טאטע - מתוך הספר החדש "דרשתי קרבתך"

בס"ד

אין לי מושג למה זה היה רחוק

ואין לי מושג למה זה לקח הרבה זמן

אין לי מושג למה זה היה נמוך

ואין לי מושג איך זה מרגיש גבוה

אין לי מושג איך עובר כאב

ואין לי מושג איך מתחלף לו הלב

אין לי מושג למה זה היה צריך להיות בלעדיך

אין לי מושג איך משתחררים מהימים שהיו

אין לי מושג איך מרפאים את הפצעים 

ואין לי מושג מה עושים עם השאריות שנשארו

אין לי מושג למה בחרת אותי מכל העמים

ואין לי מושג למה הכנסת דווקא אותי בשער הרחמים

בסוף הדרך

בס"ד

הייתי רוצה להמשיך קדימה. לא להביט לצדדים. לא לתת לאף רוח לעצור אותי על אם הדרך. לא לאפשר להערה כלשהיא למנוע ממני את הצעד הבא.

הייתי רוצה לרוץ בכל הכח שיש ברשותי. לרוץ לכיוון שבו השמש אף פעם לא שוקעת. לרוץ לכיוון הכוכבים שמאירים גם ביום.

הייתי רוצה לרוץ בלי לעשות חשבונות של מה יגידו ואיך יחשבו, לרוץ אל הבית שאין בו העמדת פנים. שלא מייחסים שם חשיבות לדעת קהל או למכבסה של מילים.

הייתי רוצה לרוץ בלי להקשיב לימים שחלפו והותירו בי חותם של דם ולא של דיו, לרוץ לימים של השלמה עם מה שהיה, ואיך הכל בעצם קרה.

הייתי רוצה לרוץ במעלה הגבעה בלי לשים לב לקוצים שפוצעים אותי תוך כדי תנועה, מבקשים ממני להאיט את הקצב. להסדיר את הנשימה.

הייתי רוצה לרוץ כנגד כל הסיכויים, כנגד כל השומרים שהודפים אותי מלבקוע את החומה, ומנסים להרחיק אותי מארמון המלוכה.

הייתי רוצה לרוץ אל הארץ המובטחת, אל הארץ שנקראת אמונה, אל הארץ שיודעת איך לשמוח בזמנים של חשכה.  

הייתי רוצה לרוץ למקום שאין בו פחד, ואין בו מקום מיותר לשאלות. איפה שהכל ברור לי כל כך, כן שמונחות כל התשובות.

הייתי רוצה לרוץ בידיעה שאין כזה דבר שנקרא יום המחר, שרק ההווה מתקיים לי כאן ועכשיו. ושאני צריכה להביט מידי פעם לצדדים, כי הגיע הזמן לנטור את הכרמים.

הייתי רוצה לרוץ לעמק השבו שוכנת השכחה, ולבקש ממנה שתמצא לזכרונות שלי חניה. חניה בטאבו, שתהיה על שמי, שתעזור לי לשחרר אותי מעצמי.

הייתי רוצה לרוץ אל אותה ילדה ולהסביר לה שזה בסדר להיות שונה, וזה בסדר לא להיות מצטיינת בריצה. העיקר להמשיך הלאה עם הרבה אהבה.

הייתי רוצה לרוץ אחרי הנשמה העדינה, שחומקת ממני ומבקשת עוד פרוסה של עוגה, ואם אפשר עוד עשר דקות של שינה מתוקה.

הייתי רוצה לרוץ אחרי השבת. אחרי האחת והיחידה שלי, שלא תעזוב אותי לעולם, שתתן לי עוד רגע אחד של מנוחה, שתתן לי עוד רגע אחד בזרועות הקדושה.

הייתי רוצה לרוץ אחרי השקט של יום אחרון, איפה שהאמת הנעדרת מחכה, לכל אותם אלו שיצאו לפני הרבה שנים, לחפש אותה. 

הייתי רוצה לרוץ אחרי הנוכחות של השם, אחרי הריח של מלך מלכי המלכים. לרוץ בלי הפסקה ולא משנה כמה זמן זה יקח, ואם זה כרוך בכאב, או מה המחיר שאצטרך לשלם.

הייתי רוצה לרוץ רק אחריו, אחרי מי שאמר והיה העולם. הייתי רוצה להשיג אותו בסוף הדרך, בסוף החיים. להשיג את הדבקות בצור עולמים.

הרבנית רונית שיינפלד - ונפשי כעפר לכל תהיה - שיעור מיוחד

ריק

בס"ד

לפעמים זה ריק מתוכן.

ריק מאהבה.

ריק מידיעה.

ריק מאני. ריק מאין.

לפעמים זה תלוי באוויר.

לפעמים זה מרגיש כמו מדבר.

מדבר שמחכה לרוח.

להיות אני

בס"ד

הייתי בטוחה, כל כך בטוחה שזה מה שיהיה, שזו התכלית שלי. מהיום שאני זוכרת את עצמי, עוד משחר ילדותי, הייתי משוכנעת לחלוטין שבאתי לעולם הזה בכדי להשאיר כאן חותם.

 לא ידעתי שלהשאיר חותם בעולם. זה בעצם להבין מי אתה באמת, לקלף מעליך את השכבות המיותרות שאספת כל חייך, ולהיות עצמך.

אחרי שנים הבנתי, שהעבודה הרוחנית הקשה ביותר זה להיות אני, להיות רונית. לא לנסות להידמות למישהו אחר, לא לשאוף להיות חיקוי של מישהו שרחוק עד מאד מלהיות המהות הפנימית שלך.

אחרי ימים רבים, הבנתי שלהיות אני, זה אומר לחפש אחר האמת שמוטבעת עמוק בתוך הדי. אנ. איי של נשמתי. היא מוטבעת שם מהיום שבורא עולם נפח אותה לתוך גופי, זהו חלק מהדרך לגילוי המלכות ששוכנת בתוכי.

להשאיר חותם בעולם שאבא שלי ברא, זה לקיים את מצוותיו גם כשהדבר נוגד את הטבע שלי, גם כשלא ממש נוח או נעים לי. הוא יצר אותי, ורק הוא יודע מה טוב עבורי, וזו דרכו לקרב אותי לשורש האמיתי לגילוי נשמתי.

אני יודעת בוודאות שבסוף המסע המופלא של הנשמה, הוא יחכה לי. הוא ימתין לי בזרועות פתוחות, הוא יבקש לדעת אם עמדתי במשימה, אם הצלחתי ללקט את כל השושנים שנשתלו עבורי בגן, אם הצלחתי שלא להתעייף בדרך, אם הצלחתי להוריד מעצמי את כל המסכים שהפרידו בינינו כל החיים.

הוא יחבק אותי חזק וישאל אם הצלחתי לתת בחינם ובמאור פנים גם כשלא רציתי, אם עשיתי הכל בכדי לתקן את מה שהיה באפשרותי לקלקל. הוא ידרוש לדעת כמה אהבה נתתי לשאר ילדיו, כמה ריחמתי על מי שפשט לפניי את היד.

הוא יניח את ידו על ראשי ויבקש להבין אם התגאיתי על הבריות, או שבעצם לימדתי עליהם זכות, והתפללתי שיזכו לחיי העולם הבא. הוא יתהה בכנות שאינה מותירה מקום לספק, האם עשיתי הכל לקדש את שמו ברבים וללכת בצניעות שאינה משתמעת לשתי פנים.

את כל השאלות הכי קשות הוא ישאל, ועליי להיות מוכנה. בכל יום אנשים עוזבים את העולם ככה פתאום, וצו השעה שאבין שאין לי מלאי של זמן שעומד לרשותי. אין לי חיים אחרים, החיים זה כאן ועכשיו, החיים קורים ברגע זה ממש לנגד עיני, ואין לי כוונה להתחלף בהם עם אף אחד.

זו אני, וזו עבודתי הרוחנית. לגלות בכל פעם פן אחר במהותי. גילוי מרעיש מאין כמוהו, גילוי מהפכני ממש. גילוי שהוא הוא הדבר הבא. גילוי של מסירת כל רצונותיי להשם יתברך. גילוי שכולו אהבה, שמים רבים לא יוכלו לכבותה, לא יוכלו לכלותה.

כל יום אני לומדת את השפה הנסתרת של המסע האישי שלי לגילוי מלכותו, מקלפת שכבות של הגנה, מקלפת שכבות של עפר. לומדת כל יום מחדש להיות בת של מלך, עם כל הבונוסים המתלווים לתואר הנכסף. לומדת כל יום ללכת אחר חוקיך, למען תשימני כחותם על ליבך, כחותם על זרועך.

טאטע

בס"ד

זה מרגיש כמו געגוע. כמו גל אחד ענק וגדול של געגועים שיכול ברגע אחד להציף את העולם כולו. געגוע אחד ארוך שנמשך יותר מ 3,000 שנה. געגוע אחד שלא נגמר. געגוע אחד יותר מידי.

זה אותו געגוע שהתחיל כשאברהם אבינו השכים לצאת לדרך של דמעות. השכים לעקוד את הדבר שהכי יקר לו בעולם. השכים לעקוד את הלב שלו.

זה אותו געגוע שהיה שם רגע לפני ששרה אמנו נפחה את נשמתה כששמעה על העקידה. רגע לפני שנשמעה זעקתה וטלטלה את העולם כולו.

זה אותו געגוע שהיה שם כשדמעות המלאכים ירדו על עיניו של יצחק שביקש מאביו לקשור אותו למען שמו, לקשור אותו קצת יותר חזק.

זה אותו געגוע שהיה שם כשרבקה שלחה את יעקב אבינו ללבן, בידיעה ברורה שלעולם היא לא תשוב לראות את בנה. אותה ידיעה שליוותה אותה עד יום מותה.

זה אותו געגוע שהיה שם כשרחל אמנו סירבה בכל תוקף להיכנע לגזירה ולתת לבניה לצאת לגלות. כשאמא רחל השמיעה את קולה ברמה, כשאמא רחל מיאנה להינחם,

זה אותו געגוע שהיה שם בזמן שעיני לאה היו רכות, וסירבו להתחבר עם מי שמניף את הדגל הלא נכון. עם מי שבז לכל סממן של יהדות. לכל סממן של צניעות.

זה אותו געגוע שהיה שם כשיעקב אבינו הבין שלא יראה יותר את יוסף, את בנו מחמדו. ולא הסכים מאותו רגע לישון על מיטתו.

זה אותו געגוע שהיה שם כשהשליכו את יוסף לבור.  שביקש והתחנן על נפשו, ודמעות מלוחות כמים ירדו על לחיו. אותו בור שהיה ריק בלי מים. ובכי אחד גדול שהגיע לשמים.

זה אותו געגוע שהיה שם כשדוד המלך כתב לנו את מזמורי התהילים, שכל לב יהודי מפלחים. מזמורים שנכתבו עם דיו של דם והרבה רחמים.

זה אותו געגוע שהיה שם כשחנה עקדה את שבעת בניה, כשהיא מסרה את נפשם על מזבח האמונה, כשהיא לא ויתרה על קוצו של יוד מהתורה הקדושה.

זה אותו געגוע שהיה שם בזמן שהאימהות חיבקו חיבוק אחרון בשואה הארורה, את הילדים שיצאו לדרך בפעם האחרונה.

זה אותו געגוע קבוע לבית משלנו. אותו בית שנחרב לנו לפני שנים. אותו הבית שאת כתליו אנו בונים באבנים של געגועים. באבנים שמעידות עלינו כמה שאנחנו מחכים.

זה אותו געגוע שנמשך אלפי שנים, ולא מפסיק לדמם בתוכנו. זה אותו געגוע שמדיר שינה מעינינו. זה געגוע של ילדים שלא מפסיקים לצפות ולשאול אולי היום אבא יבוא. אולי היום הוא יופיע.

זה אותו געגוע לטאטע שהבטיח שיחזור ועלינו ימלוך, זה אותו געגוע לטאטע שהבטיח שאלינו יחזור ויבדיל אותנו מן החול. זה אותו געגוע מתמשך לטאטע שהבטיח להחזיר את שכינתו לציון.