בס"ד
"זהו? החלטת סופית?" שואלת אותי נחמה, מנסה להביט לי לתוך העיניים. את בטוחה? "נו, אמרתי לך שכן", אני משיבה לה בקוצר רוח. "את בטוחה של תלבשי יותר מכנסיים?", והפעם היא כבר מרימה את הטון. משום מה, היא יוצאת מנקודת הנחה שמי ששומר שבת, השמיעה שלו נחלשת. "כבר עניתי לך שכן, אין יותר מכנסיים". והפעם הגוש לא מאיים לסגור לי את קנה הנשימה. "את לוקחת בחשבון שיהיו הרבה כאלה שישאלו אותי שאלות", היא מקשה, "אז כדאי מאד שיהיו לי תשובות". חייכתי אליה, שכחתי שמאז שחזרתי בתשובה כל החברות שלי הפכו לכוכבות רייטינג במערכון טלוויזיוני יישובי שנקרא "הכה את המומחה".
למען האמת מלכתחילה הייתי בטוחה שזה נכון ואפילו רצוי להמשיך ולהתלבש כרגיל, מצאתי לעצמי כל מיני תירוצים שלא היו מביישים את פרקליט המדינה, תמיד טענתי להגנתי שנכון לומר שהשם רוצה רק את הפנימיות שלי, וכמה טפשי מצדכם לחשוב שהשם נותן לזה פרשנות אחרת מלבד זה. משפט המחץ שלי היה שאני מסרבת להאמין שיוצר המאורות מתעסק בקטנות. כל פעם שהייתי מגישה התנגדות נחרצת נגד עצמי ודעתי, הייתי עונה לעצמי בחיוך כובש ש"צניעות זה סימן ראשון לפאנטיות. אז כדאי מאד שתירגעי".
נראה לי שבשנה הראשונה שבה דיברתי עם בורא עולם הבטחתי לי ולו שההסכם בינינו לא יכלול את החצאיות הקצרות והגופיות. פילסתי את דרכי בנחת בעולמה של תורה מבלי להתייחס למשמעות הצניעות. תמיד הבהרתי לעצמי ולו שנושא המכנסיים לא פתוח לדיון.
במקום העבודה שלי, שבו אני עובדת כבר מעל 15 שנה, התרגלו לראות בבגדים שלי פרץ של יצירתיות ותעוזה. חשבתי לעצמי שהחולצות שלי הינן סמל לאישיות פורצת דרך, חזקה, פמיניסטית. מה אתם יודעים, אשת העולם הגדול. בכל ההרצאות של ערכים והידברות, לא ממש נגעו בי המילים צניעות, כבוד האשה וכד'. חשבתי שמדובר בהמלצה כללית, די חובבנית, שנועדה רק לשייך אותנו למגזר מסויים. הרי איזה עומק כבר יכול להיות בחתיכת בד?
בימי שבת, כדרכי בקודש, נחה עלי רוח העיצוב, לבית הכנסת עשיתי מאמצים רבים לאתר צעיפים ומטפחות שיסתירו כתפיים ויעלימו טפחיים. הגעתי לדרגת אומנות, והצלחתי לקשור את מטפחת הראש באופן שבו אני נראית דוסית למהדרין, ועוד בהכשר בד"ץ. אחרי שקיבלתי חותמת של בוגרת שנקר, דאגתי להסיר בצאתי מבית הכנסת את כל האביזרים והאינסרומנטים ממני, שחס וחלילה לא יטעו ויחשבו שבאמת השתניתי.
אני לא יודעת להצביע על הביכורים הראשונים של מחשבתי, שבהם כל הבטחותי, הצהרותיי וטיעוניי נמסו ברגע אחד. זה התחיל כבוקר שיגרתי של טיול עם הכלב, קפה, סנדביצים, סיר הלחץ הקבוע. אחרי התלבטות שלא היתה מביישת את אימלדה מרקוס החלטתי מה ללבוש, כרגיל. דקה לפני שיצאתי לעבודה העפתי מבט במראה ושם לראשונה, פגשתי אותה. אחרי חילופי ברכות מנומסים, טיפול בכמה ניואנסים סוררים, אני מתמקדת בפנים שלה. עוברת בי צמרמורת מוזרה שאני מבחינה שיש כאן משהו לא מוכר. אפילו הלחיים לא נראו אותו הדבר. אני מנסה להבין מה השתנה, מנסה לדלות בכח מתוכי אבחנה, אפילו קטנה.
ואז היישרתי לתוכה מבט, והבנתי, כמו שרק הילדה של אבא יכולה להבין, שמה שהשתנה זה המבט שבעיניים. אותו מבט שאני פוגשת בקביעות כבר 39 שנה, פתאום באמצע החיים, ככה סתם, השתנה. והנה היום, ממש עכשיו, הוא נראה לי קצת אחרת. יש בו פתאום הרבה רכות ותבונה, כאילו שהתקלפה ממני שכבה עקשנית ועבה. נזרקתי אחורה למבט שהיה לי באותו בוקר שעליתי לכתה א. שידעתי שאין יותר גננת ומעגלים, אין משחקי חברה ומגדלים ואין יותר לצייר במכחול, ואין, פשוט אין ארמונות בחול. מבט שיודע שעולים כיתה. מבט שמביע אמת אחת צלולה. מבט שגילה שיש בי גם הרבה תום, מבט ששייך למי שלא מפסיק לחלום.
"ממה את מפחדת"? שאלתי אותה, הרי את טוענת תמיד שהמתנה הכי גדולה שהקדוש ברוך הוא נתן לך זה שהפסקת לפחד. שהוא עזר לך להבין מי את באמת. אז איך זה שאת עדיין נמצאת במקום שאת חושבת שהחולצה המינימלית היא כרטיס הביקור הכי טוב שלך? איך זה שאת בטוחה שהחצאית הקצרה מייצגת את הפנימיות שלך?
אז תני לי לענות לך יקירתי, והגיע הזמן שתקשיבי. בטחון עצמי לא נקנה בקניון, גם הערכה עצמית לא נרכשת במליון. את משקרת לעצמך השכם וערב, הולכת שבי אחרי דמיון שבך יפתי לא מפסיק להתל.
אני חושבת שהזנת את הנשמה שלך ביותר מידי חששות ורגשות. הבגדים שלך פשוט עזרו לך להסוות. להסוות חולשה גדולה, וצעקה ברורה, שכל אשה בעמקי נשמתה מכירה. לצערי את באמת חושבת שהשיעבוד לכסותך יסייע לך למלא את החלל שבתוכך.
כל חייך עמלת לשווא, רצית להגיע ליעד לא מושג. לעשות את מה שנדרש, ללכת עם הזרם, לרצות את הסביבה. הקשבת לכולם, ורק שכחת דבר אחד בדרך. שכחת את עצמך. התעלמת מקריאתה של נשמתך. שכחת כמה הרבה יש לך לתת שכחת כמה עוצמה יש בתוכך. לא ידעת מתוקה שלי שאבא שלך נמצא כאן תמיד בשבילך.
החיים כל כך חזקים מאיתנו, עד שלעתים אנחנו שוכחים את מה שחשוב באמת, החיים כל כך מפחידים אותנו עד שאנחנו לא שמים לב שאנחנו שוכחים לחיות. אנחנו בונים לעצמנו תאוריה שמלכתחילה לא היתה שלנו ועושים הכל כדי להצדיק אותה. וככה אפשר להעביר חיים שלמים.
הרי אין דבר מענג יותר מחופש, משחרור שבתודעה, בהבנה של מה אני באמת רוצה. אני צמאה להיות חופשייה מכבלים ודעה קדומה. שלא מפחדת לבקש עזרה, להיות אשה בטוחה בעצמה שלא מתביישת להיות חלשה, להבין שהנשמה שלי היא חלק מדבר כל כך עצום ונפלא.
הגדיל ואמר רבי נחמן מברסלב ש"אין שמחה כהתרת הספיקות". אני חושבת שאין הרבה משפטים מדוייקים כל כך שיכולים להגדיר את מה שחשתי באותו הרגע שבו נפגשתי עם עצמי במראה. אם מישהו היה נכנס לחדרי באותו רגע הוא היה בטוח שהשב"כ נתן לי שעה לעזוב את הארץ. תוך דקות ספורות הורדתי את הבגדים, ארזתי את הכל. את הגופיות, החולצות, המכנסיים, הכל, פשוט הכל. החדר היה כמו אחרי מלחמה, שקיות על גבי שקיות. שקיות של שקרים, שקיות של העמדות פנים, שקיות רבות של "מה אומרים". בקיצור שקיות מכל טוב הקניון. הארון היה פתאום ריק, קולבים מעטים התנדנדו, עדות למלחמת השחרור הפרטית שלי שהתרחשה דקות אחדות לפני.
בספירת מלאי מהירה הבנתי שנשארתי עם 3 וחצי שמלות בינוניות, 2 חולצות וחגורה. ידעתי שזה אומר התחלה חדשה. אסתדר עם מה שיש, בלי לפחד. גם אם אלבש את אותה השמלה כמה פעמים. ידעתי שמעתה נחלוק רגעים מאושרים. היא תהיה השמלה שתייצג אותי. תייצג את מהותי, והכי חשוב את בחירתה של נשמתי.
לא יודעת אם ציינתי שאני ממש לא מושלמת, שיש לי הרבה חולשות ופחדים והרבה דמעות יורדות במסתרים. דמעות שרק היושב במרומים אוסף אותן אליו עם הרבה רחמים. אך אין לי ספק שהיה זה צעד ברור וחד שבו את מתירה ספק גדול אחד. ואין לי ספק ששום דבר לא יכבה את אותה החלטה, שבסופה הרגשתי כיאה לבת מלך שמגלה שהיא נסיכה. הרגשתי שזה בסדר להיות לא מושלמת וטבעית., מלאה מבפנים ואמיתית, ואותה ידיעה מבורכת וזכה היא זו שהופכת אותי לכל כך מהותית ושלמה.
