בס"ד
לא להפסיק אף פעם לצעוד. לחפש.
למצוא את השביל הנכון.
לא להפסיק אף פעם ללכת אחרי הריח.
אחרי הפעימות. אחרי הנגיעות.
לא להפסיק אף פעם את המנגינה של הבריאה.
את ההקשבה לקול שבוקע מתוכי.
מתוך האדמה.
לא להפסיק אף פעם לקרוא לו.
לשאול אודותיו. לספר עליו.
לא להפסיק אף פעם להרגיש.
להתרגש.
לאהוב.
בס"ד
כמה טוב לא לפחד. לא לפחד בכלל.
לא מהגשם. לא מהשקר.
לא לפחד אף פעם.
כמה טוב לא לפחד מהעתיד.
ממה שיהיה. ממה שיגידו עלי.
כמה טוב לא לפחד מהשינוי.
מהתגובה. מהצעד הבא.
כמה טוב לא לפחד מהגילוי.
מהאמת. מהכאב.
בס"ד
צליל
של גיטרה עושה לי משהו בלב. משהו אחר. הצלילים האלו מצליחים להוציא ממני משהו טוב.
מצליחים לחבר אותי לשקט מסוים שהיה כאן עוד לפני שנולדתי.
מיתרים
עדינים שיד נעלמה פורטת עליהם ומנסה להוציא מהם מנגינה. מנגינה אחת גדולה. מנגינה
שתהיה עריבה לאוזן. מנגינה כמו שמנגינה צריכה להישמע.
ברגעים
של חסד, רגעים של עצירה מכל הסחות הדעת מסביב. מכל האנשים שמסתובבים להם על כדור
הארץ. אני מצליחה לשמוע את הניגון.
את הניגון
שהקדוש ברוך הוא מחיה איתו את העולם. אותו ניגון שמצמיח את הפרחים, ומוריד את הטל
בכל לילה. אותו ניגון של הבריאה כולה. אותו ניגון עוד מששת ימי בראשית, כשחושך היה
על פני התהום.
אותו
ניגון שאני חלק ממנו, חלק גדול מתזמורת ענקית שמנסה ללמוד את התווים, מנסה להתאים
את עצמה לקצב, שמנסה להרכיב את עצמה מחדש, והפעם לנצח.
אני כמו
אותה הגיטרה שהמנגן הראשי מנסה בכל פעם להוציא ממנה צלילים חדשים. מנסה להוציא את
המיטב ממני ולא מתייאש גם אם המיתרים נקרעים, או חורקים להם בדרך כל שהיא.
כמו אותה
גיטרה שלעיתים מתעייפת ואין לה כח להמשיך הלאה. ומי שאוחז בי דואג להזכיר לי שיש
עוד מנגינה אחת להשמיע. שיש עוד משהו נוסף לומר. שיש עוד כברת דרך ארוכה לפני, וזה
לא הזמן להתעייף.
וברור
לו שהגיטרה יכולה. שיש בה כל כך הרבה נשמה שעדיין לא באה לידי ביטוי. שיש בה שיר
אחד שעדיין לא נשמע.
ורק הוא
יודע כמה זה קשה עבורי לצמוח. כמה זה קשה להגיע למצב שהמיתרים של הנשמה לא יקרעו
אף פעם, ולא תרחף מעליהם סכנה של זיוף כלשהו. רק הוא יודע כמה קשה להיות מדוייק.
רק הוא
יודע שבכל יום אני מתעוררת בידיעה שהפעם זה יקרה. הפעם אצליח להגיע לשלמות של כל
מה ששוכן לו שם בפנים. הפעם אצליח לא לכעוס יותר, הפעם לא אבקש שכל העולם יתאים את
עצמו לרצונות שלי. שהפעם הזאת אני באמת אשתנה.
בכל
נשימה מחיי אני רוצה לנגן טוב יותר. להשמיע את הקול שלי, להיות נעימה יותר, מסבירת
פנים. לא לשים את עצמי לפני כולם, לא לתת לנוחות שלי לככב בראש סדר העדיפויות.
הייתי
רוצה שהשם יפיק ממני צלילים מיוחדים, כאלו שיעוררו את הלבבות שמסביב. צלילים
שיביאו הרבה אור לעולם, בלי נגיעה של חושך.
הייתי
רוצה לנגן את הניגון שלו, כמו החיים עצמם, שהם רצף של ניגונים אינסופיים. ואני רק כלי
שצריך לכוון את עצמו נכון, לכוון את עצמו לרוח. לכוון את עצמו לרצונו יתברך.
בס"ד.
בפרשת בא אנו קוראים על מכת חשך. "ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצריים שלושה ימים".
צריך לשים לב שהמילה חשך זה אותיות "שכח". מסבירים לנו המפרשים שבמכה זו מתו כ 80% מעם ישראל.
מתו כל אלו שלא רצו לצאת ממצריים. כל אלו שרצו להישאר עבדים. כל אלו שרצו להישאר בהרגלים שלהם.
במכת חושך עברנו סינון. עברנו בירור. ומדובר בבירור של הרצון. האם הרצון שלנו להיות עבדי השם.
או עבדים לבשר ודם. האם הרצון שלנו לקבל עול מלכות שמים באופן מוחלט או שבעצם הרצון שלנו
להישאר עבדים לתקשורת. עבדים לכסף. עבדים לחיצוניות ולמחמאות.
בכל פעם שאנחנו יוצאות לרחוב, אנחנו צריכות לבדוק אם לא שכחתי את השם באודם הלא צנוע שלי.
אם לא שכחתי את השם בנעלי העקב. בחצאית הצמודה. אם לא שכחתי את השם בלשון הרע. בכעס.
גם היום אנחנו נמצאים בחושך. ומדובר בחושך רוחני. חושך שבודק אם כל רצוננו לחזור לשגרה הקודמת,
או שבעצם רצוננו לעשות שינוי ולזכות בשגרה חדשה. שגרה של קדושה. שגרה של מלכות השם.
של בית מקדש. שגרה של הנהגה אלוקית מוחשית. יהיה רצון שנזכה כולנו לצאת מאפלה לאורה.
רונית
