ספר תורה

בס"ד

שתי אחיות נישאו לשני גברים - האחת לעשיר והשנייה לעני. יום אחד באה האחות הענייה לעשירה לביקור ונדהמה מהיופי - המשרתים בכל פינה, והריהוט המהודר. משישבו לדבר סיפרה העשירה לאחותה כי איננה יודעת אם גורלה טוב משלה. התפלאה האחות הענייה ואמרה: "תראי באיזה ארמון את חיה, על מה את מדברת?!" השיבה העשירה: אבל כל זה איננו שווה לי כיון שבעלי מזלזל בי ואינו מכבדני, מצבך טוב בהרבה משלי... אמנם את מתגוררת בעוני, אין לך ארמון ומשרתים, אבל בעלך מכבד אותך ושומר את מוצא פיך.

כך גם כשאנחנו הולכים לבית הכנסת עומדים בכבוד כאשר מוציאים את ספר התורה. רצים לנשק את הספר. אנו מלבישים את התורה במעיל מכסף טהור ותולים כתר מפואר ומניחים אותה על שולחן זהב והארון קודש מפואר מעשה ידי אומן. אולם כל זה איננו שווה לתורה הקדושה שלנו אם אין שומעים בקולה, התורה זועקת - הסירו מעלי את הפאר הזה ובלבד שלא תרמסוני! 

מחכה

 בס"ד

איכשהו תמיד אני מחכה למשהו. תמיד ישנה ציפייה שמשהו יקרה ויביא לי נחמה. זה נדמה שיש באופק דבר אחר. טוב יותר, שעושה את דרכו אלי.

כשהייתי ילדה רק חיכיתי לגדול. היתה למושג "ילדה גדולה", משמעות אחרת. נשגבת. הייתי בטוחה שכאשר אתה נמצא בגיל המתאים להיקרא גדול, החיים שלך הופכים להיות התרגשות אחת עצומה.  

וכשקרה הנס והייתי כבר גדולה גיליתי שזאת לא כזאת מציאה. יש תופעות לוואי שמגיעות עם הגיל. כמו אחריות וכביסה ומשכנתא, וקמטים דקים שמבשרים על כך שאין באמת קרם פנים מוצלח שעשה עליה משוויץ.

איכשהו תמיד אני מחכה לעיתוי המדוייק, מחכה שהמחר יביא איתו את הרגע שבו אוכל לומר את המילים ואולי אצליח לבקש סליחה על שכעסתי אתמול, והייתי שקועה רק בעצמי. לומר תודה על ציור שנתלה על המקרר ומזכיר לי חסדים שמתקיימים לידי.

איכשהו אני מחכה לניגון. לכיוון המדוייק של המיתרים שיעופו עם הרוח. ויגידו לי שבחרתי ללכת בנתיב הנכון. ויגידו מתי יגיע כבר יגיע הנסיון האחרון.

איכשהו אני תמיד מחכה למשהו. אם זה לחיבוק של אמא, שבזמן האחרון הוא קצת מתמהמה או לשמש החמה שתפזר את העננים, שמידי פעם בתוך הלב שלי מתקדרים.

אני מחכה לקצת דעת ולכמה כפיות של חכמה שימלאו לי את הלב בנגיעות של הבנה, ויסבירו לי את מה שקורה לי בחיים, ואיך זה שהדין הוא בעצם רחמים.

אני מחכה לרגע שאפסיק לכעוס את מה שיש בתוכי ומסרב להירגע. שאדע לקבל את כל מה שמגיע לי באמונה שלמה. שאצליח להצביע על החלקים הטובים שמתקיימים בתוכי ועל מתנות החינם שנמצאות באמתחתי.

אני מחכה לזמן שאפסיק לפחד, מכל מה שאפשרי בעצם לאבד. אני מחכה לימים של שקט ושלווה, שיביאו איתן פיסות של השלמה מתוקה. השלמה עם מה שבעיקר כבר היה.

אני מחכה ליום שאצליח להשתנות וסוף סוף אבין שאין לי דרך לכסות, על כל חולשה שהסתתרה וגילתה אמת ברורה. ובסוד לי סיפרה, שעדיין היא קיימת אותה ילדה קטנה.

אני מחכה שהתורה תחדור סוף סוף לנשמתי ותלמד אותי שאני עדיין לא אני. אני מחכה לדממה שמגיעה אחרי הצעקה ומבקשת ממני לשנות את זווית הראיה. אני מחכה לשמוע את קולו של דודי שקורא לי שאפתח, עם תקווה קטנה בלב שהפעם לא אברח.  

אני מחכה בפתח הדלת למלך המלכים, שאמר שהוא יופיע ויאיר לי פנים. אני מחכה לך אבא בין מליוני יהודים שנושאים אליך תפילה ועוד דמעה מוחים. אני מחכה לך אבא עם מליוני יהודים שרוצים אותך בבית ורק לך קוראים. אנחנו מחכים לך אבא ולא משנה לנו איך ולא משנה לנו מה, רק תבוא ותאמר שהגיעה עת הגאולה.

אמונה

בס"ד

ערב אחד, תפילותיה של המשפחה הענייה נענו...

נשמעה דפיקה בדלת, ובחוץ עמדו עשרות אנשים. "מי אתם?" 

שאל האב. "אני שמחה, זו אמונה, ההוא שם זה אושר, זה בריאות, הגבוה שם זה הצלחה, 

והבריון הוא עוצמה" (וכך מנה את כולם). 

"אנחנו המשאלות שלכם", אמרו לבני הבית ההמומים..

"אבל, אתם יכולים לבחור רק אחת". 

בני הבית התלבטו לגבי מה עדיף: הצלחה או בריאות? אושר או עוצמה? שמחה או כסף? 

בסופו של דבר, יצא האב אל המשאלות ואמר: בחרנו באמונה ! אמונה נכנסה הביתה, 

אבל אחריה התחילו להיכנס כל שאר המשאלות. 

"מה קורה פה ?" נדהם האב: "אמרת שאפשר לבחור רק משאלה אחת". 

"זה נכון. אפשר לבחור רק במשאלה אחת", הסבירה השמחה, 

"אבל לאן שהולכת האמונה, אנחנו הולכים אחריה".

האויב הכי גדול

בס"ד

אני חושבת שהאויב הכי גדול בחיים שלנו זה ההרגל. ההרגל הזה שקוראים לו להתרגל יכול להיות מאד מסוכן עבורנו אם אנחנו לא יודעים מתי לשים לו גבולות. מתי אנחנו יודעים לעצור אותו ולומר לו עד כאן.

ההרגל הזה יכול לאכול אותנו מבפנים ולהרוס לנו חיים שלמים. להרוס לנו רגעים של מתיקות ושל עולם שלם שמתקיים לידינו. עולם שלם שמתקיים בתוכנו. עולם שמתקיים לנו בתוך הבית.

ההרגל הזה גונב לנו את ההצגה, הצגה יומית שרצה כבר שנים, הצגה מדהימה שכתב אותה התסריטאי הראשי, שבאופן חריג מחליט להפתיע אותנו בכל פעם מחדש.

כיהודים מאמינים אסור לנו להתרגל לניסים שאנו עדים להם בכל יום. ניסים שסובבים אותנו בכל נשימה מחיינו. ובכל רוח שמלטפת לנו את הפנים. בכל קרן של שמש שמייבשת את העלים.

ניסים שנמצאים בכל משיכת מכחול עדינה בשמים, ובטיפות של הגשם שמזכירות לנו שמזג אוויר זה דבר לא צפוי בכלל. והשמש עוד תזרח מעלינו יום אחד.

ניסים שכל אמא מוצאת בשפתיים מחייכות של הילד, ובעובדה שהוא נכנס למקלחת בזמן. ניסים שנמצאים בתחתית ריקה של ארגז הכביסה, ובמדחום שמראה שהחום שלו ירד.

ניסים שכל ילד פוגש מתחת לעטיפה של סוכרייה, ובעובדה שאמא החליטה לוותר על צחצוח השיניים. פלא עצום שנמצא בחיבוק של אבא, ובארוחת צהריים שהוא כל כך אוהב.

להתרגל פירושו להיות כפוי טובה. לא להעריך כמה טוב לנו בעולמו יתברך. זה להתעלם מהחסדים ומהדברים הקטנים שיכולים להפוך אותנו להיות אנשים מאושרים.

צריך רק לשנות את הראייה. לשנות את ההתבוננות. להיפטר מההרגל הזה שמסתיר לי את הרחמים הרבים שבזכותם אני חי. בזכותם אני עומד על הרגליים. בזכותם אני יהודי.

חייבים לעשות מאמץ ולהרגיש את ההשגחה המדהימה בכל כאב שאני מרגיש. בכל אבן שאני נתקל בה בדרך. בכל פעם שמישהו עוצר אותי מלהמשיך. בכל פעם שאני נופל ובטוח שהפעם אין ידיים מספיק חזקות להרים אותי.

צריך לקום בבוקר בידיעה ברורה שלא יכולתי להתעורר לבד, ולשאול איך זה שהשמש האירה לי מהר מידי. זה לקום עם הבנה שמישהו הושיט לי את היד, כי בלעדיו זה לא היה קורה בכלל.

האויב הכי גדול שלנו זה ההרגל. אותו הרגל שמונע ממני להיות שמח, אותו הרגל שמונע ממני לראות כמה העולם של אבא שבשמיים מדוייק להפליא. ההרגל הזה משאיר את הקדוש ברוך הוא אנונימי. משאיר אותו מאחורי הקלעים. משאיר אותו מציץ מן החרכים.  

להרגיש קרוב

בס"ד

הכי רוצה לנשום. להרגיש קרוב.

להרגיש מעבר. להיות מעל העננים, 

דקה לפני שהם מתפזרים.

לעלות על משב של רוח. 

רחוק מגשמיות. רחוק מהבנה.

רחוק מגוף בלי נשמה.

כמו לנגן בגיטרה

בס"ד

צליל של גיטרה עושה לי משהו בלב. משהו אחר. הצלילים האלו מצליחים להוציא ממני משהו טוב. מצליחים לחבר אותי לשקט מסוים שהיה כאן עוד לפני שנולדתי.

מיתרים עדינים שיד נעלמה פורטת עליהם ומנסה להוציא מהם מנגינה. מנגינה אחת גדולה. מנגינה שתהיה עריבה לאוזן. מנגינה כמו שמנגינה צריכה להישמע.

ברגעים של חסד, רגעים של עצירה מכל הסחות הדעת מסביב. מכל האנשים שמסתובבים להם על כדור הארץ. אני מצליחה לשמוע את הניגון.

את הניגון שהקדוש ברוך הוא מחיה איתו את העולם. אותו ניגון שמצמיח את הפרחים, ומוריד את הטל בכל לילה. אותו ניגון של הבריאה כולה. אותו ניגון עוד מששת ימי בראשית, כשחושך היה על פני התהום.

אותו ניגון שאני חלק ממנו, חלק גדול מתזמורת ענקית שמנסה ללמוד את התווים, מנסה להתאים את עצמה לקצב, שמנסה להרכיב את עצמה מחדש, והפעם לנצח.

אני כמו אותה הגיטרה שהמנגן הראשי מנסה בכל פעם להוציא ממנה צלילים חדשים. מנסה להוציא את המיטב ממני ולא מתייאש גם אם המיתרים נקרעים, או חורקים להם בדרך כל שהיא.

כמו אותה גיטרה שלעיתים מתעייפת ואין לה כח להמשיך הלאה. ומי שאוחז בי דואג להזכיר לי שיש עוד מנגינה אחת להשמיע. שיש עוד משהו נוסף לומר. שיש עוד כברת דרך ארוכה לפני, וזה לא הזמן להתעייף.

וברור לו שהגיטרה יכולה. שיש בה כל כך הרבה נשמה שעדיין לא באה לידי ביטוי. שיש בה שיר אחד שעדיין לא נשמע.

ורק הוא יודע כמה זה קשה עבורי לצמוח. כמה זה קשה להגיע למצב שהמיתרים של הנשמה לא יקרעו אף פעם, ולא תרחף מעליהם סכנה של זיוף כלשהו. רק הוא יודע כמה קשה להיות מדוייק.

רק הוא יודע שבכל יום אני מתעוררת בידיעה שהפעם זה יקרה. הפעם אצליח להגיע לשלמות של כל מה ששוכן לו שם בפנים. הפעם אצליח לא לכעוס יותר, הפעם לא אבקש שכל העולם יתאים את עצמו לרצונות שלי. שהפעם הזאת אני באמת אשתנה.

בכל נשימה מחיי אני רוצה לנגן טוב יותר. להשמיע את הקול שלי, להיות נעימה יותר, מסבירת פנים. לא לשים את עצמי לפני כולם, לא לתת לנוחות שלי לככב בראש סדר העדיפויות.

הייתי רוצה שהשם יפיק ממני צלילים מיוחדים, כאלו שיעוררו את הלבבות שמסביב. צלילים שיביאו הרבה אור לעולם, בלי נגיעה של חושך.

הייתי רוצה לנגן את הניגון שלו, כמו החיים עצמם, שהם רצף של ניגונים אינסופיים. ואני רק כלי שצריך לכוון את עצמו נכון, לכוון את עצמו לרוח. לכוון את עצמו לרצונו יתברך.