלוכה.

הייתי רוצה לרוץ אל הארץ המובטחת, אל הארץ שנקראת אמונה, אל הארץ שיודעת איך לשמוח בזמנים של חשכה.  

הייתי רוצה לרוץ למקום שאין בו פחד, ואין בו מקום מיותר לשאלות. איפה שהכל ברור לי כל כך, היכן שמונחות כל התשובות. 

הייתי רוצה לרוץ בידיעה שאין כזה דבר שנקרא יום המחר, שרק ההווה מתקיים לי כאן ועכשיו. ושאני צריכה להביט מידי פעם לצדדים, כי הגיע הזמן לנטור את הכרמים.

הייתי רוצה לרוץ לעמק שבו שוכנת השכחה, ולבקש ממנה שתמצא לזכרונות שלי חניה. חניה בטאבו, שתהיה על שמי, שתעזור לי לשחרר אותי מעצמי.

הייתי רוצה לרוץ אל אותה ילדה ולהסביר לה שזה בסדר להיות שונה, וזה בסדר לא להיות מצטיינת בריצה. העיקר להמשיך הלאה עם הרבה אהבה.

הייתי רוצה לרוץ אחרי הנשמה העדינה, שחומקת ממני ומבקשת עוד פרוסה של עוגה, ואם אפשר עוד עשר דקות של שינה מתוקה.

הייתי רוצה לרוץ אחרי השבת. אחרי האחת והיחידה שלי, שלא תעזוב אותי לעולם, שתתן לי עוד רגע אחד של מנוחה, שתתן לי עוד רגע אחד בזרועות הקדושה.

הייתי רוצה לרוץ אחרי השקט של יום אחרון, איפה שהאמת הנעדרת מחכה, לכל אותם אלו שיצאו לפני הרבה שנים, לחפש אותה. 

הייתי רוצה לרוץ אחרי הנוכחות של השם, אחרי הריח של מלך מלכי המלכים. לרוץ בלי הפסקה ולא משנה כמה זמן זה יקח, ואם זה כרוך בכאב, או מה המחיר שאצטרך לשלם.

הייתי רוצה לרוץ רק אחריו, אחרי מי שאמר והיה העולם. הייתי רוצה להשיג אותו בסוף הדרך, בסוף החיים. להשיג את הדבקות בצור עולמים.

שיעור בקטנה עם הרבנית רונית שיינפלד - קדושת הפה

ענין של מודעות

בס"ד

אולי זה ישמע קצת מוזר, או תלוש מהמציאות, אבל אחד מהחסדים הגדולים שהשם יתברך עשה עימי זאת ההכרה שאני חלשה. ההכרה שאני לא מה שחשבתי על עצמי. שאני לא באמת כזאת גדולה מהחיים.

מרבית מהזמן הייתי בטוחה שאני אדם חזק, שאני מסוגלת להגשים את כל מה שאני רוצה. שאין כמוני בכל העולם.

אחרי שקצת התבגרתי, ונחבטתי מהנסיונות שהפתיעו אותי בצידי הדרך, משהו בתוכי ביקש לעבוד על הנושא הזה של ה"חוזק שלי" קצת יותר לעומק. לבדוק האם יש כיסוי לכל הדבר הזה שקוראים לו רונית.

הכרוניקה של הנפילות המחישה לי די מהר שקשה להסתדר לבד. קשה מאד לאסוף את החתיכות שנשארו ממני אחרי כל פעם שניסיתי להבין איך הגעתי למצב הזה בכלל.

בהתחלה סירבתי לראות את הדברים, הרי מינקות לימדו אותי שאני יכולה לעשות הכל, אפילו לכבוש את האוורסט, ואם ממש ארצה אז גם את העולם כולו. לא יכולתי להאמין שישנה מציאות אחרת.

די הרבה שנים הסתובבתי על כדור הארץ והייתי חצויה לשניים. רציתי להוכיח לכולם ולדידי במיוחד שאני מסוגלת. שאף אחד לא יכול עלי, שאני זה האני הטוב ביותר....

לא לקחתי בחשבון שלהיות עסוק בלהוכיח שאתה שווה משהו זה דבר שיכול להיות מעייף מאד. זה לוקח ממך משאבים יקרים. זה גונב את תשומת הלב שלך ממה שחשוב באמת.

אחרי שהכרתי את מי שאמר והיה העולם. המודעות שלי החלה להשתנות. המודעות החלה להצמיח בי פרחים בצבעים שלא ידעתי על קיומם.

המודעות הזאת שהפיחה בי חיים חדשים אמרה לי שזה בסדר להיות קצת שונה. וזה בסדר לא להיות מצליחן. וזה בסדר לא לעמוד בסטנדרטים של החברה, וזה בסדר לפחד, וזה בסדר לא להראות גיבור בעיני כולם. וזה ממש בסדר להיות אנושי.

ההיכרות עם אבא שבשמים הביאה אותי להתבוננות פנימית על מעשי, על מחשבותיי. התבוננות שהצביעה על המקום המיוחד הזה שבו נמצאים החסרונות, היכן שהחולשות שלי עוצרות לנוח מידי פעם. המקום שבו אני מבינה שתמיד אהיה חסרה בלי אבא.

חסד עצום עשו איתי משמים כשעזרו לי להבין שאם אני רוצה להיות משהו, להיות מישהו, להצליח בגדול, אני חייבת לקחת למשימה הזאת את השם יתברך, אני חייבת לקחת אותו איתי, את זה שנותן לי כח לעשות חיל.

להיות יהודי זה ענין של מודעות. זה לשנות את המודעות שלך. את ההסתכלות. זה להבין שאתה לא יכול לעולם להיות חזק בלי אבא שלך. אתה לא יכול לעולם להוציא את הכוחות הטמונים בך בלעדיו. אתה לא יכול להגשים חלומות או להעפיל לפסגה בלי שהוא ינהיג אותך. בלי שהוא יהיה לצידך.

קצרים - הרבנית רונית שיינפלד - לצאת מהקווים

ככה מהלב - טור חובה

בס"ד

התלבטתי איך לכתוב את הטור שלפניכם. טור שמתבשל אצלי בבטן די הרבה זמן. טור שמגיע ממקום של דאגה. מנקודה שבה אני מבקשת לעורר תשומת לב. לעורר את כולנו רגע אחד לפני. רגע אחד לפני שיהיה חלילה מאוחר מידי.

אני שואלת את עצמי איך זה ייתכן שלא למדנו כלום? איך זה ייתכן שאחרי כל הפורענויות שעברו על עם ישראל. אחרי חורבן בית ראשון ושני, אחרי אינקווזיציה, אחרי שואה ארורה, אחרי פיגועים ורציחות והתנכלויות אינסופיות. עדיין לא למדנו את הלקח.

איך זה מתקבל על הדעת שהשם יתברך שואג כמו אריה מקצה העולם ועד סופו ואין איש ששומע? איך זה אפשרי ששוכן מרומים מזעזע את העולם כולו ברעידות אדמה וסופות של טורנדו ואנחנו ממשיכים כרגיל?

איך זה ששאלו חכמים את אבינו מלכנו "על מה חורי האף הזה"? והוא השיב להם "על עזבם תורתי?" איך זה ייתכן שיש יהודי שישמע את הפסוק הזה "על עזבם תורתי?" ולא יתכווץ לו הלב על אבא?

על אבא שלנו שמוריד דמעות בכל יום על כל אלו שעזבו את התורה. על אבא שמוריד דמעות על כל אלו שעזבו את הישיבה. על אותם אלו שעושים עריכה מחודשת לתורה ובוחרים רק לקחת את מה שנוח להם.

על אבא שמתהלך בקרב המחנה ומחפש לשכון במקום של צניעות. צניעות אמיתית, בלי לקצר את החצאית עד הברך, ובלי נעלי עקב. צניעות כמו שאבא רוצה. צניעות שבאה מהנשמה. צניעות שבאה מהבנה עמוקה שאי אפשר לחיות אחרת.  

על אבא ששואל למה אתם פוסחים על שני הסעיפים, למה אתם מתפשרים על הדרך, למה אתם לא רוצים את הטוב ביותר עבורכם. את הטוב ביותר עבור ילדכם.

אי אפשר שלא לשים לב למה שקורה סביבנו. אי אפשר שלא לשמוע את כמות מטוסי הקרב שחגה בשמים. אי אפשר שלא לראות את מה שקורה בעולם כולו.

אי אפשר שלא לשמוע את הדמעות, ואת הזעקה של אותן האמהות שקברו ילד, שאיבדו בעל. אי אפשר להתעלם מכמות הפיגועים ומכמות האיתותים שצועקים לנו שזה קרוב ממש.

אי אפשר יותר עם כל ההלוויות, ועם הבשורות הקשות. אי אפשר לעמוד מהצד ולשמוע על עוד משפחה שיש בה ל"ע מישהו שחולה במחלה.

כל יום שעובר מביא איתו עוד מסר אחד מהשמים, עוד סימן אחד שהגאולה מתקרבת אלינו בצעדי ענק. כל שבת שחולפת מזכירה לנו שעוד מעט וזה כבר כאן.

בואו ניתן עוד מאמץ אחד גם אם הוא כרוך בקושי. גם אם הוא כרוך במלחמה אישית שלא נגמרת. בואו לא נפספס את מה שאנחנו מחכים לו כבר אלפי שנים. בואו נעשה את הכל בכדי שנהיה ראויים.

שיעור בקטנה עם הרבנית רונית שיינפלד - שורש הריפוי