מישהו הולך תמיד איתי...

בס"ד



היו ימים חמים ימי בצורת 
פני יבשו כסדק אדמה 
שדי קמל ולא נותר לקצור את 
שאלתי, לחשתי, בשביל מה? 

החורף שוב היכה בי קור כחרב 
והמבט כה סגרירי בשתי עיני 
ומסדקי קירות ניבט העצב 
שאלתי, לחשתי, עד מתי? 

אך לעת ערב עם רוח ערב 
עלה נושר לו על גג ביתי, 
אני יודעת אני שומעת 
מישהו הולך תמיד איתי. 

אני זוכרת בדידותי זועקת 
אליט פני בשתי כפות ידי 
את צערי חילקתי עם פת לחם 
שאלתי, האומנם ואם כדאי 

את תפילתי אשא כך הלאה הלאה 
עוד לוחשות שפתי מתוך עוני 
אני יודעת מישהו למעלה 
רואה אור עששית בחלוני 

מילים: רמי קידר
לחן: אפי נצר

אשה יראת השם

בס"ד

"שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל"

הכוונה של שלמה המלך ע"ה, לתת מוסר לנשים ולהבהיר להן שיופי 

הוא הבל, והעיקר - יראת שמים.

והבטחה זו של "יראת ה' היא תתהלל",

היא עצמה שכר של מידה כנגד מידה.

כנגד שויתרה האשה על כבוד מדומה ועל חן מדומה ומזויף,

בהתעטרה בגדי צניעות ובהנהגה צנועה - תזכה לכבוד ולהילול אמיתי,

שכולם יהללוה על אצילותה ועל קדושתה,

ושכרה איתה בעולם הזה ובעולם הבא, 

וזאת "כי חן וכבוד יתן ה'" (תהילים פד יב) ולאשר חפץ - יתננו.

(האור שבך)

שמע בני

בס"ד

לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר, לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה.

ג לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל, צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵשָׁרִים.

ד לָתֵת לִפְתָאִים עָרְמָה, לְנַעַר - דַּעַת וּמְזִמָּה.

ה יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח, וְנָבוֹן - תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה.

ו לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה, דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם.

ז יִרְאַת יְהוָה - רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר, אֱוִילִים בָּזוּ.{פ}

ח שְׁמַע, בְּנִי, מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ.

ט כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לרֹאשֶךָ, וַעֲנָקִים לְגַרְגּרֹתֶיךָ.

(משלי שלמה)

מהו המכשול הגדול ביותר

בס"ד

עמלק בגימטרייה שווה 240, הערך של המילה ספק ושל המילה מר. רמז גדול לתוכן הרוחני של מלחמתנו הקשה בעמלק. במהלך חיינו כח הספק הפנימי מלווה אותנו כמעט בכל תחום ובכל דבר שאנו עושים - ספק אם אני עושה את הדבר הנכון או אם עשיתי את הדבר הנכון, ספק אם בחרתי את בן הזוג המתאים, ספק אם יהיה לי מספיק כסף, מספיק אוכל, מספיק אהבה וכו' (אפילו המילה מספיק יש בה את הספק).

אבל אם מצמצמים את כל הגילויים הללו לנקודה אחת, הרי זהו ספק באמונה. המכשול הגדול ביותר שלנו בפני האמונה התמימה, השלמה, בבורא עולם, זה הספק. אותו כח עמלקי שמרעיל את המערכת שלנו בהרהורים מחלישים שוב ושוב. אומר הרב שליט"א.

אם כן, מלבד המלחמה הגשמית שיש לנו עם עמלק עומדת בפנינו גם המלחמה הרוחנית. תורת הקבלה מגלה שהבורא הוא טוב ומיטיב ותכלית הבריאה היא להביא את העולם לתיקון השלם, שהטוב הזה יתפשט וימלא את כל הבריאה כולה, שיקויים הפסוק, "כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת-ה', כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו י"א ט'). כשעם ישראל יצאו ממצרים, אחרי כל הגילויים והניסים הגדולים, הם היו אמורים להגיע ישר אל הר סיני ולקבל שם את התורה ובכך להביא את התיקון השלם לבריאה. אלא שאז בדיוק הגיע עמלק.

למעשה, זהו מהלך שחוזר על עצמו גם בהמשך. כשהדור שנולד במדבר קרוב להכנס לארץ ישראל ולהביא את גמר התיקון, מגיעים בלעם ובלק להפריע. אמרו חז"ל שסופי התיבות של בלעם ובלק זה עמלק, שהם באים מאותו שורש רוחני. כשמלך שאול, זמן קצר לפני בניית בית המקדש הראשון, התעורר כל העניין עם עמלק גם כן. כשעמדו לעלות חזרה מבבל לבנות את בית המקדש השני, התעורר המן האגגי ועשה את כל מה שעשה. אנו רואים, שבכל פעם שמתעוררת שעת כושר ועם ישראל מתקרב אל גמר התיקון, מתעורר אותו כח של עמלק ומצליח לקלקל את השעה.

מלמדת הקבלה, עמלק הוא השורש של קליפת הסטרא אחרא ומטרתו לטמא את ישראל כדי למנוע את התיקון הגמור, את התפשטות הטוב המוחלט בבריאה. שוב נזכיר שהמילה טמא מרמזת על אטימות. איטום הכניסה של האור שהבורא רוצה להשפיע לנו.

אומר ה"נתיבות שלום", יש כאן לימוד גדול עבורנו, "בנוגע לכל יהודי בפרטות, בזמנים הגבוהים שלו כאשר הוא מתעלה ומקבל על עצמו להיטיב דרכו ומתחיל לגדול, אז מתגברת עליו קליפת עמלק למנוע ממנו מלהגיע לעולם התיקון, שלא יהיה התיקון הגמור של עולמו הפרטי" ("נתיבות שלום" פרשת 'בשלח'). דוקא ברגעים שאנו קרובים להגיע לשלמות של שלב מסוים בעבודתנו הרוחנית, שאנחנו נוגעים בקצה קצהו של תיקון, מגיע כוחו של הספק ומנסה לקלקל את כל מה שהשגנו. אילולא הבנה יותר פנימית של מה שכתוב, "לא כל הרוצה ליטול את השם ייטול" (מסכת ברכות), תוכנית זאת של הבריאה היתה נראית די אכזרית.

דוקא כשאני מתעלה שולחים עלי את הקליפה הכי קשה שבאה להרחיק אותי מהשם? אלא שהנשמות שלנו בחרו להתייגע בעולם הזה על מנת להסיר את תחושת "לחם הביזיון" מעל השפע האלוקי המושפע אלינו מאינסוף ב"ה ולכן דוקא לפני רגע המילוי, רגע החיבור, אנו נדרשים לעשות מאמץ נוסף, מה שנקרא בפי ההמון, "המייל הנוסף", כדי להתעלות ולהיות ראויים "ליטול" את שם השם, להתחבר למקור חיותנו.

שבת של שירה

בס"ד

השבת הקרובה היא שבת מיוחדת היא נקראת "שבת שירה" על שום "שירת הים" שכתובה בפרשה. מלמד אותנו הרב שליט"א ששירה היא דבר רוחני, גבוה ונשגב. שירה בגימטרייה = 515 כמניין תפ(י)לה.

תפילה אנו בדרך כלל אומרים כשיש לנו חסרון, כשדבר לא שלם. לעומת זאת, תפילה שהיא שירה, נאמרת על דבר שלם, על סיומו של תהליך מסוים. בני ישראל היו עבדים, הם ראו את כל מכות מצרים, הם ראו את כל המופתים והניסים על הים, זכו להיגאל ואמרו שירה, כולם ביחד, בלב שלם.

"שירה זו נאמרה מתוך שלמות האמונה ולא מתוך התפעלות הנפש למראה הניסים והנפלאות. כי ההתפעלות עוברת אבל האמונה נקבעת בלב וקיימת לעד. בכח השירה הזאת שאמרו אז, נטעו שירה ושמחה בלב כל זרע ישראל עד סוף כל הדורות". (אליהו כי טוב, ספר התודעה). אמרו חז"ל, "אין שמחה אלא בהתרת הספק (עמלק)"! 

הרב דוד אגמון

כאילו העולם הבא

בס"ד

ים סוף מרמז גם על המילה סוף, מלשון סיום. קריעת ים סוף בעבודה שלנו זה אומר לפרוץ את הגבולות של המוכר והידוע, לצאת מהקטנות שלי. אם יש בי מידה שאני יודע שצריך לתקן, "אבל ככה אני", "זה הטבע שלי", "מה לעשות". 

צריך נס של קריעת ים סוף, לשנות את מה שנראה כטבע בלתי הפיך. יש גם מצבים וזמנים שבהם צריך להפסיק לחשוב, לא להיות "חכם גדול", עם כל הדעות שלי. צריך פשוט להיכנס אל תוך המים, גם אם זה מפחיד והשינוי גדול מדי.

הפרשה אומרת לנו, תעשו כן ומשם תבוא לכם הישועה. ככה זה כשהקב"ה רוצה להוציא אדם מהגלות שלו, לקרב אותו אליו, מכניס אותו למצב אבסורדי, ששם צריך לפתח אמונה מעל הדעת. אמונה בתוך הדעת זה להתפלל, כי יודעים שתפילה עוזרת, זה להילחם, כי יודעים שהמלחמה עוזרת. 

האדם צריך לעשות את רצון השם, שזה אמונה מעל הדעת - להיכנס לתוך הים כי השם אמר, זה הפתרון. עכשיו לא הזמן של פעולה, אלא רק רצון השם, ללכת לכיוון הר סיני, פשוט ללכת. אל תדאג אם יש מצרים בדרך, אם יש ים בדרך, את הכל אני אעשה בשבילך, רק תמשיך לנסוע. מי שמבין את ההנהגה הזאת, זוכה להתעלות מעל כל הקטנות מוחין שלו, מעל כל המחשבות שלו, מעל כל המידות המקולקלות, עושה את רצון השם.

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם" - ים זה העולם הזה, יבשה זה העולם הבא. בני ישראל הלכו בתוך העולם הזה כאילו זה העולם הבא. הם הגיעו לביטול היש גמור, ביטול הגבולות המוכרים של המציאות.

הרב דוד אגמון