בס"ד
כשהתחלתי
לחזור בתשובה, הייתי בטוחה שכולם צריכים להיות שותפים. שכולם צריכים להיות יחד
איתי במקצה השיפורים הארוך ביותר בעולם, ולרוץ קדימה.
לרוץ
למקום שבו אתה מביט במראה ויודע חסרונך. יודע ומכיר את חוסר השלמות. את כל מה
שחשבת שאתה כן. את כל הבטחון, את כל כריות האוויר.
רציתי
להשפיע. לעשות שינוי בלבבות. לומר לכל מי שנקרה בדרכי שהדבר הכי מרגש בעולם זה
לעבוד את השם. שהכי מעורר את הלב זה החיפוש הבלתי נגמר אחרי בורא עולם. אחרי הנשמה.
אחרי הרוחניות. אחרי הענווה שמבצבצת לה מידי פעם.
הייתי
בטוחה שאצליח לעשות מהפך באנשים. שאצליח לגרום להם להביט הכי עמוק שאפשר, הייתי
בטוחה שאהיה משכנעת מספיק, כמו אור השמש בצהרי היום, שאצליח לשנות את העולם.
אחרי
הרבה שנים של שיחות שנמסרו, וטורים שנכתבו, הבנתי שאין לי את היכולת לשנות את
העולם, ולמרבה הצער לא נראה לי שיש בי את היכולת להשפיע.
בפרשה
שלנו אומר בורא עולם לאברהם אבינו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", ואומרים
המפרשים שהשם יתברך בעצם אומר, "לך לך". שזה אומר "לך –
אליך". לך לרוחניות. לך לפנימיות.
השם
מבקש שנכנס פנימה. שנבדוק מה לא בסדר אצלנו. שנבדוק כמה פעמים הגענו לכעס. כמה
פעמים הגענו לעצבות. שנבדוק את הגאווה שנמצאת בתוכנו, וגורמת לנו להרגיש עליונות
על מי שגר איתנו באותו הבית.
כשמלך
העולם אומר "לך לך", הוא למעשה מצביע על דלת הכניסה. הוא מבקש שנכנס
לנבכי הנשמה, ובעיקר נבדוק את הסוגייה שקוראים לה "למה". הוא מבקש שנשאל
את השאלות הכי קשות. שנפשפש במה שעשינו ובמה שלא עשינו. שנביט אחורה ונראה אם השתניתי
מהשבוע שעבר. אם השתניתי מיום האתמול. אם השתניתי מלפני שעה.
הבנתי
שאין בי את היכולת לגרום לאחרים לשמוע את הציווי הזה שקורא לכל אחד ואחת מאיתנו "ללכת
אליך" ולפתוח מגירות נעולות. הבנתי שאני יכולה למשוך אך ורק את עצמי לקולו של
אבא. אותו קול שמבקש ממני ללכת אל "הארץ אשר אראך".
אשתדל לא
להתבלבל מכל הרעשים שמסביב ואשאיר את האוזן שלי במצב של האזנה מתמשכת. במצב של
שמיעה מדוייקת. אשתדל להיות תמיד במצב של "לך לך". במצב של בדיקה, של
שאלה. וגם להיות מספיק אמיצה להתמודד עם התשובה.
אני
מקווה שאצליח בסוף התהליך המרתק והפוצע משהו, להגיע למקום של חיבור. למקום שבו
מתירים את הספקות. אני מקווה שאחרי כל ההליכה המייגעת, אצליח להגיע אל הארץ
המובטחת.
